פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תמורת הסיפוח, נתניהו התחייב לנסיגות עמוקות - והחשבון יוגש ליורשיו

      רה"מ צפוי להנות מתהילת הריבונות, למרות שבעתיד התמורה שתשולם תהיה ויתור דומה שיידרש על שטח ממערב לקו הירוק. התערבות טראמפ בבחירות לא תועיל לו ולנתניהו, אך להם אין צורך לדאוג: את החוב שיצרו, כדי לרצות את המתנחלים והאוונגליסטים, ישאירו לישראלים ולפלסטינים

      תמורת הסיפוח, נתניהו התחייב לנסיגות עמוקות - והחשבון יוגש ליורשיו
      צילום: רויטרס, עריכה: אסף דרורי ושאול אדם

      דונלד טראמפ (נדל"ן) ובנימין נתניהו (רהיטים) הם מוכרנים מנוסים, היודעים לשווק את מרכולתם. המותגים העיקריים המוצעים אצלם לקהל הלקוחות הינם, כמובן, הם-עצמם. לכן הכרח להבדיל בין הרושם החיצוני לתוכן הפנימי ולקלף את העטיפה מחזון טראמפ ל"פתרון דו-מדינתי מציאותי". במעבר מהכותרות הגדולות לאותיות הקטנות של 181 העמודים, שטראמפ בוודאי לא כתב וכנראה גם לא קרא, מתברר עוד יותר מאשר באירוע ההשקה מדוע מחטף סיפוח של ממשלת נתניהו יחרוג מגבולות המותר.

      ראוי ליועץ המשפטי לממשלה, ואם לא הוא לבג"ץ, חודש לפני הבחירות לכנסת, לפסול כל מהלך מרחיק לכת העלול לגרום לישראלים לשלם מחיר ביטחוני גבוה ומיידי, כמשתקף גם בתגבור הכוחות הלוחמים בגדה ובגבול עזה. זה המובן מאליו. אך מנוסח תוכנית טראמפ עולה סיבה נוספת לשמיטת הקרקע מתחת ליומרת נתניהו להניע סיפוח עכשיו: נתניהו רוצה לחתום בפברואר 2020 על שטר שיוגש לפרעון ליורשו, או אולי ליורש-יורשו, ב-2024 ואילך. הוא ייהנה מתהילת הרכישה החדשה, ולחשבון ייאלץ לדאוג מישהו אחר, כגון בני גנץ. התשלום ייגבה בנסיגות עמוקות, שוות-ערך לסיפוחים, והסידור לפיכך יהיה "נתניהו ישיג, גנץ יסיג".

      ראש הממשלה, בנימין נתניהו במהלך הצגת תוכנית המאה בבית הלבן 28 בינואר 2020 (רויטרס)
      כדי לספח את אריאל, עמנואל ופדואל הוא מוכן לסגת עד כביש 6. נתניהו (צילום: רויטרס)

      תמצית המנהלים של תכנית טראמפ אינה משקפת במלואה אף את האמת החלקית שבמיסמך המפורט, שכריכתו מתהדרת בעיר הפלסטינית החדשה רהוואבי ושלקראת סופו נקבע לפלסטינים יעד שאפתני, העלאת תוחלת החיים בתוך עשור מ-74 שנה ל-80 (בקצב המיעזרי הנוכחי של שיפור נתון זה אצל האמריקנים, כיום פחות מ-79, הם צפויים ב-2030 לפגר אחר הפלסטינים - אם להאמין לצוות של טראמפ). הכיבוש לא יסתיים, לא עכשיו, לא בקרוב, אולי לא לעולם. הוא יפשוט צורה וילבש צורה ויהיה לכיבוש לייט. הפרדה לא תהיה שם. מוקדי החיכוך יישארו ואף יתעצמו. המצב לא ישופר; הוא יורע.

