השבוע פגע צה"ל במנהרה נוספת של ארגון חמאס ברצועת עזה. לאחרונה מתמודד צה"ל בהצלחה עם המנהרות שחפר ארגון הטרור מרצועת עזה לישראל. "התווך התת-קרקעי", מוגדר בצה"ל ממד הלחימה שתפס תאוצה בשנים האחרונות והובן במלוא החומרה במהלך מבצע "צוק איתן". לישראל ברור כי גם בלבנון וכנראה גם ברמת הגולן, ממד הלחימה התת-קרקעי הוא מרכיב משמעותי ומקדישים לכך תשומת לב מיוחדת.
השימוש בתת-הקרקע לצרכים מלחמתיים, מוכר מתקופות קדומות ועד העידן המודרני, ואינו המצאה של ארגוני הטרור הפלסטינים. במחצית השניה של המאה ה-20 זכור השימוש במנהרות בוויאטנם, באפגניסטן, ב"שמורות הטבע" בלבנון ועוד.
עוד בוואלה! NEWS:
אפשר להירגע: מצבו של אבו מאזן אינו מבשר בהכרח על התמוטטות הרשות
טראמפ: "שיחות יעילות עם צפון קוריאה - ייתכן והפסגה תתקיים כמתוכנן"
"נתניהו ייחקר ב-12 ביוני; חפץ סיפק ראיות משמעותיות בתיקים"
לאורך שנות המאבק להקמת המדינה, גם הישוב העברי ידע להשתמש במנהרות לצרכים מבצעיים, אבל היה זה כמעט אך ורק לשימוש בחפירות תת-קרקעיות כאמצעי להימלט ממעצר במחנות ובתי כלא בריטים. פעם את נעשה שימוש ב"תווך התת-קרקעי" לצורך מה שמוגדר היום "מנהרה התקפית" ובמקרה המדובר, ליתר דיוק, היתה זו "מנהרת תופת" שגרמה לקרע גדול בישוב העברי בתקופה הדרמטית שקדמה להקמת המדינה.
עיקר השימוש במנהרות למטרות בריחה היה במחצית השניה של שנות הארבעים; אחד המקרים המפורסמים היה בריחתם של 12 אסירים יהודים מבית הסוהר בירושלים ב-20 בפברואר 1948. מדובר היה בפעולה מורכבת מאוד, נוכח השמירה במקום ובשל סוג הקרקע הטרשית. "בריחה נועזת ועטופת מסתורין", הגדיר אותה עיתון "המשקיף".
במנהרה מצאו הבריטים המתוסכלים סולם וכבל חשמל אליו חוברו שתי נורות. הבורחים היו חברי המחתרות אצ"ל ולח"י, בהם מתיתיהו שמואלביץ', לימים מנכ"ל משרד ראש הממשלה, בתקופות מנחם בגין ויצחק שמיר. בורח נוסף היה משה סבוראי שבדירתו בתל אביב נורה למוות בידי המשטרה הבריטית, אברהם שטרן, מפקד הלח"י, בפברואר 1942.
מנהרת הבריחה בירושלים נחפרה אחרי מבצע זהה של אסירי המחתרות בכלא עכו. האסירים היהודים הצליחו לחפור מנהרה אל החופש מתאי האסירים לאולמות האבירים ומשם החוצה. אולם ממש לפני שיום הבריחה הגיע, הוחלט להעביר את האסירים היהודים לבית הסוהר בירושלים, בגלל נסיון של האסירים הערבים לפגוע בהם.
מנהרת בריחה מוקדמת יותר, שהצליחה למלא את יעודה, נחפרה ב-1943, בידי אסירי הלח"י במחנה לטרון. הארגון היה אז מוכה וחבול אחרי רצח מפקדם, אברהם שטרן ובעקבות גל מעצרים גדול. מבצע הבריחה מלטרון הצליח להפיח רוח חדשה בארגון.
האסירים הצליחו לחפור מתחת אפם של הבריטים מנהרה באורך 76 מטרים, תוך שהם מתגברים על בעיות רבות כמו אוורור, תאורה, סודיות, תמיכת הקירות ועוד. בליל ה-31 באוקטובר 1943, הצליחו 20 אסירים להימלט אל החופש ולהיעלם באמצעות סייענים שהמתינו להם. בין הנמלטים אותו שמואלביץ' שחזר על התרגיל כעבור חמש שנים בירושלים וכן נתן ילין-מור, שהיה ממפקדי הלח"י, חבר בכנסת הראשונה ולימים פעיל שלום שתמך אחרי מלחמת ששת הימים בהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל.
