פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המנצחים והמפסידים של הכנסת ה-22 ייאלצו לזכות מחדש באמון הבוחר שאבד

      כש-120 ח"כים לא מצליחים, פעמיים, להרכיב ממשלה ומעדיפים אינטרסים פוליטיים ואישיים על טובת המדינה, ברור שבמשבר הזה המפסידה הגדולה היא הכנסת. נתניהו וגנץ מתמקמים בקטגוריות המנצחים והמפסידים במקביל, וההכרעה בסוגיה תתקבל רק ב-2 במרץ, וגם אז זה לא ממש בטוח

      המנצחים והמפסידים של הכנסת ה-22 ייאלצו לזכות מחדש באמון הבוחר שאבד
      צילום: ערוץ הכנסת

      אם למישהו עוד היה ספק, ליל פיזור הכנסת ה-22 הפגין עד כמה הכל כאן השתבש. כל השעונים היו מכוונים על חצות הלילה - השעה שבה הסתיימו רשמית 21 הימים שבהם המנדט להרכבת הממשלה היה בידי חברי הכנסת, ובאופן אוטומטי נפל הפור לבחירות שלישיות תוך שנה. אף גלגל הצלה מפתיע לא הגיע, שום מהלך מבריק לא נרקם מאחורי הקלעים, והבעת הפנים על פרצופיהם של רוב הנוכחים במשכן הייתה מלאה דכדוך, דיכאון וייאוש. אבל במקום לסגור מהר את האירוע המביך והמביש, לחתוך הביתה ולעבור הלאה, היום האחרון של הכנסת ה-22 נמתח כמו מסטיק עד 3:30 לפנות בוקר: הדיונים על קביעת התאריך לבחירות, מימון המפלגות ושאר ירקות התארכו ונגררו לתוך השעות הקטנות עם פלפולים והתנצחויות וניסיונות לקצור עוד כמה הישגים פוליטיים אחרונים לפני שיוצאים לקמפיין. בינתיים, במזנון הח"כים העבירו שעות בשיחות סלון על מרק, פסק זמן, וטוסט גבינה; בבחינת אז מה אם החלטנו באופן מודע ורצוני לגרור את המדינה לעוד חצי שנה של ודאות? גם לנו מגיע לילה לבן לפרוטוקול! בסוף, בהצבעה בקריאה השנייה והשלישית, זה לקח פחות מעשר דקות. הכנסת הזו האריכה ימים לעומת קודמתה, ושרדה כמעט עשרה שבועות לעומת חודש בלבד של הכנסת ה-21 - אבל מלאכת הפיזור של שתיהן לוותה באותו שילוב של חוצפה/בושה; הפעם, זה גם היה באווירת שכונה.

      במשבר הפוליטי הארוך והעמוק שאליו נקלעה ישראל בשנה האחרונה יש מפסידה אחת ברורה: הכנסת. כש-120 חברי כנסת לא מצליחים - פעמיים - לגבש קואליציה ולהרכיב ממשלה יציבה ומעדיפים אינטרסים פוליטיים ואישיים על פני טובת המדינה, הציבור רשאי וצריך לשאול את נבחריו שאלות קשות. במשחק ההאשמות של האחריות לבחירות השלישיות מככבים עלילות שלושת השחקנים ראשיים - כתב האישום של בנימין נתניהו, לשון המאזניים האנטי-חרדית של אביגדור ליברמן, והלפיד הבוער בקוקפיט תחת גלימתו של בני גנץ, אבל לנזק שנגרם לאמון הציבור במערכת אחראים כולם. במיוחד בסיבוב הזה - בשלושת השבועות האחרונים הייתה לכנסת הזדמנות להוכיח שהיא הריבון. בפעם הראשונה בהיסטוריה שני מועמדים שונים לא הצליחו להרכיב ממשלה והמנדט היה בידיים של חברי הכנסת. כל מה שנדרש מהם הוא לגבש הסכמה של 61 מהם על מועמד אחד, אבל כל האבנים שנהפכו לא הצליחו לחשוף אפילו פתרון אחד יצירתי או לייצר מהלך אמיץ ובעל מעוף שייתן צ'אנס אחרון לעצור את שעון הבחירות. הכוח לעצור את מחול השדים היה בידי הכנסת, אבל היא נכנעה תחת הפוליטיקה האישית, המפלגתית והגושית. ירושלים גם ככה די סגרירית בחורף, אבל צל גדול הוטל אמש, שוב, על בית הנבחרים, ואחת המשימות העיקריות של היושבים בו בבחירות הקרובות תהיה לשכנע את הבוחרים מחדש שהם ראויים לקבל את אמונם.

