יש הרבה מילות תואר שאפשר לבחור לתיאור התחושה הרווחת במערכת הפוליטית בימים אלה - תשישות, תקיעות, תסכול, טרלול - רק תבחרו. אחד הביטויים המדויקים שבהם הוא לדפוק את הראש בקיר, שמשמעותו הפשוטה היא להמשיך לבזבז זמן על משהו שהוא חסר סיכוי. חודשיים וחצי אחרי הבחירות ופחות משבועיים לפני פיזור בלתי נמנע של הכנסת לקראת מערכת בחירות נוספת, הפלונטר מסובך יותר מאי פעם, והציפיה שכתב האישום נגד נתניהו יגרום לטלטלה שתשחרר אותו נתבדתה לעת עתה. קריאות התיגר של גדעון סער על הנהגתו של נתניהו עוררו את קרבות הירושה בליכוד, אך לא הצליחו לגרום בינתיים לסחף משמעותי של בכירים שיצאו בקריאה להחליף את היו"ר.
הסקרים מבשרים שגם מצביעיו של נתניהו וגם תומכיו בימין משוקללים כבר עם השוחד כך שגם אם יהיו בחירות נוספות - אנחנו עשויים לחזור בדיוק לאותה נקודה, שבה כחול לבן מסרבים לשבת עם ראש ממשלה תחת כתב אישום ובימין מסרבים לנטוש אותו. בינתיים, הלוגיקה המיוחסת לאלברט איינשטיין, לפיה רק מטורף עושה אותו דבר שוב ושוב ומצפה לתוצאות שונות, אינה מחלחלת, ונראה שכל השחקנים דוהרים אל הקיר, חלקם אפילו בחיוך גדול.
התחושה המתסכלת מתחדדת כשמבחינים שבעצם לא השתנה כאן שום דבר מאז הבחירות. המנדט היה אצל נתניהו, עבר לגנץ, וכעת הוא נמצא בידי הכנסת, שיכולה ברוב של 61 ח"כים להתאחד מאחורי מועמד אחד ולנסות למנוע בחירות. הנשיא ריבלין הציג מתווה אחד, אביגדור ליברמן הציג מתווה אחר, עכשיו תורו של יולי אדלשטיין לגבש מתווה שלישי, ומאחורי הקלעים אריה דרעי, איילת שקד ושלל שליחים ממשיכים כל העת בריצות בין הצדדים. עד כה, אף אחד מהמתווים או המתווכים לא הצליח לפצח את האירוע המרכזי - מצבו המשפטי של נתניהו, והדרישה שלו להיות ראשון ברוטציה לעומת ההתעקשות ההפוכה של כחול לבן.
לקריאה נוספת:
כל אחד מהצדדים חלם וחולם לעשות אחד בשני הפרד ומשול שיפתור את התסבוכת: בכחול לבן בנו על סדקים בגוש ובליכוד אחרי כתב האישום, בליכוד ניסו לסכסך בין גנץ ולפיד ולבחוש בקוקפיט. בינתיים, חלומות לחוד ומציאות לחוד: גנץ לא מוכן לפרק את כחול לבן, בליכוד לא ממהרים להדיח את נתניהו, ובלוק הימין מבוצר ומגן עליו בכל מחיר. כל עוד אין הכרעה של היועץ המשפטי לממשלה בשאלה אם אפשר להטיל על נאשם בשוחד את הרכבת הממשלה - מעמדו גם לא צפוי להתערער. וליברמן, שחלם על ממשלת אחדות עם שתי המפלגות הגדולות, נתקע בעמדת הבורר, שמשטה בכולם - ואף אחד לא יודע או מבין מה בדיוק הוא רוצה. תקועים באותה נקודה.
לנוכח כל הנתונים הנ"ל, התרחיש הסביר ביותר הוא בחירות, אבל כולם משאירים פתח ל"אלא אם". ממשלות אפשר להקים ולהפיל גם תוך יממה, ו-13 ימים שנותרו עד לפיזור האוטומטי של הכנסת הם נצח במובנים של משברים פוליטיים מתגלגלים. בחסותו של אדלשטיין, צוותי המשא ומתן של הליכוד וכחול לבן ייפגשו ביום ראשון, אבל הם לא באמת צריכים את ברכת היו"ר כדי להגיע לפריצת דרך. המגעים האמיתיים מתנהלים בערוצים הלא רשמיים שרחוקים מעיני התקשורת.
על פניו, מדובר בוויכוח על חודשים: בליכוד דרשו בתחילה מתווה רוטציה של שנה-שנתיים-שנה, ולקראת סוף המנדט של גנץ כבר ירדו ל5-6 חודשים שבהם נתניהו יכהן ראשון בראשות הממשלה. בימים האחרונים כבר הגיעו הצעות של בכירים בליכוד שמדברות על כהונת בזק של נתניהו והעברת המקל לגנץ אפילו תוך 3 חודשים, אבל בכחול לבן לא בטוחים אם יש עליהם תו תקן או חותמת של דרי הבית בבלפור או שהם מייצגים את הדוברים מטעם עצמם.