המחתרות היהודיות השתמשו בפתרון המנהור כאמצעי לבריחה גם ממחנות המעצר שהקימו הבריטים מחוץ לגבולות ארץ ישראל. אחד מביטויי האטימות וכובד היד שגילו הבריטים כלפי היהודים היה בגירוש ניצולי השואה שביקשו להכנס לארץ ישראל, למחנות בקפריסין.
כ-52 אלף מגורשים היו במחנות קפריסין בשלוש השנים בהם הם פעלו. בין השליחים הארץ-ישראלים שפעלו בתוך המחנות, בקרב המגורשים, היו גם לוחמי פלמ"ח שהקימו ארגון בשם "שורות המגנים".
אנשי הפלמ"ח הצליחו להבריח למחנות מכשיר קשר, חומרי חבלה ונשק ואימנו את המעפילים הצעירים במטרה להכשירם להיות לוחמים כשתתאפשר עלייתם לארץ ישראל. בנוסף לאימונים, נחפרו בחשאיות שמונה מנהרות מתחת לגדרות המחנות, דרכן הצליחו לברוח עצירים רבים, לא ידוע מספרם. באחד המקרים ירו הבריטים למוות באחד הנמלטים, שלמה חיימזון.
הבריטים החזיקו במחנות מגורשים גם אחרי הכרזת בן גוריון על הקמת מדינת ישראל, ובכך ביקשו למנוע תוספת של כח לוחם לצבא העברי. רק בינואר 1949 נסגרו המחנות ושוחררו העצירים.
על פי עדויות, רבים מאוד הצליחו להימלט בתקופה שאחרי הכרזת העצמאות, בין השאר, דרך מנהרות מילוט. שליח עיתון "הבוקר" ששהה בקפריסין עם סגירת המחנות, כתב כי רק 9,000 עצירים היו אז במחנות ולא 11 אלף כפי שסברו הבריטים. בביקורו במקום היה עד לחשיפת מנהרה בידי החיילים הבריטים. פתחה היה מכוסה יריעת בד. "המנהרה", הוא כתב, "נחפרה באמצעים פרימטיביים, אך במומחיות רבה ובתכנון". מנהרות וכלי חפירה עוד המשיכו להתגלות בשנים שלאחר סגירת המחנות.
הבריטים גם החזיקו עצירים בשלושה מחנות מעצר באפריקה. בין השנים 1944-1948 גירשו הבריטים כ-250 מלוחמי אצ"ל ולח"י לשלושה מחנות מעצר שהקימו באפריקה. במהלך אותן ארבע שנים נעשו תשעה נסיונות בריחה, חלקם באמצעות מנהרות שחפרו האסירים. קושי גדול אתו התמודדו הנמלטים היה מציאת מקומות מסתור אחרי שצלחו את משימת הבריחה מהמחנות ואכן רבים מהבורחים נתפסו. כך לדוגמה, יעקב מרידור הצליח לברוח חמש פעמים. אחרי ארבע הבריחות הראשונות נתפס בידי הבריטים ורק בפעם החמישית הצליח לחמוק מידיהם. מרידור יהיה לימים חבר כנסת ושר הכלכלה. עוד חבר כנסת לעתיד שנמלט מהמחנה באריתריאה היה אליהו לנקין.
בין הנמלטים היו מי שיהיו לימים אף בכירים יותר בציבוריות הישראלית; ראש ממשלה ונשיא בית משפט העליון לעתיד. מדובר ביצחק שמיר שהצליח לברוח בינואר 1947 דרך מנהרה שנחפרה במחנה באריתריאה ומאיר שמגר שברח ביולי 1946 מאותו מחנה. שמגר נתפס כעבור זמן מה בידי הבריטים.
האצ"ל מתכנן: "מגה פיגוע נגד הבריטים"
אולם לצד אותן מנהרות מילוט שחפרו לוחמי המחתרות בתושיה ובתעוזה, היתה זו מנהרה אחת שהצליחה לגרום לקרע עמוק בישוב העברי; ארגון האצ"ל החליט לנקום את הוצאתם להורג של שלושה מאנשיו, בידי הבריטים, באפריל 1947. היעד היה "בית הדר" בתל אביב.
