ריאיון מיוחד עם מאיר שלו: קיבלתי הצעה להצטרף לאחת המפלגות

אני לי גיא-רון ואני רוצה שיתייחסו אלי באהבה ובכבוד. בת 25. גרה בתל אביב. יש לי שני הורים מדהימים ואחיות שלפעמים מציקות, כמו לכולם. אבל, יש עוד משהו חשוב וגדול שמאפיין אותי - אני אוטיסטית, שלא יכולה לדבר אבל יש לה מה להגיד. יותר מהכול אני רוצה שישמעו אותי, שיתייחסו אלי ושיבינו אותי. לא כי אני אוטיסטית, אלא כי אני חכמה, רהוטה ומצחיקה. כי יש לי מה לומר וכי אני מאמינה שכדאי לכם להקשיב. אני רוצה לדבר מבעד לאילמות. לפעמים אני גם צועקת מבעד לאילמות. חזק. שישמעו.

מזה זמן שאני רוצה לשלב גם פורמט של ריאיונות אישיים. בכלל, אני חולמת על תוכנית ריאיונות כזו. כמו לא מעט דברים בחיי, אני אומרת וגם משתדלת לעשות. כך יצא, שלא מזמן נפגשתי עם אחד מגדולי הסופרים הישראלים - מאיר שלו. מבחינתי, זה היה אחד הרגעים הכי מיוחדים שהיו לי עד כה בחיים. בחרתי בו ורציתי להתחיל דווקא איתו, מפני שהוא אדם כל כך מוכשר, שמביע באמצעות כתיבה את עצמו, כמוני.

התרגשתי וחיכיתי למפגש הזה זמן רב. לפני כן, קראתי ועיינתי שוב בכמה מספריו, ונהניתי מהקסם שבכתיבתו. כשמאיר שלו פתח את דלת ביתי, ההתרגשות הייתה בשיאה. משם כבר הכול זרם הרבה יותר טבעי ובפשטות נהדרת. כאילו אנחנו מכירים מזמן. צריך לומר זאת לזכותו של מאיר, כי בשביל האדם שהוא, להסכים להיפגש איתי, לבוא במיוחד לביתי, להקדיש לי זמן, להתנהל בטבעיות יחסית עם בחורה אוטיסטית, שלא הכיר קודם לכן - איך אומרים? זה לא דבר של מה בכך.

לכל הטורים של לי גיא-רון

גיא-רון: שלום אני נרגשת לפגוש אותך.

שלו: ואני מאוד שמח לפגוש אותך.

גיא-רון: חיכיתי לזה תקופה ארוכה.

שלו: הנה נפגשנו.

גיא-רון: אתה גדול בעיני. קראתי לאחרונה את "גינת בר", אותו כתבת על הגינה הפרטית שלך, ואת "רומן רוסי". שניהם שונים, אבל סיפקו לי הצצה קלה עליך ועל עולמך הפרטי. אני גם יודעת שאתה כותב טורים שבועיים בעיתון. גם אני כותבת טור שבועי באתר וואלה! NEWS, ואני שמחה לשוחח איתך ולקבל ממך עצות. באופן כללי אני חולמת להיות סופרת וכמוך לכתוב בהשראת החיים האישיים שלי. אני מודה לך מאוד שהצלחת לפנות זמן ולשבת איתי.

זה כבוד גדול. אני יודעת שיש איזשהו קושי במפגש איתי כי אני בחורה עם צרכים מיוחדים. אולי גם לא היה ברור לך את מי אתה הולך לפגוש ואיך אתנהג ואראה. אני מקווה שהמפגש איתי יעניין אותך ויעזור לך להבין אותי ובכלל אנשים עם צרכים מיוחדים קצת יותר, ושיעבור בכיף ובקלות לשנינו. אני רוצה להתחיל בלשאול אותך מה שלומך מאיר שלו? האם הכול טוב? הכנתי מקבץ שאלות והתייחסויות, אבל אשמח לשמוע ממך קודם אם אתה מעוניין לומר משהו כפתיח לשיחה ביננו.

