בית הדין בהאג - לא צדק ולא שלום. דעה

ביום שישי האחרון, קבעה התובעת הראשית של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, פאטו בנסודה, כי קיים בסיס לפתיחת חקירה נגד ישראל בחשד לביצוע פשעי מלחמה בגדה המערבית, במזרח ירושלים ובעזה. בצדק רב, טוען היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, כי החלטת התובעת הראשית "אינה מתקבלת על הדעת". זוהי אומנם החלטה צפויה ולא מפתיעה, אך זוהי החלטה שאינה מבוססת משפטית וחורגת באופן גס גם מהייעוד וגם מהסמכות לשמו הוקם בית הדין.

בית הדין בהאג הוקם כסמכות ריכוזית קבועה להטיל אחריות פלילית אישית על יחידים, אשר ביצעו פשעים חמורים בדמות פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. המטרה - כפי שאמר היועץ המשפטי לממשלה - "לטפל בזוועות החמורות ביותר שמתרחשות בעולם במקום בהם שלטון החוק קרס".

הטלת אחריות פלילית אישית ברמה הבינלאומית נולדה לאחר זוועות מלחמת העולם השנייה והתחייבותה של הקהילה הבינלאומית כי "לא עוד". במקרים כאלה, בהן המערכת המדינתית אינה יודעת או לא יכולה למצות את הדין, ניתן להעמיד לדין יחידים שהיו מעורבים באופן אישי בביצוע פשעים חמורים, וזאת על פי התנאים המנויים בחוקת רומא על בסיסה הוקם בית הדין. ישראל, כפי שהדגיש היועץ, היא מדינת חוק דמוקרטית בעלת מערכת משפט מן המוערכות בעולם, מערכת משפט עצמאית וחזקה, שבין היתר מאפשרת לתושבים הפלסטינים גישה לבית הדין הגבוה לצדק, ולכן אין כל מקום להתערבות שיפוטית בינלאומית במקרה זה.

גם בשאלת הסמכות סטה בית הדין סטייה חדה מן הקבוע באמנת רומא. בית הדין הפלילי הבינלאומי קונה סמכות לדון אם מתקיימים התנאים הבאים: העבירות עוסקות בפשעים המנויים בחוקת רומא, הן בוצעו לאחר הקמת בית הדין ב-2002, וקיימת זיקה טריטוריאלית (העבירות בוצעו בשטח של אחת מהמדינות החברות בבית הדין) או פרסונלית (העבירות בוצעו על ידי אזרחים של אחת מהמדינות החברות בבית הדין). בכל מקרה, הסמכות להגיש תביעה בבית הדין מסורה רק למדינות ריבוניות בעלות שטח מוגדר. ישראל אינה חברה בבית הדין. הניסיון לטעון שפלסטין היא מדינה מאחר והוכרה בפן הפרוצדורלי כמדינה לא-חברה משקיפה באו"ם ועל בסיס כך אשררה אמנת רומא, אינו מאיין את הפן המהותי של הדרישה כי מדובר במדינה עם שטח מוגדר. האם ניתן לדמיין מצב שבו השאלה האם פלסטין היא מדינה או לא מדינה, או לחלופין מהן גבולותיה וגבולות מדינת ישראל תקבע על ידי בית דין בינלאומי פלילי? אלו הן שאלות מדיניות פוליטיות מובהקות וכבדות משקל שעל אף המחלוקות החריפות שקיימות בקרב הקהילה הבינלאומית, מוסכם כי הן תוכרענה רק במשא ומתן בין הצדדים ולא בטריבונל בינלאומי כזה או אחר.

פעמים רבות עולה השאלה האם הניסיון לקדם צדק אוניברסלי פוגע ביכולת לפתור סכסוכים בדרכי שלום. עד כה, הביקורת הרווחת על בית הדין היא שלא הצליח לעמוד בייעודו המקורי בטיפול בזוועות החמורות ביותר שנעשו באנושות ועוסק יותר בפוליטיקה מאשר בצדק. במקרה של הסכסוך הישראלי - פלשתיני אין ספק שהתדיינות הצדדים בערכאות משפטיות והוצאת צווי מעצר בינלאומיים כנגד בכירים ישראלים לא תוביל לקירוב ביניהם בניסיון לפתור את הסכסוך, אלא רק תצית ביתר שאת את אש המריבה. לבית הדין אין מקום להתערב בסכסוך מדיני מובהק שאינו בתחום סמכותו.








ד"ר דנה וולף היא מרצה וחוקרת בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה, במרכז הבינתחומי הרצליה