לפני קאסם סולימאני היה סדאם חוסיין; ויש קשר בין פרשיות המפקד האיראני והעריץ העיראקי, שאומותיהם נקלעו למלחמה לאורך כמעט כל שנות ה-80. זהו קשר של איבת תרבויות עתיקות ושכנים נצחיים, וגם של שאלת מקומו של היחיד כאיש מפתח במערכת לאומית וצבאית וכנגזרת ממנה - השפעת ההתנקשות בו על מהלך האירועים.
שעות מעטות לפני שסולימאני נחת בנמל התעופה בבגדאד - לרוב נע בגלוי, לא כראש מחתרת נרדף ומבוקש - דיבר בנימין נתניהו באתונה על אבותיהם הקדומים של העברים והיוונים, שהתחככו בעת העתיקה. במבט על, אלה כמו אלה כמו גם הרומאים הסתכסכו בתוך המשפחה המערבית. כנגדם ניצבו עמי המזרח, פרס ומדי, בבל ואשור. במונחי ההווה, ובהתעלמות פשטנית מהמלחמות הפנימיות, הגיע העימות בין-גושי לשיאו במאה הרביעית לפני הספירה במערכה בין דריווש לאלכסנדר מוקדון; בקרב איסוס, בטורקיה דהיום, ניצח המערבי את המזרחי וגירש אותו הביתה. תלמידים שקדניים של תולדות המרחב, כגון אלוף פיקוד הצפון אמיר ברעם, משכילים להניח את הידיעה הטרייה מהתנור של 8200 על גב מה שהתרחש לפני אלפי שנים. בלי ידע, אין משמעות למודיעין.
האיראנים, כמו המצרים, ספוגי גאווה היסטורית על פאר העבר ורואים בעצמם ממשיכי מאות הדורות שקדמו להם (וגם, במקרה הפרסי, נוהגים בערבים שזה מקרוב באו בבוז ובהתנשאות, ויעידו אלפי הישראלים שביקרו בטהראן, בשיראז ובאיספהאן לפני המהפכה האסלאמית). מונחי הזמן שונים מהטווח היומי עד הרבעוני של קוצר הרוח המערבי. תהליכים יכולים להימשך שנים ועשורים. ההתקרבות לחזון, גם בדרכים פתלתלות ועקלקלות, חשובה מהסיפוק המידי. לא רק הקו הישר והקצר מחבר בין שתי נקודות. כורש ודריווש ואם מוכרחים גם אחשוורוש והמן, השאה רזה פהלאווי והאייתוללה רוחאללה חומייני, עלי חמינאי וקצין המבצעים שלו סולימאני נמצאים על אותו רצף.
לקריאה נוספת בנושא
דונלד טראמפ התגאה השבוע בעצמאות האנרגיה האמריקנית, משמע בשחרור מהתלות בנפט מזרח-תיכוני. אין לקבל כפשוטו שום נתון שטראמפ פולט - למשל, בניגוד לרהב שלו על שיקום הצבא האמריקני בתקציב מוגדל ובטילים גדולים ומקסימים, ברית נאט"ו פרסמה בחודש שעבר טבלה המוכיחה שבדולרים קבועים ממשל אובמה קנה יותר ביטחון - אך בסיפור הנפט מוסר ההשכל נכון (אף שאין להקיש ממנו על מצבן של רוסיה וסין, אירופה ויפן). טראמפ, במסגרת מצעו הבדלני, בונה כאן טיעון להינתקות מהמזרח-התיכון, שאיבד מחיוניותו.
עד להפיכה של עבד אל-כרים קאסם בבגדד, ב-1958, היו איראן ועיראק, שתי מלוכות, חברות במערך המערבי, יותר בריטי מאמריקני, שחשש בעיקר מפלישה או חתרנות סובייטיות. המודיעין של השאה ניסה ללא הועיל להזהיר את ראש ממשלת עיראק, נורי סעיד, מפני מזימותיו הנסתרות של גנרל קאסם. ההפיכה, לצד איומים על המשטרים נתמכי המערב בירדן ובלבנון והקמת האיחוד בין מצרים לסוריה, טרפה את הקלפים. היא גם הביאה להידוק יחסי ישראל עם המערב מכאן ועם ירדן, שכנתה החלשה של עיראק, מכאן.