שלו: קודם כל אני מאוד שמח לפגוש אותך. אני מכיר את אבא שלך כבר כמה שנים והייתי שומע איתו מוזיקה לפעמים, יש לנו חבר משותף שנקרא אפרים סידון את מכירה אותו? הוא חיבר בינינו, וכשיורי פנה אליי ואמר לי שאת רוצה לפגוש אותי, שמחתי מאוד ואמרתי לו בשמחה רבה.

גיא-רון: אני קוראת עכשיו את "גינת בר". מוקסמת מהפשטות ומהעומק שיש בספר. כשנעים בחוץ, אני יוצאת לפארק הירקון וקוראת את הספר הזה. אני ממש נהנית ואנסה בהזדמנות להכין לימונצ'לו.

שלו: יפה מאוד! בשביל לימונצ'לו את צריכה לימונים לא מהחנות, אלא להוריד מהעץ ועוד עץ שהוא בלי ריסוס.

גיא-רון: אולי אגיע לגינה שלך, אני מבטיחה לא לרמוס אף צמח.

שלו: אני שמח מאוד. אם אנשים דורכים לי על הפרחים, אני מאוד לא נהנה מזה, ואם את רוצה לראות פרחים צריך לבוא בסוף החורף ובאביב כי בקיץ הגינה שלי יבשה. כל מי שבא אומר "מה?! זאת הגינה שלך?! אין פה שום דבר!". אז צריך לבוא מפברואר עד מאי, משהו כזה.

שלו: עכשיו תספרי לי את קצת עלייך.

גיא-רון: רגע. עדיין לא דיברנו על "רומן רוסי".

שלו: אז בואי נדבר. מה את רוצה לשאול על "רומן רוסי"?

גיא-רון: מי הדמות שהכי הזדהית איתה?

שלו: אני אוהב את ליברסון, הבעל של פניה, בגלל האהבה העצומה שיש לו לאשתו שהוא לא מפסיק לחזר אחריה לאורך עשרות שנים.

גיא-רון: נשמע שהוא גבר אידיאלי, אני חשבתי שתגיד אפרים.

שלו: גם אפרים, אבל הוא דמות טרגית בגלל האסון שקרה לו. הפציעה שלו. גם אני נפצעתי בשירות הצבאי, אבל זה לא עשה לי פנים של מפלצת. לעומת זאת, אפרים נפצע בצורה מאוד קשה ובגלל זה החברה של הכפר דחתה אותו ממנה. הוא היה גבר מאוד יפה קודם.

גיא-רון: חשבתי שאפרים מבטא ביקורת חברתית.

שלו: יש פה ביקורת חברתית, וזה גם הסבא, האבא של אפרים. בגלל זה הוא אחר כך נוקם בכפר, בגלל האופן שבו הם קיבלו את אפרים, כשהוא חזר מהמלחמה. אז בוודאי שיש פה ביקורת חברתית. אבל, זאת לא הייתה המטרה שלי לכתיבת הספר.

גיא-רון: נהניתי מאוד לקרוא את הספר.

שלו: תודה רבה, אני גם מציע לך שאם את הולכת לכתוב ספר, תשתדלי לכתוב מתוך רצון לספר סיפור ולא מתוך רצון לשנות משהו בחברה או להשפיע על אנשים אחרים.

גיא-רון: זה מעניין. אני מרגישה שבוער בי הצורך לשנות, להצביע על דברים, לתקן, אולי זה כי אני לא מדברת. הכתיבה שלי היא לא רק כתיבה אלא גם אמירה.

שלו: אבל את יכולה לשנות בכתיבת הטורים שלך והמאמרים שלך. אני חושב שזאת כתיבה שיותר נועדה להשפעה ולשינוי מאשר כתיבה ספרותית, אבל זאת תפיסת עולם אחרת.

גיא-רון: אתה מפריד בין כתיבת טור לכתיבת ספר? זאת אומרת אתה מתייחס אחרת לטורים?

שלו: כן, שנינו גם כותבים טורים. גם אני וגם את, וגם כותבים בצורה יותר ספרותית. את כל הדעות הפוליטיות שלי והחברתיות שלי אני כותב בטורים, וכשאני כותב ספר יש לי סיפור. אני רוצה לספר. אני ממציא סיפור זאת אומרת, אני רוצה לספר אותו.

