אני לי גיא-רון ואני רוצה שיתייחסו אלי באהבה ובכבוד. בת 25. גרה בתל אביב. יש לי שני הורים מדהימים ואחיות שלפעמים מציקות, כמו לכולם. אבל, יש עוד משהו חשוב וגדול שמאפיין אותי - אני אוטיסטית, שלא יכולה לדבר אבל יש לה מה להגיד. יותר מהכול אני רוצה שישמעו אותי, שיתייחסו אלי ושיבינו אותי. לא כי אני אוטיסטית, אלא כי אני חכמה, רהוטה ומצחיקה. כי יש לי מה לומר וכי אני מאמינה שכדאי לכם להקשיב. אני רוצה לדבר מבעד לאילמות. לפעמים אני גם צועקת מבעד לאילמות. חזק. שישמעו.
לרגל יום המודעות לבעלי צרכים מיוחדים שמתקיים היום (שלישי), אני מבקשת לעסוק מעט בנו, בבעלי הצרכים המיוחדים. המונח הזה, ההגדרה הזו, השם הזה, כולל בתוכו עיוורים, חירשים, אוטיסטים, אנשים עם ניוון שרירים ועוד רבים רבים אחרים. מה שמאפיין את כולם היא המוגבלות, הפיזית או הרגשית.
הידעתם שכמיליון וחצי אזרחים בישראל מוגדרים כבעלי צרכים מיוחדים? יחסית להיקף האוכלוסייה בישראל, זה מספר עצום ממש. אני מנסה לחשוב על כך שיש כל כך הרבה אזרחים המוגדרים כאנשים עם צרכים מיוחדים, עד כמה קשה להם להשתלב כאן, וכמה מהם באמת מצליחים לחיות בכבוד בחברה שלנו. המשימה הזו נראית לי היום כמעט בלתי אפשרית. הייתי רוצה שתבינו אילו קשיים אנחנו עוברים מידי יום ועם מה אנחנו מתמודדים באופן שוטף. או לפחות תנסו להבין.
אל תפספס
הנה כמה דוגמאות מהחיים המוכרים לי, של האוטיסטים. אני מניחה שיש הרבה מאוד דוגמאות שונות של בעלי צרכים מיוחדים אחרים. למשל, אנחנו מתקשים לנסוע למקומות שונים, כי האוטובוסים הם כמו מלכודות בשבילנו, קצת מבלבלים ותמיד מלווים במבטים ובלטישת עיניים בנו. מי שחושב שהמבטים האלה אינם מורגשים, כמו חיצים שננעצים בגוף, אז הוא טועה בגדול; או מופעי תרבות למיניהם, שתחילתם תמיד מתאחרת.
למי שלא יודע, לרוב האוטיסטים קשה מאוד לחכות בסבלנות, אולי כמו גם לרוב האנשים בישראל, רק שאותנו זה באמת עלול להטריף. ישנן עוד מלא דוגמאות יומיומיות ופשוטות כאלה. מתסכל מאוד שכל דבר מלווה בקשיים. הקשיים האלה גורמים לנו להתעצבן יותר בקלות. פעמים רבות אני פשוט מוותרת על הצעות שונות, כי ברור לי שזה יהיה מסובך.
אני לא חושבת שברור לכם שהחלום של רובנו הוא להשתלב בחברה, לחיות ממש כמו כולם. למצוא עבודה, לקנות בגדים ומצרכים, ללכת לבלות ולהופעות, לעשות ספורט, לראות תערוכות וסרטים, ממש כמו כל אחד.
מיזם חדש ויפה הוא המיזם של "קניות שקטות". המשמעות היא שעתיים בשבוע, בהן לא תהיינה מוזיקה וכריזות חזקות במרכזי הקניות. אני חושבת שכמעט לכל האוטיסטים ממש קשה עם קולניות חזקה בקניונים. גם ככה אנחנו נמצאים שם כמו באמצע תחנה מרכזית. לחלק מאיתנו יש חוש שמיעה רגיש מאוד, מלווה במגבלות של קליטה וקשב. צלילים רבים וחזקים ממש מכאיבים לרובנו באוזניים. זו הסיבה שחלק מאיתנו גם שם ידיים על האוזניים. זה סימן מאד סטריאוטיפי לאוטיסטים. לכן, קשה לנו בדרך כלל להסתובב במרכזי הקניות בשעות הרגילות, וודאי שלא לערוך קניות לצרכינו. שמחתי מאוד לשמוע על המיזם הזה, וברכות ליוזמיו.
מיזם חשוב נוסף הוא ההקמה של כלי תקשורת חדש, שבו יעבדו רק או בעיקר אנשים בעלי צרכים מיוחדים, אתר התקשורת "שווים". חשיבותו של המיזם היא בכך שהוא מטפל בשני עניינים חשובים מאין כמותם: האחד הוא הענקת משרות עבודה לבעלי צרכים מיוחדים, וכשאני אומרת "משרות", אני מתכוונת למשרות שמכבדות את היכולות של העובד. לא משרה שדורשת אפס מאמץ אתגרי, אלא משרה שמאתגרת ומפתחת, שכיף להגיע אליה ולעסוק בה. כמו זו שלי ב"וואלה! NEWS".
העניין השני הוא מתן ביטוי לאנשים עם צרכים מיוחדים בתקשורת. שוב, משהו שבאתר וואלה! NEWS הקדימו את כולם ועשו, אבל הפעם מדובר כנראה בלא מעט משרות להרבה אנשים. הביטוי של אנשים עם צרכים מיוחדים בתקשורת הוא חשוב מאוד, גם למעננו וגם לטובתה של החברה בה אנחנו חיים. יש עוד עניין חשוב והוא הניסיון. לרוב העבודות המכובדות צריך להגיע עם ניסיון עבודה. מאוד קשה להתקבל לעבודה בלי ניסיון גם כשאתה או את אדם "רגיל". עכשיו, תוסיפו "צרכים מיוחדים" ותקבלו "בלתי אפשרי". אני שמחה מאוד שיהיה כלי כזה להכשרתם של בעלי צרכים מיוחדים מכל הסוגים. ממש כיף.
זה מאוד יפה מאוד להיווכח שיש התקדמות בישראל. חשוב לדעת שהחברה שלנו עושה שינוי ומקבלת אותנו כחלק ממנה. יש עוד הרבה דברים שצריכים להשתנות פה, אבל ישנה תזוזה בכיוון החיובי, ואולי גם זה משהו.
בכל מקרה, חשוב שתהיינה יותר משרות, לא רק בתקשורת אלא גם ברוב התחומים והמקצועות האחרים. צריך שכל מי שיכול להשתלב במסגרות חינוך רגילות יזכה לזה כבר מהגנים ומבתי הספר היסודיים, ובעיקר צריך שאנחנו נקבל כחברה את העובדה שכל אחת או אחד הוא שווה ומיוחד. די עם המבטים, ובלי רחמים. כולנו שווים. אם רק זה יתקבל בציבור שלנו, תהיה כאן חברה טובה יותר בכל התחומים ומכל ההיבטים. זה המסר שלי אליכם. מילה של לי.