      מליאת הכנסת 11 בדצמבר 2019 (ראובן קסטרו)
      ערב באווירת שכונה. מליאת הכנסת, אתמול (צילום: ראובן קסטרו)

      ברמה הפוליטית, בעיצומו של משבר חמור ומתגלגל, מוקדם להכתיר ולהמליך מנצחים ומפסידים. בשנה האחרונה היו כבר הרבה כוכבים לרגע ומי שסומן כמובס בחודש אחד עשה קאמבק מפתיע מן הקבר בחודש אחר, וחוזר חלילה. לכל הפחות, אפשר לעשות סיכום ביניים של הכהונה הקצרה של הכנסת ה-22, עם הרבה סייגים וסימני אזהרה כי יש בפנינו עוד מערכת בחירות דרמטית ואנחנו רק בתחילת הדרך. במגבלות הספקנות הנ"ל, השאלה המרכזית היא מי שיפר בזמן הזה את נקודת הפתיחה של הקמפיין הבא. המנצח הגדול הוא נפתלי בנט, שהצליח להגשים בתקופה הקצרה הזו חלום ישן נושן ומונה לשר הביטחון. בנט עבר הרפתקאות ותלאות בשנה האחרונה: הכרזת העצמאות מהרבנים של הבית היהודי הסתיימה בכישלון מוחלט של הימין החדש במועד א' והוא נמחק מתחת לאחוז החסימה.

      במועד ב' הוא ויתר על הבכורה לטובת איילת שקד והסתפק במקום 4, ורבים כבר הספידו אותו ואת שאיפותיו להנהגה. אבל אחרי הבחירות, הוא הצליח למנף את הסיטואציה הפוליטית לטובתו ולהפוך חזרה את הקערה. אחרי שנתניהו נכשל בהרכבת הממשלה, כל מה שעניין אותו זה לעבור את המנדט של גנץ בשלום מבלי שבלוק הימין מתפרק ומאפשר להקים קואליציה בלבד. בנט זיהה את ההזדמנות, פלירטט עם כחול לבן, והעמיד את נתניהו על רגליו האחוריות, עד כדי כך שהיה מוכן לתת לו את תיק הביטחון, אותו תיק שרק לפני שנה סירב להעביר לו בנימוקים שושואיסטיים רגישים. את הבחירות הבאות בנט ינהל שוב כיו"ר מפלגה עצמאית, רק שהפעם הוא יעשה את זה מהקומה ה-14 בקריה בליווי צמוד של ירוקי המדים, בתקווה שזה ישאיר אותו מספיק גבוה מעל אחוז החסימה.