בשנות ה-70, כשבסופה של סדרת הפיכות התייצב סדאם כשליט כוחני, נעו במקביל הוא והשאה בנתיב הארוך להשגת נשק גרעיני. כשחומייני בא והשאה הלך, קרצה החולשה האיראנית לסדאם, אך שמונה שנות מלחמה ומאות אלפי חללים לא הביסו את איראן, אף שהיא נאלצה להסכים לתיקו ולוותר על שאיפות הכרעה נקמנית. באותו עשור של שנות ה-80, בניגוד להבלים שמפריח טראמפ, לא הייתה פייסנות אמריקנית כלפי טהראן, למעט הזוטה של מכירת טילים נגד-מטוסים תמורת בני ערובה שבידי חיזבאללה וכסף לקונטראס שבניקרגואה - עניין אמריקני במהותו של הערמת ממשל רייגן על הקונגרס.
ההערכה השגויה של סדאם
חילות הים והאוויר האמריקניים השתתפו במבצעים הגנתיים והתקפיים ("מרבד תפילה", כינוי נטול כל תקינות דיפלומטית) נגד איראן, ובעקיפין בעד עיראק, במפרץ הפרסי. כשמטוס קרב עיראקי פגע במשחתת אמריקנית והרג עשרות, לחצו בצי האמריקני על ההדק והפילו מטוס נוסעים איראני. זו הייתה החניכה הקרבית של גוף צבאי חדש, סנטקו"ם, פיקוד המרכז, כי עד שהגיע חומייני נחלק המרחב בין פיקוד אירופה (כמנהל הלחימה בסובייטים) לפיקוד האוקיינוס השקט.
הערכתו השגויה של סדאם, שוושינגטון איתו, תרמה להחלטתו ההרפתקנית לפלוש לכוויית ולשקול התקדמות נוספת, לסעודיה. התגובה האמריקנית הייתה מלחמת 1991, בעקבותיה תריסר שנות פיקוח רופף על סדאם ובסופן עוד מלחמה ומעורבות מתמדת, מ-2003 ועד היום, עם הפוגה קצרה שפינתה מקום לדאעש.
החשבון העיראקי-ישראלי נפתח ב-1948, עם חיל-המשלוח שהשתתף בפלישה ועם סירוב הממשלות בבגדאד לחתום על שביתת נשק; נמשך באיבה רצופה וברעיונות סיפוח הגדה המזרחית של ירדן; עם השתתפות אווירית, ארטילרית ומשוריינת במלחמות ששת הימים, ההתשה ויום הכיפורים; עם תמיכה בארגונים פלסטיניים קיצוניים עוד יותר מאש"ף (אבו נידאל, שהתנקשותו בשגריר שלמה ארגוב בלונדון סיפקה לממשלת בגין-שרון עילה למלחמת לבנון); ועם המאמץ להשגת נשק גרעיני, כמשקל נגד לזה שסדאם חשד שיש או יהיה בידי ישראל ואיראן.
כשסדאם נקם בישראל בסקאדים את השמדת הכור שלו - תקדים מאלף לאיראנים, השבוע - נכנעה ממשלת יצחק שמיר, בצדק, ללחץ האמריקני להבליג; אך בתום המלחמה גברה בצה"ל המתוסכל התחושה שהחשבון משווע לסגירה. כך נולד רעיון ההתנקשות בסדאם, שתרגולה הסתיים בכישלון קטלני בצאלים.