גיא-רון: לדעתך עד כמה סופר צריך להיות מעורב בסביבה החברתית שהוא חי בה? האם חשוב שממקום של הערכה ציבורית יבטא עמדות חברתיות ופוליטיות? האם זו חובתו? רוב הסופרים החשובים בארץ עשו זאת.

שלו: זאת לא החובה שלו. זו ממש לא החובה שלו. אם הוא רוצה לעשות את זה אז הכלי שלו זה בעיקר יכולת הניסוח. זו שלו יכולה להיות יותר טובה משל אנשים אחרים, אבל אני לא חושב שסופרים יותר מוכשרים להבין מצבים פוליטיים וחברתיים מאנשים אחרים.

גיא-רון: אני חושבת שלסופר יש כלי שמייחד אותו וזה הכתיבה שלו. אתה מרוצה ממה שקורה במדינה?

שלו: באופן כללי אני לא מרוצה ממה שקורה במדינה ואני כותב על זה בטורים שלי. אני לא מרוצה מזה שלא מפרידים את הדת מהמדינה. אני לא מרוצה מזה שאין לנו חוקה. אני לא מרוצה מזה שהחינוך שלנו לא עומד בראש סדר העדיפויות, ואני לא מרוצה מזה שאין תהליך שלום.

גיא-רון: גם אני, אני מסכימה איתך. אני חושבת שקורים פה דברים שצריך לדבר עליהם. שאני כותבת טור אני מתייחסת לדברים שנעשים.

גיא-רון: כאוטיסטית אני כתבתי ובטח עוד אכתוב הרבה ביחס למיעוטים ולקבוצות מיוחדות באוכלוסייה. האם אתה מרוצה ממה שנהיה מהחברה שלנו בנושא הזה מאז שקמה המדינה? בעצמי כתבתי כבר על אתיופים, על אנשים עם צרכים מיוחדים ועל קהילת הלהט"ב.

למה זה כל כך קשה להיות שונה במדינה? ואיפה האחריות של הממשלה? איפה הם שצריכים לדאוג לכולם. למה כל כך הרבה אנשים מרגישים צורך להילחם על המקום שלהם ומה זה אומר עלינו כחברה?

שלו: אני חושב שסדרי העדיפויות, קודם כל לא נעים להגיד אבל זה גם האופי האנושי, לא רק ההנהגה של המדינה. יש באופי האנושי ככלל חוסר סבלנות לחריגים. החברה היא מאוד קונפורמית ואנשים חסרי סבלנות למי שמתנהג בצורה אחרת. הדבר השני הוא שאצלנו בדרך כלל יש עדיפויות של חלוקת המשאבים וזאת בין היתר שאלה כספית ולא רק שאלה ערכית. זה לאן הולך הכסף. סדרי העדיפויות שלנו הם שונים. אנחנו מעדיפים להשקיע כספים בנושאים אחרים, ולא בנושאי רווחה, חינוך וקידום אוכלוסיות חלשות.

גיא-רון: אני חושבת גם שכששר או חבר כנסת קורא למישהו אוטיסט, גם זה בעייתי.

שלו: זה בהחלט מעיד על חבר הכנסת שדיבר בצורה כזאת. זה מעיד על הרמה שלו ועל החמלה שלו ועל סוג הניסוח שלו. אני חושב שלא בכל פעם שאומרים על מישהו "אוטיסט" מתכוונים בלשון גנאי, כי לפעמים אני שומע את זה בשפה מדוברת, שאומרים על מישהו נגיד במשפחה שהוא אוטיסט הכוונה שהוא שונה מאחרים ולאו דווקא לרעה.

זאת אומרת, לפעמים אומרים כאילו הוא מתנהג אחרת, אבל לא תמיד בלשון ביקורת. עם זאת, כשזה היה חבר הכנסת אמסלם, אני זוכר שזה זעזע גם אותי, כי זאת התייחסות של מצב נמוך. זאת אומרת, כשמדברים על בן אדם עם מצח נמוך, זה אומר שהראש שלו מקיים כמה שפחות מגע עם הסביבה. זאת התחושה שלי.

