ערבים ישראלים מעלים באחרונה ברשתות החברתיות סרטון "בקול ובלי התנצלות" שבמרכזם החיים כאזרחים ערבים במדינת ישראל, מנקודת המבט שלהם. זה החל בציוצים בטוויטר המלווים בהאשטאג #להיות_ערבי. אחר כך הוקם למטרה הזו דף פייסבוק "תרשום אני ערבי", שורה חוזרת ומוכרת מתוך שירו הטעון של המשורר הלאומי הפלסטיני, מחמוד דרוויש.
שירו של דרוויש נכתב בשנות הממשל הצבאי של שנות ה-50 ומתאר מפגש יומיומי אולי עם נציג השלטון: "תרשום! / אני ערבי. / מספר תעודת הזהות שלי הוא חמישים אלף. / יש לי שמונה ילדים / והתשיעי יבוא אחרי הקיץ! / האם זה מכעיס אותך? / תרשום! / אני ערבי". השיר נכתב על ידי דרוויש בערבית. לשיר אף קיימים מספר תרגומים מעברית לערבית.
הערבים הדוברים בקמפיין מדברים דווקא בעברית. בסרטונים הם טוענים כי הם עושים זאת "כדי לדרוש שהקולות שלהם יהיו חלק לגיטימי מהשיח הציבורי בישראל ואנחנו רוצים להגיע לכלל הציבור, שלא מכיר ומבין את מה שלנו נראה מובן מאליו". המטרה? "להשפיע. אנחנו רוצים להיאבק בדה לגיטימציה ובהסתה". למה עכשיו? "הן מתגברות בעיקר בתקופות של בחירות".
הקמפיין נותן ביטוי לתופעות של התעמרות שלטונית, גזענות ואפליה, מענה להסתה וכיוצא בכך. בפייסבוק הועלו סרטונים קצרים בעברית, בהם הם עצמם מספרים על החוויה של להיות ערבי בישראל וזכו למאות אלפי צפיות, בעוד שסרטונים רבים ממשיכים לעלות כל יום. בסרטונים עולים קולות שונים - חלקם מדברים על חוויות יומיומיות, כגון הפחד ממבטים של אנשים ברכבת כשעונים לטלפון ומדברים ערבית או המשפט הלא נעים "את לא נראית ערבייה".
חלק אחר של הסרטונים מבטא תסכול מההסתה, הגזענות וחוסר העניין וההבנה של החברה הישראלית ודורש הכרה בזהות של החברה הערבית. הגיוון בקולות העולים סרטונים משקף גם את הגיוון בתוך החברה הערבית.
עמוד הפייסבוק "תרשום אני ערבי", הוקם בשיתוף עם "עמותת סיכוי", המבקשת באמצעותו "לייצר שיח עמוק ומשמעותי יותר, ולהביא בפני הציבור בישראל זוויות שהתקשורת המסורתית לא מספרת". בעמותה אומרים שמדובר בהמשך טבעי וישיר של קידום שיוויון בין יהודים וערבים וגם חברה משותפת. הקמפיין זכה לאזכורים רבים ברשת אצל ערבים.
"מה שמיוחד מבחינתי זה לראות עד כמה הצימאון אצל הציבור הערבי ובעיקר צעירים לספר על המציאות שלנו והחיים שלנו, לתבוע הכרה, הבנה והערכה", אמר לוואלה! NEWS אמג'ד שביטה בן ה-37 מטירה שבמשולש, מנכ"ל שותף בעמותת "סיכוי". "אני חושב ששינוי גדול בא מצבר של דברים לכן גם אם לא זה מה שיעשה את ה-מהפך, אז יש לקמפיין הזה חשיבות לא מבוטלת כעוד נדבך בדרך לשם".
שביטה ציין כי דווקא הפן האישי ביוזמה, היה זה שריתק אותו. "כשמדברים על יחסים עם יהודים והסתה וגזענות בדרך כלל מדברים גבוה מאוד ואילו פה המשתתפים מדברים על דברים מחיי היום-יום שלהם וממש רואים את האדם מאחורי הססמאות ומה המחיר שכל אחד מהם משלם", אמר. "אלה לא אנשים רחוקים, רובם אנשים שנמצאים בחיכוך יומיומי עם החברה הישראלית באוניברסיטאות, במקומות העבודה, בחנויות, ברחוב".
