גופי הביטחון החלו היום (רביעי) באיכון סלולרי אחרי אזרחים במטרה להילחם בהתפשטות נגיף הקורונה בישראל. על אף הנימוקים בנחיצות המהלך הפולשני, קמו למהלך מתנגדים רבים, בהם אנשי מקצוע וארגונים חברתיים. אחד המתנגדים הוא פרופסור ערן דולב, שהקים את צוות הטיפול במגיפות בישראל, שטוען כי אין צורך במהלך כה נרחב.
"אין מקום למעקב אינדיבידואלי אחרי אנשים", טוען דולב. "יש שיטה שמאתרת מוקדי חום לא סבירים, היכולת הזאת קיימת כבר שנים רבות ואפשר לפעול באמצעותה כדי לאתר מוקדי מחלה, בלי לעקוב אחרי אנשים בודדים. המצב הזה ייגמר יום אחד וצריך לחשוב איזה סיכונים ניקח עד אז, כולל סיכונים אתיים. האם זה כולל מעקב אחרי אנשים? לדעתי לא צריך לאפשר את זה".
דולב, תא"ל בדימוס, היה קצין רפואה ראשי של צה"ל. ב-1987 התבקש להקים צוות טיפול מגפות (צט"מ) ובמסגרתו פעלו אז טובי אנשי המקצוע בתחום. הצוות הוקם כמענה לאיומים ביולוגיים שהופנו אז כלפי ישראל. הוא טען שהצוות פיתח שיטות עבודה טובות והוא מקווה כי היום פועלים לפיהן.
אל תפספס
דולב אמר כי הוא מזהה כמה כשלים שאינם מובנים לו. "אני לא מבין למה לא עושים בדיקות בהיקף נרחב", תהה. "אין מספיק מטושים לבדיקות? זה לא הגיוני. אי אפשר לקבל החלטות נכונות בלי שיש הרבה בדיקות. אנחנו לא יודעים היום כמה חולים יש לנו ובאיזה מקום וזה לא טוב. הכניסו כ-2,500 אנשי צוותים רפואיים לבידוד בלי שבדקו את כולם וכרגע חסרים לנו במערכת הבריאות 2,500 אנשים. יש למערכת יכולות מעבדתיות לעשות הרבה יותר בדיקות. זו משימה לאומית והמעבדות צריכות לעבוד כל השבוע, 24 שעות, גם בשבתות".
דולב מתח ביקורת על התגובות הקשות המופנות כלפי "האזרח המצוי". לדבריו, "צריך לנהוג בתקיפות כלפי מי שמזלזל במופגן, כמו הכוללים שהתעלמו מההנחיות והמשיכו בלימודים כרגיל. צריך לעשות סדר, או שרציניים או שלא". הוא סבור גם שההסברה לקויה ושלא נותנים לציבור פרספקטיבה ולא תמיכה מוראלית.
חבר הכנסת לשעבר פרופסור יורם לס אמר באחרונה כי "בשביל מעט מאוד אנשים שתוחלת החיים שלהם לא גדולה, לא הורסים מדינה". לס נשאל האם יש להקריב את המבוגרים שמתים מקורונה והשיב בחיוב: "כן, מקריבים אותם". דולב יצא בתקיפות נגד אמירות דומות, שהתפרשו כאילו ניתן "לוותר" על אוכלוסיות חלשות, דוגמת אוכלוסיית הקשישים.
דולב נרעש מאמירה זו שגם זכתה לתמיכה מצד העיתונאי רוגל אלפר: "יורם לס הוא חכמולוג. מה זה נקרא להקריב זקנים בשביל החברה. הוא אידיוט? מי אישר לו להקריב זקנים?"
בין מגיפת שיתוק הילדים לקורונה
דולב, חוקר היסטוריה רפואית ואתיקה רפואית ומרצה במכללה האקדמית תל-חי, כתב לאחרונה מאמר יחד עם ד"ר דורית וייס בעיתון "הרפואה", שעסק בשאלות אתיות שעלו במהלך ההתמודדות עם מגיפת שיתוק הילדים בשנות ה-50 של המאה הקודמת. "האמירות כאילו לא הייתה עוד מגיפה כזאת בישראל אינן נכונות. מחלת הפוליו בשנות ה-50 הייתה מחלה נוראית. בכל כיתה היו 3-2 ילדים חולים. כילדים לא ידענו מי מהחברים שלנו יבוא מחר לבית הספר. ילדים מתו, נותרו משותקים או היו מונשמים. היום זה שונה וגם אין לנו את העניין הרגשי הקשה של פגיעה בילדים".
כהיסטוריון, הוא מנסה להביא נקודת מבט רחבה יותר על התקופה הנוכחית. "סיפור המגיפות מלווה את האנושות כל הזמן ואין פה דבר חדש, כולל הבהלה שאוחזת באנשים. זה מתואר היטב בספר 'יומן שנת המגיפה' שכתב הסופר דניאל דפו (מי שכתב גם את הספר 'רובינזון קרוזו'). הספר מתאר את לונדון בזמן מגיפת הדבר שהשתוללה בעיר ב-1665. אנחנו צריכים להבין את המגיפה בממד החומרה ובממד הזמן. זה ייגמר יום אחד. המגיפה תעבור".