בשקט בשקט, מתחת לאפה של מדינת ישראל, צועדת ממשלת נתניהו-בנט (ממשלת נתניהו החמישית) למהלך היסטורי, לא פחות, שנועד לייצר דה-פקטו מציאות של שתי מדינות: האחת ברצועת עזה תחת שלטון חמאס, והשנייה בשטח המשתרע בין הנהר והים, בשלטון ישראלי, כולל שטחי הגדה המערבית, תחת כיבוש ישראלי.
מצד אחד, הסכם ההסדרה עם חמאס, שאליו מתקדמת ממשלת נתניהו בצעדי ענק, וכן הסנקציות הכלכליות והיעדר תהליך מדיני מול הרשות, עלולים לשאת עמם מחיר כבד - אם לא בתקופה הקרובה הרי שבשנים שלאחר מכן. הפעולה הדו-ראשית הזו מצביעה על היעד של ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון החדש שלו, נפתלי בנט: החלשת הרשות הפלסטינית עד לפירוקה, תוך האחיזה היהודית בשטחי הגדה - אל מול ייצוב ממשל חמאס ברצועה, אותו ארגון טרור שנשבע לחתור להשמדת מדינת ישראל.
אל תפספס
במילים הכי פשוטות, ישראל מענישה את מי שהצהיר כי הוא חותר להסכם שלום עמה, ועושה הכל כדי לסייע למי שיורה רקטות, מוציא פיגועים וקורא שוב ושוב לג'יהאד נגד ישראל. חמאס כבר כעת מקבל שלל הקלות ומחוות, החל בהכנסת הכסף הקטארי ודרך הכנסתם של סחורות, אפילו כאלה שנחשבו אסורות להעברה לרצועת עזה עד לפני כמה ימים. מנגד, רק בימים האחרונים החליטה הממשלה לקצץ מכספי הרשות את המשכורות הניתנות למשפחות המחבלים ההרוגים (השהידים). צעד זה, צודק ככל שיהיה, מעלה שאלה פשוטה: מדוע ישראל אינה מנכה לדוגמה מכספי הקטארים את הכסף שמשקיע חמאס בבניית מנהרות? התשובה ברורה - בישראל חוששים מתגובת חמאס. ובפעם המי יודע כמה מוכיחה ממשלת ישראל, והעומד בראשה בנימין נתניהו, כי "היהודים מבינים רק כוח".
וזו בעצם הבעיה הקשה ביותר שתהליך ההסדרה הנוכחי יוצר. ייתכן שישראל תזכה לשיפור במצב הביטחוני ברצועה לכמה שבועות ואולי אפילו לכמה חודשים. אך הלקח שנלמד על ידי כל צעיר פלסטיני והציבור בכלל, הוא שדרכה של חמאס, כלומר, ירי רקטות, הפגנות אלימות, פיגועים וכו', עובדת טוב יותר מזו של הרשות הפלסטינית, שעדיין משמרת את התיאום הביטחוני מול ישראל ומסייעת לה במניעת פיגועים. למעשה נתניהו מוכיח עד כמה סיסמתו הישנה "יתנו יקבלו", התרוקנה מתוכן. להיפך: אם יירו, יפוצצו, יהרגו - עדיין יקבלו. אם ישתפו עמנו פעולה ויסייעו לישראל - יענשו.
וכל זה עוד לפני שהתחיל בכלל הדיון בהסכם המחורר מבחינה ביטחונית, שמותיר סימני שאלה רבים מדי ובעיות עצומות לפתחה של ישראל: כניסתם של אלפי פועלים מעזה שיסייעו בחלקם לחמאס באיסוף מידע על ישראל ועל מטרות רגישות (או העברת כספים לדוגמה); היכולת של חמאס להמשיך לחפור מנהרות ולהתחמש ללא הפרעה כל עוד לא ישגר רקטות; היעדר התחייבות מפורשת של חמאס למנוע ירי של "סוררים" (הג'יהאד האסלאמי ונוספים); היעדר האיסור על חמאס להוציא פיגועים מהגדה, וכן בהתעלמותה של ממשלת ישראל מסוגיית הנעדרים וגופות החיילים הישראלים, אורון שאול והדר גולדין, שמוחזקות בידי חמאס.
אולם, יש הגיון מסוים בהסכם שכזה מבחינה ביטחונית. לעזה אין פתרון של ממש בתקופה זו, והחזית הצפונית מטרידה הרבה יותר מבחינת ישראל. לא לחינם הצבא והרמטכ"ל תומכים במהלך שכזה. בנוסף, אל מחנה נתניהו-בנט-כוכבי הצטרף ראש המועצה לביטחון לאומי, מאיר הר-שבת, שבתפקידו הקודם כראש מרחב דרום בשב"כ היה גדול המתנגדים להכנסת פועלים או הקלות משמעותיות לאוכלוסייה העזתית, הפך לאחד התומכים הנלהבים של תהליך ההסדרה.
נתניהו ובנט צמאים להישג בעזה
ובכל זאת, המחיר המדיני של מהלך המחליש את הרשות מצד אחד ומחזק את חמאס מנגד, עלול להיות קטלני, גם ברמה הביטחונית בטווח הרחוק. בנוסף, השיקולים ללכת למהלך ההסדרה רחוקים מלהיות ביטחוניים בלבד. נתניהו ובנט צמאים להציג הישג כלשהו הקשור בעזה, לנוכח הביקורת הקשה שמוטחת בהם בסוגיה זו. מדובר בתקופת בחירות, ואפשר להיות סמוכים ובטוחים ש"הקוסם מבלפור" והלהקה שסובבת אותו יציגו את הסכם הכניעה המביש הזה לחמאס, כניצחון לתפארת בנימין נתניהו. בשורה התחתונה, ביבי חוזר לדפוס הפעולה של "הסכם חברון", רגע אחרי שנכנס לתפקידו כראש ממשלה בפעם הראשונה: מהלך פלסטיני אלים שמוביל בסופו של יום לשלל וויתורים מצדו שעוד עלולים לעלות לכולנו ביוקר.