      לצדו של בנט במנצחים הברורים עומדת הרשימה המשותפת. ההבטחה האמיצה של איימן עודה בבחירות הקודמות לשבור את המסורת המקצינה ולשנות את המדיניות המתבדלת פתחה את הצוהר להמלצה על גנץ בבית הנשיא והכניסה את המפלגה שלו למשחק. אמנם, המשא ומתן הפומבי בין גנץ לעודה ואחמד טיבי הסתכם רק בפגישה אחת וממשלת המיעוט שכה הפחידה את נתניהו נותרה בסוף תוכנית על הנייר, אבל בזכותו, הח"כים הערביים הפכו למרואיינים מבוקשים - כשחקנים פוליטיים לגיטימיים עם דרישות עבור הציבור שלהם ולא רק כמחרחרי המאבק הפלסטיני. לראשונה מזה זמן רב, הרשימה המשותפת תפסה חלק משמעותי מסדר היום, מה שמציב אותה בעמדת זינוק טובה לקראת הקמפיין הבא. בניגוד לבנט, שנעדר אמש מההצבעה, הח"כים הערביים ביימו לעיתונאים תמונת סיום/ניצחון עם המספר 15 - כמניין המנדטים אותו הם מקווים להביא בבחירות הבאות.

      עידן נתניהו אולי מתקרב לקיצו; גנץ אולי החמיץ את הזדמנות חייו

      בראש רשימת המפסידים הזמנית עומד ליברמן, ששומר בינתיים על יציבות בסקרים אבל מסיים את הסיבוב הזה כשהמשימה העיקרית שלו נכשלה. כלשון מאזניים, הוא יכול היה להקים לפחות שתי ממשלות, ובמשך חודשיים וחצי הוא פלירטט עם גנץ ונתניהו בין ממשלת מיעוט לממשלת ימין צרה. כל אחד מהנתיבים עשוי היה לסכן חלק אחר בשמונת המנדטים שהוא קיבל בבחירות הקודמות, והוא בחר בדרך השלישית ורכב על הנייטרליות עד הבחירות הבאות. בין אם הוא שאף באמת ובתמים להקים ממשלת אחדות חילונית ובין אם המטרה הייתה רק להפיל את נתניהו, התוצאה זהה: הוא צריך כעת לחשב מסלול מחדש.

      לצדו של ליברמן, וכתמונת מראה לבנט, איילת שקד כרגע בעמודת המפסידים. בבחירות הקודמות היא הינדסה את עצמה בחכמה לעמדת ההובלה ב"ימינה" והייתה אמורה להיות ההבטחה הגדולה, אבל היא לא סיפקה את הסחורה והביאה רק שבעה מנדטים. כשימינה התפרקה, זמן קצר אחרי הבחירות, היא חזרה למעמד של "יו"ר משותף" לצד בנט בימין החדש, כשהוא בעל הבית העיקרי במפלגה שמשודרג כעת ביוקרת תיק הביטחון. כמו בבחירות הקודמות, היא יוצאת שוב עכשיו למסע "איילת מטיילת" שבו היא בוחנת את המשך דרכה: היא מחוזרת על ידי ליברמן, מתחזקת את הברית עם סמוטריץ' ואת הקשר החם והקרוב עם הבית היהודי לקראת התמודדות אפשרית בפריימריז, ויש שמייעצים לה בכלל לקחת פסק זמן לטובת התמודדות עתידית בליכוד. בבית היהודי, אגב, לא עוברים כרגע את אחוז החסימה, ואם הם לא יחברו לעוצמה יהודית כמו במועד א', גם רפי פרץ ובצלאל סמוטריץ' עשויים להירשם בסוף כמפסידים הגדולים.

      יו"ר כחול לבן, בני גנץ עם חבריתי מפלגתו במליאת הכנסת 11 בדצמבר 2019 (ראובן קסטרו)
      נתפס כאלטרנטיבה ראויה, אך לא בטוח שיקבל את המפתח לבלפור. גנץ בכנסת, אמש (צילום: ראובן קסטרו)

