הייאוש של נתניהו - והמחיר הישראלי: לא רק הדמעות יוציאו את נעמה מהכלא

שני ציניקנים מוחלטים, ולדימיר פוטין ובנימין נתניהו, עומדים מול המצלמות והמיקרופונים. לידם שתי נשים, שתי אימהות, שרה נתניהו ויפה יששכר. הגברים התכנסו כדי לאזכר את שואת יהדות אירופה. הנשים הצטרפו, שרה כי שום תמונה של בעלה, שלא לדבר על טיסה, אינה שלמה בלעדיה; יפה כדי להודות לפוטין הרחום והחנון, שיפעיל את קשריו בבית, אולי יקשיב לו שם מישהו וישחרר מהכלא את בתה, נעמה.

החיזיון כולו סוריאליסטי, או שמא רוס-ריאליסטי. שלטונות רוסיה עצרו את נעמה, האשימו אותה בהחזקת קמצוץ סם קל בשטח נמל התעופה, שפטו אותה, הרשיעו, כלאו. החמירו איתה מאוד, עד שעלתה לתקשורת ולסרטוני הבחירות של נתניהו שוועת משפחתה וידידיה. במקביל, בצירוף מקרים מופלא, היו לאותם שלטונות דרישות מישראל. לא נדרשה תבונה עילאית כדי לפענח מתווה של עסקה, חוזה נתניהו-פוטין.

בדמוקרטיה הרוסית, בלי בג"ץ ובצלם, העוצר הוא גם המשחרר. צריך להתרפס בפני הכלאי, שיואיל בטובו לעשות חסד ולהניח לטרפו להיחלץ, יעלה כמה שיעלה, כי האסירה היא סחורה העוברת לסוהר. אמנם דמעות האם הן שהמסו בוודאי את לב הקרח של פוטין, אך ההחלטות נובעות מהראש, ונקובות בערכים מדיניים וכספיים.

דוד בן גוריון לא היה מעז לקבל החלטה בסדר גודל כזה בלי אישור ממשלה; הרי לא כספו ונכסיו הפרטיים של ראש הממשלה מוטלים בכף. אבל מיהו בן גוריון, מיהם גולדה ובגין ורבין, לעומת נתניהו הנואש, שהשתוקק להוציא את נעמה מהכלא כדי שלא להיכנס אליו בעצמו.

והוא, עם שלושת כתבי האישום שלו, עומד כשלימינו אשתו, העבריינית המורשעת, שניהם טוענים שתפרו להם תיקים ושמערכת האכיפה בארצם מושחתת, ולשמאלו האיש שיכול בהבל פיו לגרוס כל תיק, מוצדק או תפור, וליישר את מערכת האכיפה של ארצו, שאינה ידועה ביושרה מופתית - והם נוהגים בו כאילו הוא מחסידי אומות העולם.

זה היה מטורף גם במנותק מעילת בואו של פוטין לירושלים. שוחד, פשוטו כמשמעו: תשלום תמורת נעמה. לא אורי אילן וחבריו לחוליית ההאזנה בשבי הסורי; לא אסירי "עסק הביש" ב-14 שנותיהם בכלא המצרי; לא רון ארד, כשמיליוני דולרים ברגע הנכון אולי היו רוכשים קצה חוט לאיתורו. איש מהם לא זכה לנכונות של ראש ממשלת ישראל לשלם מחיר כה גבוה על שחרורו, ובלבד שהלחץ על המשלם, ערב בחירות ומניעת חסינות ותחילת משפט, יוחלף במילות התודה של המשוחררת. כל הזכויות שמורות לנתניהו, עוד מאז שרצה להמתיק למתנחלים את גלולת ויתורי ועידת וואי בשחרור ג'ונתן פולארד ובהבאתו ארצה איתו במטוסו. עד כדי כך הוא מזלזל בציבור הישראלי.

הציניות כפולה מוכפלת כשהליקוק לפוטין מוצמד לאירוע לזכר השואה. מכאן ששת המיליונים, והרג והרס וסבל וחורבן נוראים, ומכאן צעירה אחת שנתקלה באקספרס של חצות, בגרסה הרוסית ולא הטורקית. הנגדה קוטבית של הקטל ההמוני ושל המסע למען היחיד, בנוסח "להציל את טוראי ראיין", עם נתניהו בתפקיד טום הנקס ונעמה כטוראית יששכראיין.