גיא-רון: אני חושבת שאוטיסט לא צריך לציין כשוני.

שלו: עם זה אני מסכים איתך.

גיא-רון: אנחנו לא צריכים להסתכל על אוטיסטים כחריגים ובטח שלא להשתמש במילה הזאת כציון לחריגות. גם אם לא כגנאי.

שלו: אבל לא כל חריגות היא גנאי. אני לא רואה חריגות באופן גורף כדבר רע. אני חושב שיש אנשים חריגים באופן טוב, זאת אומרת אמנים שיוצרים הם חריגים, גאונים בפיזיקה או במתמטיקה הם חריגים, המוח שלהם עובד אחרת לגמרי מאשר אנשים אחרים. לא בכל פעם שאומרים חריג מתכוונים למשהו רע.

גיא-רון: אני מבינה מה שאתה אומר, ועדיין לא הייתי משתמשת במילים האלה.

גיא-רון: אתה חושב שבני גנץ יהיה ראש הממשלה הבא?

שלו: אני מאוד מקווה שהוא יהיה ראש הממשלה הבא. זאת אומרת באופן עקרוני אני הכי רוצה שראש הממשלה הבא יהיה בעל המכולת מהשכונה שלי, אבל לבני גנץ יש הכי הרבה סיכוי ואני רוצה שהוא יהיה ראש הממשלה הבא.

גיא-רון: למה בעל המכולת?

שלו: אני חושב שבעל המכולת הוא בן אדם שיודע לנהל תקציב בצורה רציונלית, הוא לא גבוה הוא לא יפה, יש לו עיפרון מאחורי האוזן והוא כותב בפנקס כל מיני חשבונות. אין לו כריזמה ואני חושב שהוא יכול להיות יופי של ראש ממשלה, בגלל שבין היתר ראש הממשלה זה תפקיד ניהולי ולא רק תפקיד של ייצוג או של מנהיגות וכו'. זה תפקיד ניהולי וצריך לדעת לנהל. הוא את המכולת שלו מנהל באופן יוצא מהכלל.

גיא-רון: האם לדעתך ראש הממשלה צריך לכהן גם אם יוחלט להגיש נגדו כתב אישום?

שלו: התשובה הסופית במילה אחת היא - לא. אבל מצד שני, יש העיקרון שאדם שלא הורשע בבית משפט הוא חף מפשע. עם זאת, הוא לא צריך להיות ראש ממשלה כי ראש ממשלה צריך להיות פנוי לעבודה שלו כראש ממשלה ואם הוא כל הזמן עסוק בעסקים המשפטיים שלו מן הסתם זה ישפיע לרעה על התפקוד שלו כראש ממשלה.

הייתי מצפה מראש ממשלה שיתפטר בעצמו ברגע שמגישים נגדו כתב אישום, שלא יצטרכו לעשות את זה באופן כפוי מבחוץ, אבל זה כנראה לא יקרה אצל נתניהו.

גיא-רון: אתה חושב שלנו הסופרים, אנשי התרבות, יש מקום בפוליטיקה?

שלו: היו כמה סופרים בפוליטיקה: ס. יזהר היה חבר כנסת, משה שמיר היה חבר כנסת. היה מהימין עוד מישהו לדעתי. זה עניין של החלטה אישית שלהם. זו לא איזו גישה שאנחנו אומרים כן סופרים צריכים להיכנס לפוליטיקה.

יש סופרים שאוהבים להתקרב לפוליטיקאים ולנסות להשפיע על פוליטיקאים והם חברים של פוליטיקאים, יש סופרים שרוצים להיות פוליטיקאים בעצמם, ויש סופרים כמוני שלא מעוניינים להתקרב ולעסוק בפוליטיקה. אני קיבלתי הצעה לפני הבחירות האחרונות להיכנס למקום ריאלי לאחת המפלגות ואמרתי תודה רבה לא מעוניין. אני רוצה לכתוב. אפילו ציטטתי להם את משל יותם. אמרתי להם: "החדלתי את מתקי ואת תנובתי הטובה והלכתי לנוע על העצים?!".