      גם בצד השני של המפה המפלגות הקטנות מתחילות את הבחירות השלישיות במאזן שלילי. העבודה-גשר והמחנה הדמוקרטי רק בקושי שרדו את המערכת הקודמת, וכבר נדרשות לצאת לקרב נוסף על חייהן ולבלום את התנועה הבלתי נמנעות של המנדטים לעבר המפלגות הגדולות. עמיר פרץ דווקא קיבל לא מעט נקודות בבייס על כך שעמד בהורדת שפמו ומילתו והתנגד נחרצות לכל משא ומתן עם נתניהו, אבל לא בטוח שזה יספיק כדי להתגונן מקמפיין שיותר מאי פעם יתמקד בשאלה "ביבי או בני". במחנה הדמוקרטי, יציר הכלאיים שחיבר בבחירות הקודמות בין מרצ, סתיו שפיר ואהוד ברק, החשש מאחוז החסימה עוד יותר גדול, כמו גם סימני השאלה שמרחפים מעל המסגרת כולה, ובעיקר אלה שדורשים לפרק אותה בתוך מרצ. כמו בבחירות הקודמות, יהיה לחץ כבד על שתי המפלגות לחבור, וכמו בבחירות הקודמות הפוליטיקה הפנימית תכריע. בגדול, חוקת שתי המפלגות קובעת שצריך לקיים פריימריז לראשות כעת שיש בחירות, כך שהורביץ ופרץ נכנסים לתקופת אי ודאות גדולה מאוד.

      לסיום, שני השחקנים המרכזיים, נתניהו וגנץ, מתמקמים שניהם בשתי בקטגוריות - המנצחים והמפסידים, וההכרעה הסופית בסוגיה תתקבל רק ב-2 במרץ, וגם אז זה לא ממש בטוח. על פניו, נתניהו מסיים את הכנסת ה-22 בהישג גדול - גנץ לא ראש ממשלה, הוא עדיין על הכיסא, והוא יישאר שם למשך לפחות עוד חמישה חודשים, מבלי שייפתח נגדו משפט. האפשרות הכי גרועה מבחינתו הייתה שגנץ יצליח להקים ממשלה שתדיח אותו ותקשה עליו בהליכים המשפטיים, והוא בלם אותה - בעזרת הקמת הבלוק הנאמן מכל ומסירת המפתחות לביטחון לבנט. מצד שני, כתב האישום החמור על שוחד, מרמה והפרת אמונים שנוסף לו בחודש שעבר נתן את האות להסתערות של גדעון סער על ראשות הליכוד ולתחילת חלחול ההבנה במפלגה שעידן נתניהו מתקרב לקיצו. כתב האישום גם מעגן את מקומו בציבור כאחראי העיקרי לפלונטר וזו לא נקודת יציאה מוצלחת לקמפיין שאמור להיות קרב חייו.

      גנץ דווקא נמצא בנקודת זינוק לא רעה בכלל: רק אחוזים בודדים בסקרים מאשימים אותו בבחירות השלישיות, ובשלושת החודשים האחרונים מעמדו הציבורי רק הלך והתחזק. שיעורי ההתאמה שלו לראשות הממשלה כבר עוקפים בקטנה את אלה של נתניהו, והוא נתפס כאלטרנטיבה ראויה, והוויתור של יאיר לפיד על הרוטציה בהנהגת כחול לבן מיקם אותו היטב לקרב ראש בראש מנהיגותי. יחד עם זאת, לגנץ הייתה הזדמנות להפוך בעוד מספר חודשים לראש הממשלה, והוא ויתר עליה. ההצעה האחרונה של נתניהו לממשלת אחדות הבטיחה שאחרי יום העצמאות גנץ יחליף אותו, אבל לנוכח הוטו של לפיד, המחיר שלה היה פירוק כחול לבן, והוא בחר בשמירה על הבית. עם זאת, לא ברור שהבחירות יביאו עמם שינוי דרמטי שיאפשר לו להכריז על עצמו כמנצח ולקבל את כרטיס הכניסה לבלפור שעליו ויתר. רק ימים יגידו אם גנץ לא פספס פה את הזדמנות חייו.

      ראש הממשלה בנימין נתניהו בדיון במליאת הכנסת על פיזור הכנסת, 12 בדצמבר 2019 (יקי אדמקר)
      לא נקודת יציאה מוצלחת לקמפיין שאמור להיות קרב חייו. נתניהו במליאת הכנסת, הלילה