      טראמפ מצטט את גישתן הביטחונית של ממשלות ישראל לדורותיהן, שהסבירו מדוע שליטה בבקעת הירדן ונוכחות צבאית בה ובצירי התגבור והאספקה אליה חיוניות לבלימת פלישה ממזרח - עיראק, איראן, דאעש - באמצעות תנועה עויינת בשטח ממלכת ירדן. זה הצידוק הקבוע, המשכנע והנכון, וכמותו גם איזכור הצורך בתחנת התרעה ובשליטה ישראלית במרחב האווירי והאלקטרוני; אבל אין שום הסבר לדילוג מהמימד הביטחוני להחלת הריבונות.

      האמת שמנסה נתניהו לטשטש

      למעשה, ובניגוד קוטבי לנטען אצל טראמפ ונתניהו, העברה שרירותית של הבקעה לריבונות ישראלית לא תוסיף לביטחון; היא תגרע ממנו. תמיכה אמריקנית בסיפוח היא אשליית עוצמה. לפני שבעה עשורים היתה בריטניה לממלכה ההאשמית מה שאמריקה היא כיום לישראל. לונדון תמכה, לבדה (בתוספת סימלית של פקיסטן), בסיפוח הגדה המערבית לעבר-הירדן. השטח המסופח לא עוכל במלואו. עד 1967 החזיק חוסיין בגדה המערבית יותר כוחות לדיכוי תסיסה פלסטינית מאשר לעימות עם ישראל. הגדה מעולם לא הייתה מציאה גדולה.

      והאמת, שאותה ניסה נתניהו לטשטש, היא שתמורת סיפוח בקעת הירדן וההתנחלויות נדרש מישראל ויתור דומה עד זהה על שטחים ממערב לקו שביתת הנשק 1949-67, במרכז הארץ ו/או בדרומה. על ישראל אמנם אין "חובה משפטית" למסור לפלסטינים 100% משטחי 4 ביוני 1967, אבל גודל השטח שיימסר יהיה "שווה באופן סביר לזה של הגדה המערבית ועזה" עד למלחמת ששת הימים.

      רעיון חילופי השטחים אינו חדש. הוא הוצע לראשונה לפני ארבעה עשורים, בעת המיקוח בין ישראל למצרים, ועבר גילגולים שונים. ההבדל הקטן בתכנית טראמפ נעוץ בריחוק הזמן שבין שני שלבי החילוף. לישראל מותר בתכנית, או לא נאסר במפורש, לספח עכשיו, בעוד שהמדינה הפלסטינית תקום רק בעוד ארבע שנים, לפחות, אם תעמוד בכל התנאים שהוצבו לה, ואז יהיה על ישראל לסגת, בנגב, בשרון או בשומרון (בחלקו הנמצא ממערב לקו הירוק). קח עכשיו, תן המחאה דחויה.

      גדר ההפרדה ליד העיירה הפלסטינית אבו דיס שבאזור מזרח ירושלים ב-29 בינואר 2020 (רויטרס)
      כיבוש לייט. העיירה הפלסטינית אבו דיס באזור מזרח ירושלים, סמוך לגדר ההפרדה (צילום: רויטרס)

      נתניהו הובס פעמיים - בעקרון הנסיגה מהשטחים ובצביון המדינה הפלסטינית שתקום לצד ישראל. כדי לספח את אריאל, עמנואל ופדואל מוכן נתניהו לסגת עד כביש 6 ולהפקיר את הציר החיוני בין צפון הארץ לדרומה, ואדי ערה, בידי המדינה הפלסטינית. לא שתושבי כפר קאסם ואום אל-פאחם יסכימו לסעיף הפשטני העוסק בהעברתם לפלסטין; העניין הוא שנתניהו מוכן לכך. מה שאירע באוקטובר 2000 בתוך ישראל, כבעייה משטרתית שהפילה חללים, עלול להפוך בעימות עתידי להתנגשות בין המדינות.