לא הייתה סיבה להתפאר בכינוס בירושלים, שלא היה שונה במהותו מקודמיו בקרקוב, קייב ופראג, למעט החיבור הכפוי בין יהודים - מי שנספו בשואה ומי שחיים כיום ברחבי העולם וחשופים לאנטישמיות - לבין מדיניותה השנויה במחלוקת, במיוחד בקרב ישראלים בני שני הלאומים ויהודים בנכר, של ממשלת ישראל בראשות נתניהו. המועדון הנודד של הבכירים עקר מדאבוס והגיע לבירת ישראל, שבריבונות על חלקה המערבי הכיר פוטין עוד לפני דונלד טראמפ (אך גם בריבונות פלסטינית על מזרח העיר). זה היה אירוע נפוח ומחויך, סותר את הצניעות והקדרות היאות למעמד כזה. המארגנים והאורחים לא השכילו להשאיר את השוויץ מחוץ לאושוויץ.

כשיהודי אחד, רבין, נרצח, באו לירושלים יותר רמי-מעלה מאשר כשנרצחו שישה מיליון; ובהלווייתו היו גם שליטים ערביים ממדינות השלום. הפעם לא הייתה שום משמעות מדינית למיחזור הקלישאות על מניעת שואה שנייה ולהתמודדות עם איראן. אם בכלל, ההשתתפות באירוע סיפקה למנהיגים כיסוי ואליבי, כי הכותרות מוסכמות והתרגום למעשים - לא. רוסיה, צרפת, גרמניה, בריטניה - מדינות שנציגיהן באו לירושלים - וסין מאמינות, כמו רבים בישראל, כולל קהילת הביטחון, שהסכם 2015 היה טוב מהחלופה הכוחנית של טראמפ ונתניהו. "לעולם לא עוד"? כמובן, אין ויכוח, אבל איך.

בהתנצחויות ההיסטוריות אין צד זך ותמים. אברהם ("יאיר") שטרן היה מוכן להיעזר בגרמניה הנאצית נגד בריטניה - היפוך הקו של בן גוריון. מפלגות האם של השותפות לממשלת נתניהו - חירות, הציונים הכלליים והמפד"ל - התנגדו לשילומים מגרמניה המערבית, שבעזרתם נבנתה המדינה ונקלטה העלייה; בלי היחסים עם בון שהייתה לברלין, למרות ההפגנות האלימות ונאומי בגין, לא היו לנתניהו צוללות.

רישומו העולמי של האירוע בירושלים קלוש, גם כי העיניים נשואות למשפט ההדחה של טראמפ, שאחד מגיבורי המשנה שלו, נשיא אוקראינה, מצא עצמו בבירת ישראל יחד עם אויב ארצו, פוטין - מי שהמועמד לנשיאות טראמפ רצה בעזרתו נגד הילרי קלינטון. בהיעדרו של טראמפ, שהו בעיר שני הבאים בתור בשרשרת הירושה הנשיאותית, סגנו מייק פנס ויו"ר בית הנבחרים ננסי פלוסי. משניהם, רק לפלוסי מותר לייחל פומבית להדחת טראמפ.

מלחמת העולם השנייה לא הסתיימה ב-1940 בכניעת המערב להיטלר, מפני שסבו של הנסיך צ'ארלס, המלך ג'ורג' השישי, לא מצא די שותפים בעלית הפוליטית לעמדותיו הפייסניות-תבוסתניות; ומשום שבבית הלבן ישב רוזוולט ולא אחד מאבותיו הרעיוניים של טראמפ, בדלן מסוגו של צ'ארלס לינדברג; וכי בעת שצרפת של וישי השתעבדה לגרמניה נותרו מוקדי התנגדות. סטאלין לקה בשנאת יהודים לא פחות משותפיו שהיו לאויביו בגרמניה, אם כי ללא תכנית שטנית לטבוח במיליונים (שנוסחה ובוצעה לאחר הפלישה הנאצית לברית המועצות). לולא מת, בעיצומה של עלילת הדם נגד רופאיו, היה עלול להתנכל ליהודים כקבוצה באותה רצחנות שהפעיל נגד ציבורים אחרים בממלכתו.

לכן, פשטני ומיותר לכווץ את ההיסטוריה לצרכים עכשוויים; ואם כבר הזדמנה לנתניהו שעת חסד עם פוטין, על רקע אירוע הקשור בשואה, היה מיטיב לנצל אותה לקבלת תשובה מוסמכת על גורלו של ראול ולנברג בכלא הסובייטי. פוטין הרי אוסף תיעוד חשוב משנות ה-40. אולי אותם קשרים המסייעים לנשיא רוסיה להשיג המתקה בעונשה של נעמה יששכר יכולים להועיל לו גם בפתרון תעלומת ולנברג.

(עדכון ראשון: 00:00)