"אני מתפללת שתעזור לשחרר את בני. אם תעשה כן תחזיר להורים אומללים את בנם יחידם, הדבר היקר היחידי בחיינו, ותסייע בשחרורו של צעיר חף מפשע, טוב ומוכשר שעתיד לתרום רבות לארצו", כך, בלשון תחנונים, פנתה הגברת דינה שטרנברג את מכתבה לאדון בנטוויץ' ממחלקת החינוך בעיריית ירושלים בבקשה כי יתערב למען בנה, מאיר.
השנה היא 1945 ובנה, רק בן 20, כבר היה שנה שלמה במעצר מנהלי על ידי השלטון הבריטי בארץ ישראל. ללא משפט נשלח הבחור הצעיר למחנה מעצר מרוחק באריתריאה שבאפריקה.
פניתה של האם השבורה והחרדה לגורל בנה, מופיעה באחד מתוך שלושה מכתבים שמתפרסמים כעת. אלו מכתבים ששלחה דינה שטרנברג למען בנה. המכתבים נכתבו באנגלית ופורסמו השבוע לרגל כנס לזכר נשיא בית המשפט העליון לשעבר, מאיר שמגר, במלאות 30 יום למותו.
אל תפספס
הכנס נערך במכון ז'בוטינסקי בנוכחות שופטי בית המשפט העליון לשעבר ונשיאת בית המשפט העליון בדימוס השופטת מרים נאור. מנכ"ל המכון, סא"ל במיל' גדעון מיטשניק, אמר כי "שמגר הוא דמות מופת ופורץ דרך. מעבר להיותו לוחם אצ"ל הוא גם היה יו"ר הועדה הציבורית להנצחת ז'בוטינסקי וטבעי שנערוך כנס לזכרו". הוא ציין ש"כנס זה שם זרקור על לוחמי האצ"ל שהוגלו לאפריקה".
האם חזתה את העתיד לבוא - בנה אהובה יתרום בעתיד לארצו - וכעבור 30 שנה שמגר מונה לשופט בבית משפט העליון, ובהמשך הפך לנשיאו.
שלושת המכתבים נכתבו בין יולי 1945 למאי 1946, ונשלחו גם ליועץ לתובע הראשי ולמשנה לחוקר הראשי במחלקה לחקירות פליליות, שלא הצליחו לסייע בידי האסיר שטרנברג. הוא שוחרר יחד עם חבריו רק בשנת 1948, אחרי הקמת מדינת ישראל.
מאיר שטרנברג (לימים שמגר) נולד בשנת 1925 בדנציג (היום גדנסק, פולין) להוריו דינה ואלעזר (לזר). ב-1939 העפילה המשפחה לארץ ישראל והתגוררה בתל אביב. הנער הצעיר, מאיר, למד בגימנסיה בלפור עד יוני 1943. ארבעה חודשים אחר כך כבר החל את לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים.
"שמגר היה שתול מטעם האצ"ל וכשנחשף, הוא נשלח הביתה"
במהלך 1943, כמו נערים רבים באותם ימים, התגייס לפלמ"ח ונשלח לפלוגה ד' במסגרת מחלקת רמת הכובש/מעוז חיים. אחר כך עבר לאצ"ל. ייתכן שכבר בעת שירותו בפלמ"ח היה איש האצ"ל, כך לפחות טענו בשנת 1983 חבריו לשירות בפלמ"ח בפני העיתונאי אריה דיין מהשבועון "כותרת ראשית". לדבריהם, "שמגר היה שתול מטעם האצ"ל וכשהוא נחשף הוא נשלח הביתה".
שמגר היה בתנועת הנוער בית"ר והצטרפותו לפלמ"ח עוררה את חשדם של הפלמ"חניקים, בהם גם כאלה שלמדו איתו בגימנסיה בלפור. "באחד הלילות באו אנשי הש"י (שירות הידיעות של ההגנה)", סיפרו לדיין, "ולקחו את מאיר שטרנברג מאהלו. בבוקר איש לא שאל שאלות; כולם הבינו".