אז, בנובמבר 1992, היה יצחק רבין ראש הממשלה ושר הביטחון, אבל האישור הראשוני לרמטכ"ל אהוד ברק לתכנון ולבניית יכולת ניתן בתקופת שמיר ושר הביטחון משה ארנס. באמצע שנות ה-90 נשאל שמיר כיצד היה נוהג אילו גבר על רבין בבחירות 92 ונשאר בתפקידו - האם היה מאשר לרמטכ"ל להתנקש בסדאם (וגם, מי עוד היה מצורף לחוג המחליטים, למשל שר החוץ. שמיר: "תלוי מי שר החוץ". תרגום: אם זה דוד לוי, לא).
במשוואה של שמיר ניתן להציב את סולימאני במקומו של סדאם. הרקע שלי, ציין שמיר בשלווה, ידוע. הוא התכוון להתנקשויות מחתרת לח"י בלורד מוין בקהיר וברוזן ברנדוט בירושלים, אולי גם להוצאתו להורג - בידי שמיר - של חברם הפרוע להנהגה, אליהו גלעדי. משמע, קטילה אישית, בשירות העניין הגדול, לא הייתה פסולה בעיניו כשלעצמה. טוב להמית בעד ארצנו.
זאת קומת הכניסה לדיון. הלאה: יש הבדל בין שר זוטר או משגיח אזורי או מתווך או"ם מסדר הגודל של מוין וברנדוט לבין ראש מדינה. אין צורך לנמק, אך שתי משמעויות מזדקרות מאליהן - התנקשות בראש מדינה מבטיחה שמדינתו תגיב בעוצמה ואף במלחמה (אם זהות המתנקשים תיוודע) ועל הכוונת יימצאו האנשים שאישרו את ההתנקשות. ראשי ממשלה, שרים ומפקדי צבאות וסוכנויות מודיעין ומבצעים מיוחדים אינם ששים עד כדי כך להסתכן.
במאזן הכללי, המשיך שמיר, למרות השיקולים השוללים, היה סדאם ראוי לגמול על הטילים של 91, אך לפני שמגיעים לקומה העליונה של ההחלטה להתנקש בו מוטב לעבור בוושינגטון ולברר שמא שם מעוניינים לעשות זאת. גישוש אצל ראש הסי-איי-אי רוברט גייטס, לימים שר ההגנה של הנשיאים בוש (הבן) ואובמה, נתקל בסירוב, כי מאז חשיפת פעלולי הסיגרים המתפוצצים שלא הרגו את פידל קסטרו וההסכמה האמריקנית להפיכה הצבאית בסייגון שהרגה את הנשיא דיאם וזעזוע רצח הנשיא קנדי, אסרו האמריקנים על עצמם להשתתף בעסקי ההתנקשויות.
רק אז, בהתמלא כל התנאים - האיש ראוי למות, מעמדו כראש מדינה אינו צריך להקנות לו חסינות, מלאכת הצדיקים לא תיעשה למענם בידי זרים - ההחלטה תהיה חיובית, אם כי לא בעיני הקורבן המיועד. זאת דוקטרינת שמיר, המתקראת כאן כך רק מפני שאחרים, שותפיו לאותה גישה, לא ביטאו אותה באוזניים עיתונאיות בפירוט כזה.
"שקם את הרתעתו"
הנקודה המכרעת בהחלטה להרוג את סדאם, כמו החלטות קודמות מסוגה שגוועו גם הן בטרם ביצוע, כמו נגד יאסר ערפאת, היא הנמקתה בעבר ולא בעתיד. סדאם היה אמור להיענש על הסקאדים, אולי גם על הגרעין, ואם - למרות עמימות ושתיקה רשמית והתכחשות - ינחשו ברחבי האזור שהאלמונים ששיגרו את הטילים הם ישראלים, ישוקמו ערכים חמקמקים של כבוד לאומי והרתעה. תדע כל אם ערביה, או פרסיה, מה יקרה לבנה המתנכל לישראל. לא "השכם להורגו", אלא "שקם את הרתעתו" - הכללית, לא הפרטית, כי אותו אישית כבר אין צורך להרתיע.
