בין חוסר ודאות לדאגת המשפחות, בבית האבות שבבידוד שומרים על אופטימיות

בבית האבות "מגדל נופים" שבירושלים הביעו אתמול (רביעי) אופטימיות זהירה מכך שכבר יום וחצי לא נודע על חולים חדשים מבית האבות, ומכך שבימים האחרונים אנשי הצוות והדיירים לא דיווחו על סימפטומים חשודים. "החדשות הטובות זה שכרגע משעמם. זה מה שאני יכול לבשר, מבחינת נתונים", אמר מנהל בית האבות רפי פולק, שהדגיש גם כי ייתכן והדבר זמני.

"הנתון החדשותי המעניין זה שנרגע המצב. אבל אני לא יודע לכמה זמן, לא יודע עד מתי, אנחנו ממשיכים עם הבידוד כי זה התנאי שלנו להבטיח שאין עוד מקרים. אבל אני לא יודע, אולי מחר או מחרתיים יתעורר משהו", הסביר פולק. "אנחנו עדיין עם יד על הדופק, עדיין דואגים ופועלים בבידוד מחמיר ומקווים שזה באמת עוזר ונמנע את ההתפשטות".

בשבוע שעבר אובחנה עובדת סוציאלית בבית האבות כחולה בקורונה. מאז אובחנו שלושה דיירים, שלוש עובדות זרות ושתי אחיות עם הנגיף. פולק, שנמצא בבידוד בעצמו, מעריך כי כולם נדבקו מהעובדת הסוציאלית, אך מדגיש כי "קשה לדעת האם היה עוד מקור או לא". מאז האבחון הראשון נכנסו הדיירים לבידוד, אך לדבריהם הם נמנעו מלצאת מהמתחם עוד קודם לכן. צוות העובדים הוא מצומצם, כאשר חלק מהם נשארים לישון במוסד על מנת להימנע מהידבקות.

מבחינה לוגיסטית, הדיירים מציירים תמונה חיובית יחסית, והם סיפרו על מתנדבים וצוות שממשיך לעבוד ולדאוג לתחזוקה ומשלוחים. "אנחנו זכינו להיות באמת בקהילה תומכת והתנדבותית", סיפרה עדה פרידמן. "הדיור המוגן שלנו. בשונה מאחרים, אנחנו עמותה שהדיירים הם הבעלים ויש לזה משמעות. אנחנו בגילנו המופלג מנהלים את המקום, כמובן שיש מנכ"ל, אבל אנחנו אחראים לזה בעצמנו. היתרונות הם שיש רוח קהילתית מדהימה". תוך כדי דבריה, מקבלת פרידמן שיחת טלפון שבה נשאלה לשלומה ולשלום בעלה ינאי. היא סיפרה על המתנדבים שמסייעים ודואגים להזמנות מזון מהמטבח, תרופות ומצרכים נוספים. "בעלי הוא חבר במועצה (מועצת הדיירים של המקום - מ"ה), אז זה כמו חמ"ל פה בדירה, ויש כמה חמ"לים נוספים אצל כל חברי המועצה".

עם זאת, מבחינה נפשית החששות כבר מתחילים לעלות, ובבית האבות מתארים תחושה של בדידות וחוסר ודאות בצל הצורך הברור להימנע מהידבקויות. "הקושי הוא קודם כל הבדידות. הרבה אנשים לבד פה, וזה קשה קצת להיות לבד", סיפרה שולמית לוי, בת 87, שמתגוררת לבד במתחם. "כל יום שומעים על עוד מישהו שחלה, ועוד מישהו, אז זה הקושי", הסבירה. כמו יתר הדיירים, לוי לא יצאה מדירתה כבר כשבוע. "אני אוהבת לקרוא, אז אני יושבת הרבה וקוראת, ומדברים המון בטלפון", סיפרה. "יש לי משפחה מאוד גדולה אז כל היום בטלפון, מאוד דואגים לנו. אבל הילדים שלי גרים מאוד קרוב אלי ואני רגילה שכמעט כל יום הם באים, וזה מאוד חסר. אבל זו המציאות, מה אפשר לעשות, לא רוצים להיות חולים", הוסיפה לוי.