"העניין המרכזי הוא שזה הגיע מהחברה הערבית בכלל", אמרה נגה מלכין, מנהלת המחלקה לפעילות ציבורית של "סיכוי". "יצרנו את הדף כפלטפורמה, אבל התוכן מגיע לחלוטין כולו מהם. התחלנו לשים פוסטים של ערבים בעברית לפני חודש וחצי. מתוך מחשבה שצריך להדהד את זה ואז פנתה אלינו אחת הגולשות שהעלתה סרטון ומשם זה תפס תאוצה ובצורה מפתיעה, מבחינה זו שזה תפס הרבה יותר חזק ממה שציפינו. בשבועיים וחצי יש מאות אלפי צפיות, ממוצע האנגייג'מנט הוא 77% שזה בסדר גודל יותר מהמקובל בדפים של עמותות מהסוג שלנו ומבחינתי זה מעיד על צמא אדיר לשיח ישיר, בין ערבים ליהודים".
"הסיפורים שלהם הם כאלה שכל אזרח ערבי מכיר והם מוכרים להם אבל הם חדשים לדובר העברית, ליהודים", הוסיפה מלכין. "תחשוב על מה חושב בחור שאמא שלו מתקשרת אליו כשהוא באוטובוס והוא שוקל אם לענות לה, ובאיזו שפה".
אל תפספס
אחד מהסיפורים הללו הוא של בליג סלדין בן ה-28, בן למשפחה דרוזית ממרר והמתגורר בתל אביב, המגדיר עצמו "ערבי חילוני ליברלי, שבחיים לא דרס את האחיין שלו כשנסע ברוורס ושאין לו בעיה שחברה שלו תלבש מה שמתאים לה". הוא מתקומם נגד הסטראוטיפ של "ערבים פרימיטיבים, רוצחים על כבוד המשפחה, שהם רוקחים, שלא יודעים לשחות, נשותיהם כולן הן עקרות בית, כל הלהט"בים שלהם בארון והם כולם גרים בכפר שאף בית בו לא בנוי עד הסוף".
תקנון הדף של "סיכוי" אוסר תגובות גזעניות, הסתה, וקללות. "אין לנו קשר לאף מפלגה או פוליטיקאי", מבטיחים בעמותה. אבל אחרי שסלדין העלה את הסרטון שלו קיבל תגובות של "אתה נגד המדינה", "אתה בוגד", "אתה אנטישמי". הוא מצדו טוען כי "זה הזוי כי בעצם לא הייתה כל אמירה פוליטית. בסך השמעת קול כנגד הגזענות. הציבור היהודי לא מודע לחוויה שלנו כערבים פלסטינים בישראל וקשיי היומיום אפילו בלמצוא דירה, או לעלות לטיסה. בקמפיין אנחנו מביאים את זה לידי ביטוי, במחאה".
"זו פעם ראשונה שאני מעלה סרטון כזה ברשת והיה לי קשה בהתחלה עם התגובות כי חלקן היו תוקפניות מאוד", אמרה ז'אנה חטיב, שהייתה הראשונה להעלות סרטון לדף. "יש קרע מאוד גדול בין החברה היהודית לחברה הערבית בארץ. שני עמים שגרים באותה מדינה ולא מכירים האחד את המציאות של האחר. כדי לחיות יחד צריכים לדבר יותר אחד עם השני. עם ההסתה בבחירות ברור היה שצריך לעשות משהו אבל זה צריך לקרות כל הזמן". חטיב, רווקה בת 24 מג'לג'וליה, היא סטודנטית לתואר שני בלימודי מגדר בבר אילן עם תואר ראשון במדעי המדינה מאוניברסיטת תל אביב. היא העידה כי "בחיים הפרטיים שלי כבר כמה שנים שאני מחפשת כל הזמן הזדמנויות לאינטרקציה עם נשים וגברים מהחברה היהודית: קורסים משותפים סמינרים, יזמויות וכו'".
לדבריה, הופתעה כשגילתה שמאז עלה הסרטון שלה לפני כשבועיים, הוא זכה ללמעלה מ-126 אלף צפיות. "בתגובות שקיבלתי אמרו שאני מתבכיינת, שחלוקת המשאבים במדינה שווה. אני דיברתי מנקודת מבט אישית ולא פוליטית בכלל וכתבו לי בתגובות 'את יכולה ללכת לעזה או למדינות ערב אם לא טוב לך'. ברור שכאב לי. אבל, כל עוד זה באוויר ומתווספים כל הזמן עוד, אז סימן שזה עשה משהו. אנשים צריכים לצאת מהמחשבה שאנחנו אויבים פה. לא יכול להמשך מצב כזה ש-70 שנה אנחנו כבר יחד ולא נהיה מסוגלים לדבר אחד עם השני".