פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האיש שבנה את העליון: הקצין הצעיר שהפך לחוקר של המדינה

      מאיר שמגר כיהן 20 שנה בעליון, מתוכן 12 כנשיאו ומהבולטים שבכולם, וגם זה שהשיק את אסכולת "הכל שפיט". הוא ידע שלא האבנים המרכיבות את בית המשפט העליון חשובות אלא הרוח המנשבת בתוכן ומהן החוצה, לחברה ולמדינה. פרידה משופט

      האיש שבנה את העליון: הקצין הצעיר שהפך לחוקר של המדינה
      צילום:הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה, עורך:שאול אדם

      שלשום, בהתקרב קיצו של מאיר שמגר, חלף הרהור בקרב מכרים ותיקים: כמה יאה לו לבחור ב-16 באוקטובר, יום מותו של משה דיין. שמגר נטה לדיין חיבה והערכה מיוחדות, לא במעט מפני שבהיות דיין אלוף פיקוד הדרום, בתחילת שנות ה-50', פגש במפקדתו שבקסטינה סרן מאיר שטרנברג, קצין משפטים בן כ-25, את אלופת נעוריו ובגרותו, גאולה.

      אבל שמגר, עצמאי כתמיד, שרד יממה נוספת ועוד קצת, משאיר לדיין את יומו, שהוא גם יום הולדתו של דוד בן גוריון - שניים שהקו המדיני שלהם הלם יותר מכל את גישתו של שמגר לביטחון ישראל, בתוספת ביצור שלטון החוק.

      כשסגן-אלוף שטרנברג התמנה בחתימת בן-גוריון לפרקליט הצבאי הראשי ואימץ כנדרש שם עברי, הוא היה מראשוני יוצאיו של האצ"ל שהגיע לתפקיד בכיר בצה"ל. אמנם קדם לו מפקד חיל האוויר עזר ויצמן, אבל "עוזר", כפי שהגה בן-גוריון את שמו, היה בן אצולה, אחיינו של מנהיג הציונים וראשון הנשיאים. שמגר חצב את דרכו בכוח כשרונו ואישיותו. הוא בחר בשמו של שופט תנ"כי, ולא סתם שופט - לפניו נלקח משמגר בן ענת כינויו של מפקד האצ"ל דוד רזיאל, "האלוף בן ענת".

      מאיר שמגר פברואר 2010 (עומר מירון)
      גם לאחר שפרש מהשיפוט - לא פרש מענייני הציבור. שמגר (צילום: עומר מירון)

      שמגר היה קצין. אפיינו אותו כבר אז, בשנות ה-60', אחריות, יסודיות ומשימתיות. לכן נערך חלוצית והיטב לאפשרות הרחוקה של הטלת ממשל צבאי על שטחים שייכבשו. מהרמטכ"ל צבי צור דרך יצחק רבין ועד חיים בר-לב היה מר פרקליטות צבאית, ובשנתו האחרונה בתפקיד גם יועץ משפטי של מערכת הביטחון כולה, מינוי של דיין.

      למרות זיקתו לדיין, הוא לא היה מזוהה אתו עד כדי פסילתו בעיני יריביו הפוליטיים. ראשי הממשלה לוי אשכול וגולדה מאיר ושר המשפטים יעקב שמשון שפירא העניקו לו מעמד חזק מבעבר, בוודאי מאז שהיועץ המשפטי חיים כהן עבר לשפוט בעליון. בשנותיו כיועמ"ש השתרש בסביבה הפוליטית הכינוי "מנכ"ל המדינה" - דרג מקצועי, לא נבחר, שבסמכותו לאשר או לפסול כל החלטה ביצועית המתחככת בחוק.

      ברצינות יתרה התייחס לחוק ועדות החקירה: עוד כפרקליט צבאי עקב מקרוב אחר גילגולי פרשת לבון - באחד מספיחיה, תיק "האדם השלישי" אברי אלעד, הוא היה אחד מחברי ועדת אל"מ אריאל עמיעד - והכיר בהגיון המעתיק את מוקד החקירות הממלכתיות מהפוליטיקאים אל השופטים. כיועצה המשפטי של ממשלת מאיר תמך (לשווא) בהקמת ועדת חקירה למחדלי האבטחה שלקראת הפיגוע הרצחני נגד משלחת ישראל לאולימפיאדת מינכן. לאחר שנה היה ממנסחי כתב הסמכות של ועדת אגרנט למלחמת יום הכיפורים. כשיצחק רבין נע אט-אט להסדר עם מצרים, שמגר היה מבכירי הצוות שהכין טיוטות של הסכמי שלום, יחד עם האלוף אברהם טמיר ומשפטנים.