לאחר פעולת כנרת ("עלי זית") נגד הצבא הסורי, בדצמבר 1955, נדרשו ראש הממשלה, שר הביטחון וממלא מקום שר החוץ, שהיו כולם בן גוריון, להסביר לשרים האחרים ששמעו על המבצע רק בדיעבד ובתקשורת, מה היה הטעם בהתנגשות כה יקרה במונחים אנושיים (כ-50 סורים) ולכן גם מדיניים (סירוב אמריקני לספק נשק לישראל).
בן גוריון טען שהפעלת כוח מול כוח היא החלופה היעילה ביותר, כי פגיעה באזרחים אינה גורמת לממשלותיהם להפסיק התנכלויות לישראל וגם "פעולות אישיות" לא השיגו את מטרתן. הוא התכוון, כנראה, למאמץ לפגוע בראשי כנופיות כמוסטפה סמואלי. אך בשנה הבאה היו לפחות ארבעה מבצעים "אישיים" שהוצאו לפועל במלואם או בחלקם: נגד סמואלי, נגד קציני המודיעין המצרי שהפעילו פדאין מעזה ומירדן ונגד קציני המטכ"ל המצרי בטיסתם מדמשק. לא נפגעו הרמטכ"ל עאמר ובנפרד גם לא ידידו נאסר, שבהפלתו רצו ישראל, בריטניה וצרפת.
הרעיון ההרתעתי המגולם בתוכניות להתנקשות בשליטים כסדאם נשמע מובן מאליו, אך בעולם של שני העשורים האחרונים, הסוגד מתוך אימה או אמונה למשפט הבינלאומי, זה הפוך לחלוטין מהצביעות הנדרשת. עכשיו הכרח להציג את ההתנקשות כמקדמה ולא כמפרעה: היא נועדה למנוע פיגוע או התקפה, לא להעניש על אחריות לפשעי עבר. זאת גישה של מערכת אכיפת חוק. המשטרה אמורה לתפוס את החשוד ולהביאו אל התביעה, שתעמיד אותו לדין ותשיג מהשופט הרשעה. רק אם הוא מתנגד למעצר, או חמוש ומסוכן וקיים חשש סביר לביטחון הכוח, מותר גם לירות בו. מכאן ההנחיות, בקריצה, "ללכוד או לקטול" את אוסאמה בן לאדן.
זאת גם הסיבה לדגש הכללי על "מידתיות", בדברי שר החוץ האיראני מוחמד ג'וואד זריף לאחר תקיפת הנדל"ן של הבסיסים האמריקניים בעיראק, כמעט הד לדברי טראמפ כשהסביר מדוע ביטל את המהלומה שתוכננה להגיב, במחיר שנאמד ב-150 הרוגים איראנים, על הפלת כלי הטיס הבלתי מאויש. פעולה צבאית חייבת להיות מידתית, כדי לזכות בהגנת החוק, וגם בררנית, פוגעת באויב בלבד.
מכאן ההברקה הישראלית, למתג את ההתנקשויות כ"סיכול ממוקד". סיכול, צופה פני עתיד, מסכל קדימה ולא מסתכל אחורה; וממוקד, משתדל לפגוע ברשע ולא בשכנו. הפטנט נרשם ב-14 בינואר 2001, שלושה חודשים וחצי לתוך העימות החמוש עם הפלסטינים, וזכויות היוצרים שייכות לאלוף גיורא איילנד, ראש אגף המבצעים במטכ"ל, לימים גם ראש אגף התכנון וראש המטה לביטחון לאומי.