גיא-רון: איך מתגבשים אצלך רעיונות לספרים? אני מבינה שאתה משלב דברים מתוך חייך האישיים. לדוגמה, פציעה או ילדות בנהלל. לאחרונה נתקלתי בכך ששילבת סיפור על הגינה האישית שלך. מה הוא הדבר או הטקסט הראשון שכתבת? איך הכל התחיל?

שלו: כתבתי איזה שיר קטן כשהייתי בן חמש ואני זוכר את שתי השורות הראשונות: "גשם יורד על חלוני ועל חלונו של נפח עני". אלה היו שתי השורות הספרותיות הראשונות שלי. אחר כך הפסקתי לכתוב לשנים רבות. בשנות ה-20 שלי כתבתי שירי אהבה לבחורה אחת, אבל רק היא קראה אותם, ובעצם התחלתי לכתוב רק בגיל 35 בערך, קודם לילדים וספר שנקרא "תנ"ך עכשיו". בגיל 40 הוצאתי את הרומן הראשון שלי. זה מאוחר!

גיא-רון: מה הספר האהוב עליך?

שלו: משלי או בכלל?

גיא-רון: משלך.

שלו: אז מהספרים למבוגרים אני הכי אוהב את "עשו". זה הרומן השני שלי. מהספרים לילדים אני הכי אוהב ספר שנקרא "איך האדם הקדמון המציא לגמרי במקרה את הקבב הרומני". אלה שני הספרים שלי שאני הכי אוהב. בדרך כלל סופרים לא יתנו לך את התשובה הזו. הם יגידו: זה כמו לשאול אמא איזה ילד היא הכי אוהבת, אז זה לא אותו הדבר, כי ילדים וספרים זה דברים שונים. לגבי ספרים של סופרים אחרים אני אוהב המון ספרים.

גיא-רון: האם כתיבת רומנים מתישה אותך (כי כתבת שאתה עובר לספרות ילדים)? מדוע כתיבת רומן היא תהליך בודד? למה אתה חושב שכתיבת ספרות ילדים יותר מהנה?

שלו: היא לא בהכרח יותר מהנה, אבל היא יותר קלה מסיבה נורא פשוטה, שהמסה יותר קטנה. לא מטפלים ב-70 גיבורים ובמשך 40 שנה עם 200 עלילות משנה. ספר ילדים, בדרך כלל העלילה שלו היא די ברורה. היא ליניארית, כרונולוגית. אז הוא יותר קל לכתיבה מהבחינה הטכנית. אבל גם הם מייצרים קושי.

למשל, כשכתבתי את "אבא עושה בושות", כתבתי כתבתי כתבתי, ואז אמרתי "אוקיי, אז הוא עושה בושות. תיארתי את הבושות. איך אני גומר את זה עכשיו? וזה לקח לי שנה עד שפתרתי את הפתרון הזה, שנראה מאוד פשוט. הספר חיכה מתחת לשולחן שנה שלמה עד שכל פעם הייתי חוזר אליו, חושב, ורק אחרי שנה מצאתי את העוגה הזאת שהאבא עושה".

גיא-רון: זה נשמע שאתה אוהב את הכיף שבעולם הילדים.

שלו: לא תמיד זה כיף בעולם הילדים. זאת אומרת, יש גם רגעים עצובים וקשים אצל ילדים, בין היתר כי הם קטנים ואומרים להם כל הזמן מה לעשות ולא תמיד מתחשבים בכל הרצונות שלהם, שלא לדבר על ילדים שהחיים המציאותיים שלהם הם חיים לא קלים. אז אני לא מתייחס לחיי ילדים כאילו זה אושר מושלם מהתחלה ועד הסוף, אבל אני מאוד אוהב לכתוב לילדים, בין היתר כי ילדים זה קהל ישר, וכשהם קוראים או שומעים את הסיפור שלי הם מגיבים בצורה ישרה. אין להם חשבונות להתחשב בהם.

למשל, כל ספר ילדים, לפני שאני מוציא אותו, לפני שמדפיסים, אני הולך לאיזה גן ילדים וקורא אותו שם לילדים לפני שיש ציורים. ואני רואה - אם בעמוד 12 קמים ארבעה ילדים ויוצאים לחצר לשחק, אז אני מבין שמשהו בספר לא בסדר ואני חוזר לעבוד עליו. והם עושים את זה.