      בנגב, באזורי ההתיישבות והתעשיה שמציעים האמריקנים, עלולים הפלסטינים לחפור מנהרות ולאלץ את ישראל להקים מכשול חדש ויקר. אלה סכנות שאין הכרח שיתממשו, אך שמובטח שנתניהו היה ראשון המתריעים מפניהן, אילו כיהן עכשיו ראש ממשלה אחר; והתכסיס של גנץ, בהקדמת נתניהו בניכוס הבאת התכנית לאישור הכנסת, כממרפק את נתניהו מראשות טבלת מעריצי טראמפ, אינו לכבודו של ראש כחול לבן אך אינו גורע מאחריותו של נתניהו לדירבון טראמפ ולעיתוי המהלך כולו.

      נשיא הרשות הפלסטינית, אבו מאזן במהלך כינוס חירום של ההנהגה הפלסטינית בעקבות פרסום תוכנית המאה 28 בינואר 2020 (רויטרס)
      לא מפליא שהוא מאיים בצמצום התיאום הביטחוני. אבו מאזן (צילום: רויטרס)

      חוזה המדינה הפלסטינית, טראמפ, חתום על אוסף גדול של מליצות והטעיות (היהודים שהיגרו ממדינות ערב, מעיראק עד מרוקו, ברובם לא "הוגלו", אלא יצאו מרצונם, אם גם לרוב בנסיבות דוחקות). הוא דורש חוקה לפלסטין, גם בשם ישראל הנרתעת בעצמה מחוקה בגלל התנגדות הדתיים. יחסו הכפייתי לכסף מתבטא בטענה שבהיעדר צבא, ייחסך מפלסטין נטל תקציב הביטחון - ישראל תגן עליה. הסתירות משוועות: זלזול באו"ם ובהחלטותיו, אך הצגת מפה "ברוח החלטה 242" - שטחים תמורת שלום - ועיגון יפפ"א, הסכם השלום ישראל-פלסטין, בשתי החלטות, של מועצת הביטחון והעצרת הכללית גם יחד.

      במדינת פלסטין ייערכו בחירות הוגנות וחופשיות, עם זכות הצבעה לכל, בתנאי שהממשלה לא תכלול את חמאס. ליומרת היצירתיות והמקוריות אין כיסוי; מה מקורי ויצירתי בבעיטה בשיפולי ביטנו של מחמוד עבאס, למעט הגינוי של שני הנאשמים, בוושינגטון ובירושלים, לשחיתות המנגנון ברמאללה. כשאבו מאזן הקשיש והחולה שומע שבעוד ארבע שנים אולי תהיה לפלסטינים מדינה, הוא מבין, בלי שהדברים נאמרים במפורש, ששולחים אותו אל הר נבו. לא מפליא שהוא משתולל ומאיים בצמצום התיאום הביטחוני.

      נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ מציג את עסקת המאה בבית הלבן ב-28 בינואר 2020 (רויטרס)
      חוזה המדינה הפלסטינית. טראמפ בהצגת עסקת המאה בבית הלבן (צילום: רויטרס)

      אבל בעניין הנסיגות הישראליות הנוסח של טראמפ ברור מאוד: ויתורים משמעותיים בשטח, העברת נתחים ניכרים, בסדר-גודל כמו-סיפוחי. זה מה שנתניהו להוט לא להבליט: העסקה הפאוסטית, בסגנון "השטן ודניאל וובסטר", היא הקרבת הישראלים למען המתנחלים, שנתניהו מכר להם את נשמתו בנזיד קולות.