מסמך איילנד, שכמדומה מעולם לא פורסם בהרחבה, הוכתר "מדיניות הסיכול" ונחלק כדרך מחברו לסעיפים ולתת-סעיפים. "הבדל עקרוני וברור בין מצב שלום למצב מלחמה הוא שבראשון מותר לירות על מנת להרוג רק במצב ברור של סכנת חיים, לחייל או למי שעליו להגן, בעוד שבשני מותר להרוג כל מי שמוגדר כאויב", פתח איילנד. "כשהמלחמה 'קלאסית', בין צבאות של מדינות, אין דילמה רבה ביחס למותר ואסור. מותר גם לפגוע בפעולה יזומה בכל מי ששייך לצבא האויב. מאז מלחמת העולם השנייה קטן מספר המלחמות הקלאסיות וגדל מספרן של מלחמות אחרות - יותר עימותים צבאיים מאשר מלחמה עד ניצחון מוחלט. אחד המאפיינים הבולטים של עימותים אלו הוא הצורך להגדיר מיהו אויב".
פחות משנה לאחר פינוי צה"ל מלבנון כתב איילנד כי "במשך שהותנו בלבנון, בעיקר בעשור האחרון, היה האויב כל אותם ארגונים שנלחמו בנו, כשהבולט ביניהם חיזבאללה. אחרי מבצע 'ענבי זעם' ב-1996 נקבעו בכתב הבנות המגדירות כיצד מותר לשני הצדדים להילחם זה בזה. העיקרון המנחה היה שכל עוד פעולות האיבה כוונו נגד לוחמים הן היו מותרות וברגע שכוונו נגד אזרחים, או פגעו בהם ללא כוונה, הן היו 'הפרות'. בעשרות פגישותיה של הוועדה לשמירת ההבנות, בהשתתפות נציגים מארצות הברית, צרפת, סוריה, לבנון וישראל, ובעיסוקיה באלפי תלונות, לא נטען ולו פעם אחת שפגיעה ישירה במפקד בכיר או זוטר, בין באמצעות מטוס קרב, ירי צלפים או הנחת מטען, היא דבר לא תקין או רצח/התנקשות. לשני הצדדים היה ברור כי מתנהלת ביניהם לחימה ועל פיה מובן מאליו כי מותר לא רק להשיב באש אלא גם ליזום פעילות התקפית".
איילנד התייחס בכך בין השאר להריגתו של תת-אלוף ארז גרשטיין, מפקד יחידת הקישור ללבנון. המתכונת של ועדת הבנות "ענבי זעם" עוד תשמש את ישראל וחמאס, בשיתוף מצרים והאו"ם, לפיקוח על הבנות ההסדרה, שתהיינה בבסיסן הבנות מבצעי "עמוד ענן" ו"צוק איתן". ההבדל בין לבנון ועזה הוא במידת השליטה בשטח של חיזבאללה לעומת חמאס. לכן האויבת הגדולה של ההסדרה תהיה ההסררה - פעילות הגורמים הסוררים ובראשם הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, בהנחיית איראן.
"היש סיבה לחכות עד שינסה לפגוע שוב?"
"האירועים בשטחים", נמשך מסמך איילנד, "הפכו מהר מאוד מהתקוממות עממית למצבי לחימה של ממש, עם אלפי אירועי ירי והנחת מטענים. הוראות הפתיחה באש המתאימות למצב רגיעה ומאשרות ירי רק בתגובה לסכנת חיים מידית אינן מספיקות. נדרשה הרחבה שתאפשר גם לבצע פעולות יזומות נגד האויב. אך מיהו האויב? ההגדרות של לבנון אינן מתאימות. אילו הגדרנו כאויב כל מי ששייך לחמאס, היינו צריכים לפגוע לא רק במיעוט הלוחמים, אלא גם בגורמים דתיים, אזרחיים ופוליטיים. מי שמתנהג כלפינו כאויב אינו שייך דווקא לארגון מסוים. פעולות לחימה וטרור מתבצעות גם בידי השייכים לארגוני הרשות הפלסטינית. הנלחמים נגדנו מעורבים כה עמוק בתוך האוכלוסייה או המנגנונים, שקשה להגדיר מותר ואסור במונחים גיאוגרפיים או התנהגותיים, לרבות נשיאת נשק. נדרשת הגדרת 'אויב' שתהיה מספיק כוללת למצבים השונים אך מספיק מגבילה לצורך החיוני באמת".