גיא-רון: אני מבינה למה אתה סופר כזה גדול. אני מרגישה מהשיחה שאתה מבין בני אדם.

שלו: אני משתדל. אני חושב שאני מבין בני אדם מסוימים, את אלה שאני כותב עליהם. אבל אני הרבה פעמים נכשל בהבנה של אנשים אמיתיים שאני פוגש. את האנשים שאני כותב אותם, אני משתדל להבין אותם לעומק.

גיא-רון: אתה כותב טור ב"ידיעות אחרונות", אם אינני טועה טור שבועי. גם אני כותבת טוב שבועי באתר וואלה! NEWS.

שלו: אני יודע.

גיא-רון: מבחינת קריירה מקצועית, האם כתיבת טור כזה היא מקפצה?

שלו: מקפצה לאן? למה? לפוליטיקה?

גיא-רון: לספרות, אני חולמת להיות סופרת.

שלו: אני חושב שאת יכולה להמשיך לכתוב את הטור שלך בוואלה! NEWS באופן סדיר והספרות תגיע מעצמה. זאת אומרת, זה לא דברים שצריכים להיות תלויים אחד בשני. כמו שאמרתי לך, אני באמת פרסמתי את הרומן הראשון שלי בגיל 40, שזה גיל מאוחר, כי כנראה שזה היה הזמן המתאים מבחינת ההתפתחות שלי.

גיא-רון: הטור שלי רגשי, חווייתי, דעתני, על נושאים שונים, אבל כמעט תמיד אינו אקטואלי. האם אתה חושב שאפשר להתמיד בטור שבועי לאורך שנים רבות ללא כתיבה על אקטואליה?

שלו: אפשר, אבל אם יש עוד נושאים שמעניינים אותך ומעניינים גם את הקוראים, למשל, הספר "גינת בר" שקראת עכשיו התחיל מזה שהתחלתי להכניס לטור שלי קצת רשימות ותמונות של מה קורה בגינה. ראיתי שזה מאוד מעניין את האנשים, החצבים שלי מעניינים אותם לא פחות ממה שיש לי לומר על שר החינוך.

תמיד אמרו לי אנשים שאולי כדאי לכנס את הטורים שלי בספר. אמרתי שאני לא חושב שיש צורך לכנס טורים פוליטיים בספר, וכל אלה שעשו את זה אני לא בטוח שהיה צריך לעשות את זה, אבל דווקא הקטעים על הגינה שכינסתי והוספתי להם גם קטעים חדשים הם אלה שהפכו לספר בסוף. אז אם יש לך נושא שאיננו פוליטי אבל אנשים יכולים להתחבר אליו, אז זה טוב מאוד. אגב, אני תמיד אומר שאני מצביע לביבי נתניהו כי הוא מספק לי 52 נושאים בשנה בלי בעיות.

גיא-רון: ממה אתה הכי נהנה? הרצאות, טיולים, ספרים, רעיונות?

שלו: אלה הנאות מסוגים שונים. זה כמו שאת יכולה ליהנות גם מלאכול אוכל טוב, גם מלהתנשק נשיקה טובה גם מלראות סרט טוב. את יכולה ליהנות מדברים שונים באופן שונה. אני מאוד נהנה מהשלב שבו פתאום אני מרגיש רעיון בראש, זאת אומרת, פתאום מופיע רעיון ואני מאוד אוהב את זה. זה לא קורה הרבה, אגב. בדרך כלל, הצורה שבה רעיון מופיע היא שונה מרעיון לרעיון. אני אוהב את הרגע הזה שפתאום זה כאילו צף למעלה, ואני יכול לנסח אותו במילים.

למשל ב"עשו" אחד הרעיונות שלא תכננתי שהתחלתי לכתוב הוא שיש לו שני אחים תאומים ובגיל עשר הם צריכים שניהם משקפיים, והם צריכים אותן עדשות בדיוק. כיוון שלאבא שלהם גם אין כסף והוא גם קמצן, אז הוא קונה להם זוג משקפיים אחד ואומר להם - תתחלקו בזה. עכשיו זה לא משהו שתכננתי מראש וזה מרכיב מאוד חשוב בעלילה, כי זה יצר ביניהם יחסים מאוד מיוחדים, העובדה שהם צריכים להתחלק בזוג משקפיים אחד.