      המתווה של טראמפ ונתניהו בונה סולם של ארבעה מעמדות, בין הגבול המזרחי המתוכנן - הירדן - לקו החוף של הים התיכון. בתחתית הפלסטינים שממזרח לגדר הביטחון. תהיה להם, ברבות הימים ואם ישיגו ציון 800 בפסיכומטרי, ריבונות מוגבלת, מסורסת, אוטונומיה שכמותה כבר הוצעה להם בקמפ דייוויד לפני 40 שנה כשלב ביניים אך הפעם ניצחית, במובלעות בשליטת ישראל, ובירה ארוזה במשחק מילים - יורשה להם לכנות אותה "אל-קודס", אף שהקודש המבוטא בשם זה לא יהיה בידיהם. מעליהם יימצאו הפלסטינים שממערב לגדר, הירושלמים המחזיקים בתושבות ישראלית ושיוכלו לבחור באזרחות ישראל (מה שיקרה רק אם השכל הפרטי והפוליטי יגבר על היצר והרגש). בקומה הבאה הישראלים, משלמי מחיר הסיפוח; ומעל כולם - המתנחלים, צמודי הגדר ותושבי המובלעות, שצה"ל ימשיך לשמור עליהם ולאבטח את צירי הגישה אליהם.

      בין ישראלנד למתנחלנד

      כשטראמפ (או המנסח שלו) אומר "שתי מדינות לשני עמים, בעלי זכויות אזרחיות מלאות", כוונתו לישראל ולפלסטין, אך בפועל הוא מחלק את השטח בין ישראלנד ומתנחלנד. הפלסטינים והישראלים מפסידים; מרוויחים רק המתנחלים - הממוסדים שביניהם ותושבי מובלעות יצהר ואיתמר, שיעסיקו את כוחות הביטחון לא פחות מאשר כיום (ואף מילה על נוער הגבעות).

      התנאים הדרקוניים המוכתבים לפלסטינים מעניקים להם זכות וטו על התקדמות התהליך, ובין המתונים לקיצונים - וטו לחמאס על פעולות עבאס. ליתר ביטחון, שמא הפלסטינים יאכזבו את המצפים מהם להכשיל את התזוזה אל המדינה, מודיעים להם טראמפ ונתניהו שעסקת השבויים והנעדרים תכלול, גם תמורת הכלואים בעזה ושרידי גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול, רק שחרור אסירים קשישים, חולים, קטינים או נשים שלא היו מעורבים בפיגועים רצחניים. כלומר, לא תהיה עסקה ולכן גם לא תהיה מדינה.

      ההתנחלות עפרה ליד הכפר הפלסטיני עין ירבוד ב-3 בספטמבר 2019 (רויטרס)
      נתניהו מכר את נשמתו למתנחלים בנזיד קולות. ההתנחלות עופרה, ספטמבר (צילום: רויטרס)

      נתניהו פתח את תקופתו השנייה בראשות הממשלה בהקפאת התנחלויות פחות משנה ובנאום בר אילן ומסיים אותה לאחר עשור בהקפאת התנחלויות בארבע השנים הבאות ובנאום בר מינן (פוליטי, רק פוליטי, כמועמד להרכבת הממשלה הבאה).

      בספטמבר-אוקטובר 1973 נמנעו ניקסון וקיסינג'ר מפרסום יוזמה להתקדמות מדינית ישראלית-מצרית, מחשש להפרעה למערכת הבחירות של גולדה מאיר ולחיזוק גורמים מימין לה - דיין ובגין. זו הייתה אי-התערבות אומללה בבחירות: סאדאת סירב להמתין ופתח במלחמת יום הכיפורים. כשניקסון, חודש וחצי לפני אילוצו להתפטר ובעקבות חתימת הסכמי ההפרדה בין ישראל לבין מצרים וסוריה, הגיע לסיבוב ניצחון עגום בבירות המזרח התיכון, זה היה מאוחר מדי לו - ולקרבנות המלחמה.

      התערבות טראמפ בבחירות בישראל לא תועיל לו וגם לא לנתניהו, אך להם אין צורך לדאוג: את החוב שיצרו השבוע, כדי לרצות את המתנחלים והאוונגליסטים, ישאירו לישראלים ולפלסטינים.