ההגדרה שנקבעה: "כל מי שמשתתף באופן פעיל בלחימה נגדנו. יש שהיותם אויב מסתברת רק ברגע שהם יורים עלינו. יש מעטים שזהותם כן מתגלה לנו. אם יש הוכחה מוצקה כי מישהו מסוים מבצע פעילות לחימה נגדנו - הוא אויב. היש סיבה לחכות עד שינסה לפגוע שוב ולא למנוע זאת בפגיעה מוקדמת בו?".
איילנד שאל והשיב. "משתתף בלחימה אינו כולל זורקי אבנים או מי שאינם ממש מסכנים חיים. המושג 'משתתף באופן פעיל' כולל שני מעגלים - מי שבעצמם יורים ומפעילים מטענים ומי שמסייעים להם ישירות באספקת מטעני החבלה או ההוראות במי לירות ומתי. אזרח המשתתף באופן פעיל בלחימה אינו זכאי להגנה המשפטית שנותנים דיני הלחימה. מבחינה מבצעית ומודיעינית יש בדרך כלל עדיפות למעצר על אמצעי סיכול אחר. חשוב להדגיש כי תכלית הפעילות היזומה היא סיכול. איננו פוגעים באנשים בתור גמול או ענישה. אם מישהו עסק בפעילות חבלנית עוינת לפני שנים ותוצאות מעשיו היו בוודאות הרג ישראלים, איננו פוגעים בו עכשיו אלא אם יש יסוד סביר לכך שגם כיום הוא עוסק בפח"ע. מאותה סיבה איננו פוגעים במנהיגים פוליטיים או באלה ש'רק' מטיפים לפגוע בישראלים. פעולות הסיכול הנקודתיות מצליחות ברוב המקרים להגיע לפגיעה רק במטרה עצמה והן מותרות מבחינת החוק הבינלאומי".
המציאות אמנם דהרה ועקפה את מסמך איילנד בשיטות ההתנקשות, במספר הנפגעים החפים בסביבת המטרות ובטשטוש ההבחנה בין קברניטים צבאיים, דתיים ופוליטיים, בעיקר כאשר באתר אחד נאספה "תמנוניאדה", קבוצת מנהיגים, אך הרעיון שביסודו נותר נכון. לראייה, אימוצו בידי האמריקנים, כולל נגד אזרחיהם שחברו לאויביהם.
אבל כשטראמפ מנסה לנמק את ההתנקשות בסולימאני, הוא סוטה מהמטריה החוקית בדברו על אלפי האמריקנים שסולימאני - מדוע הוא ולא מנהיגו העליון חמינאי - אחראי למותם; וקצת מסתבך כשהוא טוען שהריגתו סיכלה התקפות ממשמשות ובאות, כאילו ממשיכי דרכו לא יוכלו לבצע את הוראותיו אחריו ובלעדיו.
טראמפ גם מאחז עיניים כשהוא קושר בין המאמץ הגרעיני של איראן, בתגובתה על פרישתו מהסכם 2015 ובדגש מעודכן בתגובה על הריגת סולימאני, לבין המתרחש בשטח, באזור. אלה שתי זרועות נפרדות. סולימאני לא היה מעורב בזרוע הגרעינית, שהושבתה בזכות אובמה וראשי חמש מדינות נוספות. הוא, בברכת חמינאי, הפעיל את זרוע הסהר השיעי, מתימן ועיראק עד ירדן, סוריה, לבנון ועזה.