את לימודיו באוניברסיטה העברית החל באוקטובר 1943. ממכתבי אמו לבריטים ניתן ללמוד על תנאי המחיה הסגפניים בהם חי באותה שנה; בתחילה התגורר בבית משפחה ירושלמית, אולם כעבור שמונה חודשים וחצי ביקשה ממנו המשפחה המשכירה "להעתיק את מקום מגוריו, היות שבתם הרתה, והבית נהיה לפיכך קטן למידותיהם", כתבה האם.
הסטודנט הצעיר הצליח למצוא חצי חדר אצל סטודנט אחר ששכר חדר ברח' רש"י. ב-1 באוגוסט עזב השותף את החדר ושב לתקופת הקיץ לבית הוריו.
מאיר שטרנברג "נשאר כיוון שהיה עליו לגשת לבחינה באוניברסיטה ב-10 באוגוסט, 1944, אותה עבר בציון 'טוב מאוד'", ציינה אמו. "מאחר שמחיר השכירות, 6 לירות, היה יקר מדי עבורו, השכיר, בהסכמת בעלי הנכס, חצי מהחדר לבחור צעיר, שבעקבות מודעה בחלון, ביקש לשכור אותו". לפי האם מדובר היה בשכירות לחודש ימים בלבד.
האם טענה בפניותיה לבריטים שבנה כלל לא הכיר את אותו נער, שותפו לחדר. כמעט בטוח שבנה אכן לא שיתף אותה בפעילותו אחרי שעות הלימודים כאיש האצ"ל. בכל מקרה, השותף, יהודה נאות, כבר הוביל עד אז מספר פעולות בירושלים וברמאללה.
"קיבלתי כדור, מיד אשוב"
על פי עדות של לאה אשכנזי (וולץ) באתר לוחמי האצ"ל, ביום ה-8 באוגוסט 1944, עליה ועל שמגר הוטל לצאת כזוג נאהבים ולתצפת על תנועת המכוניות שעברו בכביש הראשי ירושלים-תל אביב ולדווח על מעבר שיירת הנציב העליון. מארב שהוצב בכניסה לתל אביב היה אמור לפגוע בשיירה בעוברה במקום. מאוחר יותר התברר שהלח"י הקדימו וירו הם על השיירה שהסתובבה ושבה על עקבותיה.
למחרת ביקשה וולץ משמגר ונאות שילוו אותה לכיוון כיכר ציון, לצורך פגישה שנועדה לה. אלא שמשהו השתבש כששני שוטרים בריטיים בלבוש אזרחי ביקשו ממנה שתתלווה אליהם ולאחר תיחקור קצר אמרו לה לבוא אתם לתחנת המשטרה. מחשש שיחשפו כי היא עם תעודת זהות מזוייפת, סיפרה: "כדי להחלץ מן המיצר, דחפתי את השוטרים, החזקתי בראשיהם, דפקתי ראש בראש וברחתי על נפשי".
השוטרים פתחו במרדף אחרי השלושה ונאות נפגע בידו מירי כדור. לאה ומאיר הגיעו לחדר השכור של יהודה ומאיר ושם מצאו פתק: "קיבלתי 'כפתור' (כינוי לכדור), מיד אשוב".
מאוחר יותר שב לחדר ושני חבריו הזעיקו למקום רופא וסיפרו כי חברם נפצע מהתפוצצות פרימוס (כירה ניידת שעבדה על לחץ של אדי דלק). אלא שלרופא יהודה סיפר כי נפצע מכדור. "הרופא נעשה חיוור וכולו רעד", כתבה וולץ בזיכרונותיה. כעבור יומיים, כשהלכו לביקורת אצל הרופא, "עוד לפני שהרופא הספיק להחליף את התחבושת, התפרצו פנימה שוטרים עם אקדחים שלופים ושאלו: "היכן הפצוע?", תיארה וולץ.