בית המשרדים המפויח והצנוע למראה שניצב היום בצומת הרחובות בגין והרכבת, נחשב באותן שנים לבנין משרדים רב רושם. בשנת 1940 הפכו הבריטים את הבניין למטה של הבולשת והמשטרה והמפקדה הצבאית של מחוז לוד.
עבור ארגוני הפורשים היתה זו מטרה טובה. בפברואר ומרץ נערכו שתי התקפות ירי על הבניין, שזכו לתגובות קשות מצד הבריטים. אבל זה היה רק פתיח למה שתוכנן להיות מגה-פיגוע; התכנית של האצ"ל היתה לחפור מנהרה שתגיע מתחת לבניין ולפוצצו באמצעות מטענים רבי עוצמה.
ארגון "ההגנה" הצליח לחשוף את התכנית וחשש כי הפרובוקציה של הארגון הפורש תפגע באינטרסים של הישוב העברי. החופרים כבר הספיקו לחצוב ברצפת מחסן סמוך בור בעומק של 2.5 מטרים ולפרוץ מנהרה באורך 13 מטרים, מתחת דרך פתח תקוה, לכיוון בית הדר. עדיין נותרו כ-30 מטרים להשלמת המשימה.
אנשי ההגנה חדרו למנהרה והשאירו מסר כתוב: "ההגנה היתה כאן. אנחנו מתרים בכם לא לבצע את זממכם".
כעבור יום, ב-18 ביוני 1947, שבו 15 אנשי "ההגנה" למקום, כדי לסתום את פתח המנהרה. המשימה היתה לפעול ללא שהבריטים יזהו אותם ויגלו את הדבר. לצורך כך הם גנבו משאית של עירית תל אביב והעמיסו עליה שקי מלט. זאב ורבר, בן 20, היה מפקד המבצע. הוא ניגש והרים את מכסה המנהרה, אולם אז ארע פיצוץ והוא נהרג במקום. מתברר כי אנשי האצ"ל החליטו לענות לאזהרה בהנחת מטען חבלה.
בעיתון "דבר" נטען כי "אילו בוצעה המזימה היו עלולים ליפול מאות קורבנות, ביניהם יהודים רבים העובדים בסביבה זו או הגרים בקרבת מקום". בעיתונות האנגלית נכתב כי 600 שוטרים שרתו באותה מפקדה וכי נמנע "הגדול שבאסונות בארץ ישראל".
רבבות עמדו ברחובות תל אביב, לאורך מסע ההלויה, יום לאחר מכן. "קורבן השליחות אתה, במצוותנו הלכת", ספד לוי שקולניק, לימים ראש הממשלה, לוי אשכול. "מיתתו של זאב מסמלת בסמל בולט מה עלול לקרות לנו אם נדרדר בדרך זו במלחמתנו באויב החיצוני", אמר בעת ההלוויה בנחלת יצחק.
כעבור שבועיים יצא המשורר נתן אלתרמן במדורו "הטור השביעי" בשיר מלא זעם, "לא אלחם באחי", קרא לו ובו יצא באופן חריף נגד ההנחה שאסור להלחם נגד הפורשים, גם אם הם פוגעים באינטרסים של היישוב.
"הלסטים הממשיך במסע ללא רסן
ויורק על כל סיג
בפיות-אקדחים
וידו השחורה מעלינו נפרשת,
כן, הנגע הזה, כך אומרים
הוא אחי".
כתב אלתרמן והמשיך:
"...יען יש מלחמה ורחוקה היא מכתם
והנער זאב שכרע לבדו
באותו המרתף, על מנהרת הקטל,
לא הכתים את העם,
כי הגן על כבודו".
"כי ישנה מלחמה! שמה: מלחמת-הכרח
בלסטים מסוכן, אכזרי ויהיר.
עוד הערב אולי שוב יאיר הירח
את הדם הנקי שישפוך הוא בעיר".
נדמה כי הניסיון לפוצץ את המטה בתל אביב עורר חששות כבדים בקרב הבריטים ובימים שלאחר תקרית בית הדר נערכו חיפושים אחרי מנהרות תופת בסביבות מפקדות בריטיות בחיפה, רחובות, יפו וסביב "בית ג'נראלי" בירושלים. מנהרות כאלו לא נמצאו.
לאחר קום המדינה גם הירדנים חשדו במנהרות ישראליות, אחת למובלעת הישראלית בהר הצופים ושניה לתוך העיר העתיקה. צעיר ירושלמי שנחטף על ידי חיילי הלגיון הירדני נדרש בחקירתו לחשוף את מבוא המנהרה להר הצופים.