נגד זרוע זו, בזכות התקציבים שהתפנו בעקבות הסכם הגרעין, לחם צה"ל בסוריה ובזירות נוספות. הלחימה העיקשת לקעקוע התשתית האיראנית מול הגולן הרגילה גם את האמריקנים למחשבה שההנהגה בטהראן מתוחכמת, קולטת איתותים ומעוניינת להישאר מתחת לסף המלחמה הגלויה. האיראנים ספגו בשקט הריגתם של קצינים בכירים, כולל גנרל, עלי אללה דדי, היועץ הראשי לחיזבאללה בגולן שנמצא בחזית בחברת ג'יהאד בן עימאד מורנייה, בינואר 2015 - הפעולה הבולטת האחרונה שיוחסה לישראל שהתרחשה בתקופת הרמטכ"ל בני גנץ. בצה"ל סבורים שהתעוזה וההצלחה הישראליות עודדו את האמריקנים להשתחרר מכבליהם העצמיים ולהשתכנע שנכון להתנקש בסולימאני.
יש הוגים, מתכננים ומפקדים שבלעדיהם דועכים רעיונות ומיזמים - ניוטונים ואיינשטיינים צבאיים, או מדרבן הצוללת הגרעינית היימן ריקובר והמנצח על תזמורת "מרכבה" ישראל טל. מצביאים כמו נפוליון, או גרנט במלחמת האזרחים האמריקנית (אחרי כישלונות קודמיו) או מונטגומרי (אחרי כישלונות קודמיו) מול רומל מדגימים עובדה זו, וכך גם אייזנהואר בפלישה ליבשת אירופה. אחרים, כמו מקארתור בקוריאה, מפריעים והדחתם מועילה. מכל הרמטכ"לים של צה"ל עד כה, רק דיין ורבין השפיעו, בשעותיהם, באופן ייחודי.
לאיזו עמודה משתייך סולימאני, יתברר רק כאשר שאיריו, מחמינאי ומטה ובכלל זה מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה, יפעלו אחריו, כאשר יתאוששו מההלם על מותו. בתוך ההנהגה האיראנית היה סולימאני הנציג המובהק של רעיון ציר ההתנגדות, למערב ולישראל. במשחק הקבוצתי של וושינגטון, ירושלים, תל אביב וצפת - פיקוד הצפון - מול טהראן הוא היה שחקן ציר. ייתכן שבלעדיו יתפורר הדבק בין הרכיבים השונים, פרסים וערבים, שיעים וסונים, והם יתכרבלו בשמיכותיהם הפרטיות, בלי תקציב שופע וללא יד מכוונת.
הערכת המצב בטהראן, במיוחד כשהסגן שהתמנה למפקד כוח קודס, איסמעיל רנאיי, נעדר עד כה ניסיון בחזית ישראל, עשויה להביא להפניית החוד בפעילות האיראנית לגזרות אחרות. אם כך יקרה, תוכתר בהצלחה הפעילות הנחושה של גנץ, גדי איזנקוט ואביב כוכבי נגד סולימאני, בסיוע מבורך של הסיכול האמריקני, שחסך מישראל מחירים שלא רצתה לשלם.
נסראללה הזדרז לשדר, לא רק פומבית, שהמערכה על סולימאני היא אמריקנית-איראנית ולא בין ישראל לחיזבאללה. שבוע לאחר ההתנקשות, איש אינו מרהיב לעוז לנבא אם ההמשך יוביל לרגיעה או למלחמה. הזהירות המידית שננקטה בצפון לשמע הריגת סולימאני, ובמיוחד סגירת אתר החרמון, נבעה מהפיכת ההר לבן הפסגה לסמל מוסרט של מאוויי חייליו של סולימאני, אוורסט לכיבוש או למצער מוצבים ישראליים להפגזה. המתח פג כשהשחקנים המקומיים פינו את מקומם לטראמפ ולחמינאי, אבל גל ההדף טרם חלף, והסיכול - ממוקד או לא - נכנס שוב למחזור הדם של יחסי המדינות והבריתות, אולי לראשונה מאז שהארכי-דוכס פרנץ פרדיננד ציווה לאנושות במותו את מלחמת העולם הראשונה.