נאות נעצר במקום וכעבור יומיים גם שמגר נעצר. את ימי המעצר הראשונים בילה שמגר ב"קישלה" שבעיר העתיקה בירושלים. בספרו כתב על אותה חוויה קשה: "זה היה מרתף גדול, אולם שלא חולק לתאים או לחדרים, מלא בחשודים ערבים שנעצרו בגין כל מיני עבירות. הזוהמה שלטה בכול. את הצרכים עשינו בדלי שעמד ליד הקיר. בלילה הראשון ישנתי על הרצפה, ואז נודע לי שאפשר לקבל שמיכת סמרטוטים מקופלת, 'בורש' בלשון בתי הסוהר, שאסירים תפרו מטלאים של בד".
אחר כך הועבר למחנה המעצר בלטרון ואחרי חודשיים, ללא משפט, וללא אפשרות לערער או להסביר הועבר עם עוד 250 עצורים מהאצ"ל והלח"י למחנות מעצר באפריקה. בהמשך היגלו הבריטים עוד 180 עצורים למחנות באפריקה.
במחנה הכליאה באפריקה למד משפטים בהתכתבות ועשה זאת בהצלחה מרשימה. "אפילו בתנאים הקשים בהם הוא נמצא עלה בידיו לצלוח את בחינות הכניסה של אוניברסיטת לונדון בהצטיינות, לאחר שנרשם, לצד זאת, להמשך לימודים באוניברסיטת לונדון לבחינת הביניים. הוא מתמסר כולו ללימודיו ולמימוש הקריירה שלו", כתבה האם באחד ממכתביה לשלטונות הבריטיים.
המאסר הממושך בארץ רחוקה גרם להוריו צער רב; "החרדה על בננו יחידנו, שהופרד מבית הוריו בתמימותו לכמעט 11 חודשים, מחרבת את חיינו", כתבה אמו של שמגר. "בעלי, הסובל מאסתמה, היה נפל למשכב לחמישה חודשים כתוצאה מההלם. שנינו עובדים ימים כלילות על מנת לתת לבננו יחידנו את ההשכלה הנחוצה, והוא מצדו תמיד גמל לנו על האמון שלנו בו. הוא היה אחד מהתלמידים המצטיינים, אופיו והתנהגותו היו ללא רבב. כעת אינו יכול לשקוד על לימודיו, דבר העלול למנוע ממנו לממש את הקריירה שלו".
במכתב נוסף כתבה כי בנה "היה מונע מטוב לב נערי, פעל מתוך היצר של חמלה אנושית, מבלי להיות מודע לכך שעשה דבר מה לא כשורה. כמה כבד עונשו על כך, וכמה כבד עונשנו, ההורים הסובלים יחד עמו! חיינו התהפכו כליל, שכן שליחות קיומנו הייתה ועודנה להפוך את בננו לאדם בעל ערך. הוא נלקח מבית הוריו, הרחק מהשגחתנו ולתוך סביבה זרה ומשונה. חרדתנו על בננו יחידנו גדולה, ערגתנו אליו עמוקה, שכן חלפו כמעט שנתיים מאז שאיננו יכולים עוד לראותו. על בסיס ההמלצות ומכתבי הערבות שהעברנו לידי המחלקה לחקירות פליליות תוכל להתרשם לגבינו ולגביו.
לצד לימודיו שמגר גם היה שותף לשני נסיונות בריחה ממחנה המעצר. במהלך אותן ארבע שנים נעשו תשעה נסיונות בריחה, חלקם באמצעות מנהרות שחפרו האסירים. הקושי אחרי הבריחה היה למצוא מקום מסתור ואכן, רוב הפעמים הבורחים נתפסו. ראש הממשלה לעתיד, יצחק שמיר, הצליח לברוח בינואר 1947 דרך מנהרה שנחפרה במחנה באריתריאה. מאותו מחנה נמלט ביולי 1946 מאיר שמגר. אולם הוא נתפס כעבור מספר ימים.
המכתב האחרון ששלחה דינה שטרנברג לבריטים היה במאי 1946, אין עדויות למכתבים נוספים. ייתכן שאחרי ניסיון הבריחה של בנה הבינה שבין כה לא תזכה לאוזן קשבת. שמגר נותר במעצר שנתיים נוספות עד שזכה לצאת לחופשי.