כדי להמשיך ולהתנהל, היא מספרת כי בכל קומה מונה דייר אחראי שדואג לצרכים של הדיירים האחרים. "לקחו בכל קומה מישהו שמטלפן בכל יום לכל האנשים ושואל מה קורה, ואם צריך משהו דחוף. מישהו שדואג, ואם יש בעיות מעבירים להנהלה שגם הם בבידוד", מספרת לוי. בנוסף, הדיירים מספרים כי הם מתקשרים זה עם זה הרבה דרך הטלפון, לאחר שהיו רגילים להשתתף בכל יום בפעילויות יחד. "אנחנו מאוד רגילים לכך שכל יום יש הרצאות וכל ערב בילוי, ועכשיו אין שום דבר כמובן וזה גם חסר, אבל אם זאת הבעיה ונישאר בריאים, אז זה בסדר", הוסיפה לוי. היא הדגישה כי "חוסר הידיעה זה תמיד הקושי. אם יגידו שבועיים - אז שבועיים, אבל אנחנו לא יודעים כלום. כל פעם שעוד מישהו הולך לבית חולים, ולא יודעים בדיוק מתי היה יכול להדביק, אז שוב מתחילים לספור ימים. זה לא שזה נגמר ככה".

עם כל הקשיים, שולמית משתדלת לשמור על פרופורציות. "זו תקופה שכל אחד רוצה לנסוע קצת להיות עם הילדים, אבל ככה זה בחיים", היא הסבירה. "אנחנו עברנו את השואה והיה קצת יותר קשה מעכשיו. לא ישבנו בחדר כזה עם בית יפה וכל הנוחיות סך הכל".

גם צביקה לוי, שנשמע כשומר על מצב רוח חיובי, התייחס לקושי בהיעדר הידיעה על המועד שבו יוכלו הדיירים לחזור לשגרה. "אחד הדברים המדכאים בעניין, זה שאני לא יודע אם זה ייקח שבועיים, חודשיים, או שנתיים", הוא אמר והוסיף כי הם נערכים גם לאפשרות שהמשבר ילך ויתארך. "בפרקטיקה של גוף כמו שלנו, 170 איש, אנחנו מתארגנים גם לטווח הארוך", הוא הבהיר, "למשל, מתארגנים עם אנשים שיעשו מעין עזרה ראשונה נפשית, לקיים קשר רצוף. זה לא פשוט. אני נשוי ואפילו חי בשלום עם אשתי, אז אנחנו יחד וזה אחרת לגמרי מאשר 100-120 אנשים אחרים בבית הזה, שפשוט יושבים לבד בין ארבעה קירות 24 שעות ביום. זו לא חוויה נחמדה".

לוי העריך שככל שהסיטואציה תימשך, הקשיים צפויים לצוף. "אני מתקשר ל-10-15 אנשים כל יום, סתם כדי לפטפט איתם, ובינתיים עוד לא שמעתי קולות מצוקה", סיפר. "אבל אני מספיק מנוסה בחיים כדי לדעת שבעוד שבועיים או יותר אשמע קולות מצוקה. זה לא קל". הוא עצמו מספר כי לא יצא מהבית כשבועיים, למעט לקחת מצרכים שבתו משאירה מחוץ לחלון. "אני כבר ממש לא איש צעיר וראיתי הרבה דברים בחיי, אבל במצב כזה לא הייתי. אז נכון שעם התקשורת היום אני בקשר עם כל העולם, אבל זו חוויה מוזרה. אני שבועיים לא פתחתי את דלת הבית חוץ מלצאת לקחת את הפינוקים של בתי".

בעוד בבית האבות מצליחים לשמור על המורל עד כה, הם מספרים כי בני משפחה חרדים במיוחד. "אנחנו מקבלים טלפונים מהמשפחות ואומרים 'תעזבו את המקום, תבואו אלינו'. זה טבעי, כשאת בעין הסערה זה פחות מפחיד ממה שקוראים בחוץ, והילדים באמת מוטרדים", סיפרה פרידמן. "אבל בסך הכל המורל של האנשים פה יחסית טוב, כי יש הרגשה של מעטפת תומכת", הוסיפה.

היא הדגישה את הניסיון לשמור על שגרה. "עם כל הטירוף כאן וזה לא נעים, אנחנו ממשיכים להוציא ביטאון כל שלושה חודשים, ממשיכים לכתוב והביטאון עומד לצאת בימים האלה, כדי לשמור קצת על הנורמליות", אמרה, "בכל מקרה החיים ממשיכים, לא נעצרים, וזו הרוח שאנחנו רוצים לשדר בתוך המקום. לנסות בשיניים להידבק בשגרה, שהיא לא שגרה כמובן". עם זאת, היא סבורה כי על משרד הבריאות לשים לב למקרה הייחודי שלהם ולבדוק את כלל הדיירים, בשל העובדה שהם אוכלוסייה בסיכון.