      מדד מחמיר של מאזני הצדק

      בן 50 הגיע ל-20 שנה בעליון, מתוכן תריסר כנשיאו ומהבולטים שבכולם. הוא - לא אהרן ברק, יורשו כיועמ"ש וכנשיא המתואר תדיר כמעין אחיו הצעיר - שהשיק את אסכולת "הכל שפיט". ברק הרחיב אותה וספג את מירב השבחים והביקורת. בזכותו נכפה גם על הצבא למנות משפטנים לנשיאי בית-הדין הצבאי לערעורים, ולא תת-אלופים שנמצאו ראויים לדרגת אלוף אך מחוץ למטכ"ל ולפיקודים, ושהפליאו להקל בדין עם חבריהם לנשק.

      במלוא אונו, לפי תקן מיושן שנקבע לפי תוחלת חיים ושכל של אמצע המאה הקודמת אך ששמגר סירב להיות ראשון הנהנים מעדכונו, הוא פרש מהשיפוט אך לא מענייני הציבור. שמגר היה לחוקר של המדינה, ראש סדרתי של ועדות חקירה, מערת המכפלה ורצח רבין והצלילות בקישון.

      יחסו לרבין היה דו-משמעי: הוא כיבד אותו כרמטכ"ל ולא התפעל ממנו כראש הממשלה, במיוחד לא מתהליך אוסלו. כאמור, דייניסט ולא רביניסט. לדיין הוא מחל על הרבה יותר מכפי שברק לא סלח לרבין. הוא ויתר לחופר העתיקות באמתלה בעייתית - חלקה החנינה שבעקבות מלחמת ששת הימים וחלקה פציעתו הקשה בחפירה הבלתי-חוקית באזור, ערב מבצע כראמה. משפטן יכול לתרץ הכל, אבל ברקע הדברים זכר שמגר לדיין את חסד גאולה.

      בנפתולי המשפחתולוגיה הישראלית היה שמגר בעשורים האחרונים לחייו גם לקרוב-רחוק של דיין, באמצעות רעייתו השנייה מיכל, דודניתם של אודי ומוקי בצר מנהלל.

      רות דיין, מיכל ומאיר שמגר ואודי בצר (באדיבות המצולמים , משפחת דיין)
      רות דיין, מיכל ומאיר שמגר ואודי בצר (צילום: באדיבות משפחת דיין)

      זו לא הייתה הנקודה היחידה של סטייה מהמדד המחמיר של מאזני הצדק שהרשה שמגר לעצמו. בוועדת הקישון נשאר במיעוט לנוכח הממצאים המדעיים, שסתרו את טענת המתאם בין הצלילות והמחלות. אבל שמגר, שבתודעתו נחקקו מראות הנפגעים מאסון גשר המכביה, הפך את ההחלטה לפנים משורת הדין.

      הוא חיזק ככל יכולתו, המוגבלת בשרירות עמדתם של הפוליטיקאים, את מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה, כשלעצמו וכנאבק בשחיתות - וגם זה עול מוסרי המוטל על כתפי הפצ"ר שהיה כמותו ליועמ"ש ושואף להגיע בעקבותיו לעליון, אביחי מנדלבליט. אילו שמגר יועמ"ש עכשיו, ברור כיצד היה נוהג בתיקיו של בנימין נתניהו: הוא לא היה מוותר בהם על כתבי אישום, בכלל זה בסעיף השוחד. (איש מאיתנו, היועצים המשפטיים, אמר בשבוע שעבר אחד מיורשיו בתפקיד, שהיה מקורב בשעתו לנתניהו, לא היה חוזר בו מכתב החשדות).

      גאוות שמגר הייתה על בניין בית המשפט העליון, הסמוך למרכזי הרשויות האחרות, הממשלה והכנסת, אך נפרד מהן ומשקיף עליהן. הוא עמל על כל פרט בתכנונו ובהשלמתו, יודע שלא אבני ירושלים חשובות אלא הרוח המנשבת בתוכן ומהן החוצה, לחברה ולמדינה. מתבקש לקרוא על שמו, היכל מאיר שמגר, את מבצר הרשות השופטת, שדחפורי קנאים ומפגינים מוסתים לא יוכלו לו, ושגם השלטון אמור להרכין בפניו את ראשו.