כל זה קרה לי תוך כדי כתיבה. זאת אומרת, פשוט כתבתי ואחרי שבועיים המשקפיים היו מוכנים, הגיעו הביתה, ואז התברר לנו שאבא קנה לנו זוג אחד. פתאום זה יצא זוג משקפיים אחד לשני אנשים, וכל כך נסערתי מזה, שקמתי מהשולחן והתחלתי להתהלך בחדר והייתי כל כך מבסוט מהרעיון הזה. אבל לפעמים עולים רעיונות תוך כדי כתיבה. אני רושם אותם כדי לא לשכוח, אבל 90% מהם אני זורק אחר כך. נכון שזה יותר מעניין מפוליטיקה?

גיא-רון: מאיר, אני אוהבת את הלהט שלך כשאתה מדבר על הכתיבה, על הסיפורים שלך. משהו בעיניים שלך מואר ואתה מדבר על זה בנרגשות. זה גורם לי להבין למה זה כל כך מדהים להיות סופר ולמה אני אוהבת את הספרים שלך בגלל העושר של הדמויות שלך.

שלו: את נותנת לי יותר מדי מחמאות.

גיא-רון: אז תחזיר.

שלו: זה מה שבדיוק רציתי להגיד שאני מרגיש אצלך את אותו הלהט הזה שיש לך, של יצירה ושל השראה שאני מרגיש שהוא קיים בנפש שלך. חוץ מזה קראתי חלק מהטורים שלך ואת יודעת לכתוב.

גיא-רון: אני ממש נרגשת. אתה יודע שאחרי שאני כותבת משהו גדול אני ממש עייפה כאילו יצא מתוכי משהו.

שלו: נולד.

גיא-רון: נכון, ואם זה לא היה ממש ברור, אז זו מחמאה ענקית ממש.

שלו: זו הייתה מחמאה, אבל אני רוצה להגיד לך עוד דבר, שאם יש לך תוכניות להיות סופרת, את צריכה להיות בראש ובראשונה קוראת. זאת אומרת, זאת הסדנא הכי טובה לכתיבה - קריאה של ספרים טובים. לקרוא הרבה ספרים טובים הרבה זה כלי העזר הכי טוב, השיעורים הכי טובים לכתיבה.

גיא-רון: מאיר, האם אני יכולה לתת לך טיפ מהחיים שלי?

שלו: כן אני אשמח.

גיא-רון: אם תעבוד ותאמין בעצמך, תוכל להיות הכול! גם נהג מרוצים, גם זואולוג וגם שחקן כדורסל.

שלו: אני חושש ששחקן כדורסל לא אהיה, כי אפילו כוח הרצון לא יכול להגביה אותי.

גיא-רון: מילה שלי.

תודה לך מאיר שלו. חששתי מהריאיון איתך, כי אני כל כך אוהבת לקרוא ספרים שלך. אבל, אתה אדם נעים ואיש שיחה ממש כיפי. תודה שפינית זמן אליי.

שלו: תודה רבה. אני מאוד נהניתי מהשיחה שלנו. היה לי מאוד מעניין ואני מאחל לך בהצלחה בכתיבה, בהסתכלות על הים ובכל מה שגורם לך הנאה באמת.

אחרי שהריאיון נגמר ואחרי כל התודות, אני רוצה קודם כל לומר תודה למאיר שלו על הריאיון איתי ועל היחס השוויוני. הריאיון עמד בכל הציפיות שלי והרבה מעבר להן. היה לי מעניין ללמוד מעט על האדם שמעבר לספריו, על סביבתו, על תהליך הכתיבה שלו ועל דעותיו השונות. הוא בהחלט איש מיוחד ומרתק. מאז שעלה הרעיון להיפגש איתו ועד לסיומו, עולה תמונה של אדם כלבבי. מאוד כלבבי. מילה של לי.