העמדה הרשמית של כחול לבן היא לא מוחלט לישיבה תחת נתניהו אבל גנץ בעצמו פתוח למשא ומתן על מתווה נבצרות/פרישה שיאפשר לו לפרוש בכבוד, למנוע בחירות, ולהפוך לראש ממשלה בעוד מספר חודשים. רק שהוא לבד בקוקפיט: לפיד, ובעיקר יעלון, טורקים את הדלת על כל הצעה שתאפשר לנתניהו להמשיך לכהן בתפקיד, ואשכנזי לא משוכנע שאפשר בכלל לסמוך עליו שיעמוד בהסכמים. הנחת היסוד בכחול לבן היא שנתניהו החליט ללכת לבחירות, והם מתבוננים בחשדנות גדולה על הצעות הזמנים המתקצרות מטעם הליכוד ורואים אותם בעיקר חלק מהבליים גיים על האחריות לבחירות. "יהיה מתווה יולי ואחר כך מתווה אוגוסט", אמרו אתמול במפלגה. "רק כדי שיגידו שעשו הכל כדי למנוע בחירות שלישיות".
הוויכוח על מספר החודשים נועד לכאורה לאפשר לנתניהו לפתוח את משפטו בבית המשפט המחוזי בירושלים בתנאי משפט מקלים, אבל בגדול, לא מספר החודשים הוא שמונע אחדות, אלא חוסר האמון המשווע בין הצדדים וסוגיית קיום הרוטציה וכיבוד ההסכמים. עדיין לא נמצאה דרך חוקית שתבטיח שנתניהו והליכוד/הבלוק לא יפזרו את הכנסת רגע לפני שהוא יידרש לפנות את כסא ראש הממשלה, והחשש הוא שנתניהו מתכנן לגרור כך את המדינה לבחירות נוספות, להרוויח עוד זמן בתפקיד ולדחות עוד ועוד את פתיחת המשפט. אם יימצא מנגנון כזה, שמבטיח שהוא פורש תוך מספר חודשים - בלי תעלולים פוליטיים ופרלמנטריים של חסינות, בחירות, או החזקת סמכויות כמ"מ ראש הממשלה - זה עשוי להלהיט את הוויכוח הפנימי בקוקפיט ולקרב אותם למרחב הדילמה.
מי שעוד עשוי לקרב אותם למרחב הדילמה הוא ליברמן, שעדיין מחזיק חזק בפוזיציה של לשון מאזניים שיכול בשעה להקים ממשלה לכל אחד מהצדדים. אומנם, בשבוע שעבר הוא הכריז שממשלה צרה או ממשלת מיעוט הם אסון לאומי, אבל השבוע הוא כבר הצהיר שבחירות זה יותר אסון והשאיר את משחק הניחושים על כוונותיו חזק במשחק. אמנם, הוא הבהיר שהוא מתנגד למתן חסינות לנתניהו, אבל הוא לא משתף פעולה עם אף מהלך של כחול לבן להסרתה.
כמיטב פועלו האניגמטי, גם בליכוד וגם בכחול לבן מתקשים לצפות כיצד ינהג ככל שהימים ינקפו, והאם כדי להימנע מבחירות הוא יחליט בסוף לחתום לנתניהו או גנץ - או גדעון סער - ויממש את כוחו הפוליטי. ליברמן מטיל את האחריות לכישלון האחדות על שני הצדדים: על נתניהו - שלא נפרד מהבלוק, ועל גנץ - שלא קיבל את מתווה הנשיא. אבל בסקרים עולה שהוא מפסיד מרכזי במשחק ההאשמות, ושיחד עם נתניהו, דעת הקהל רואה בו כמי שאחראי לבחירות. זו לא נקודת פתיחה טובה לקמפיין בחירות שלישי.
בריאיון ברדיו רק"ע ברוסית אתמול ליברמן אמר שאם נתניהו היה מגיע איתו להסכמות בנושאי דת ומדינה - הוא היה מצטרף לממשלתו. בעברית הוא ממשיך לתקוף את החרדים ורק להחריף את הטון, כך שזה נראה כתרחיש כמעט בלתי אפשרי. אבל בכחול לבן היה מי שראה בכך איתות שהוא מתקרב לממשלת 63, מה שיגשים את הפחד הגדול ביותר שלהם - ממשלת ימין צרה וישיבה באופוזיציה, ומלחיץ אותם לכיוון נתניהו.
מצד שני, גם נתניהו לא מניח לתרחיש הבלהות שידיח אותו מבלפור והוא ממשיך להזהיר מממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת. עד 11 בדצמבר המשימה העיקרית של גנץ ושל נתניהו תהיה לחזר אחרי ליברמן ולדאוג שהוא לא ממליך בטעות את הצד השני, והמשימה שלו תהיה למצוא פתרון יצירתי שיאפשר לו לכל הפחות למזער את אשמת הבחירות. אצל ליברמן, כמו אצל ליברמן, הוא יהנה מהזמן, ימשוך את החיזורים האלה עד הרגע האחרון ובסוף יודיע הודעה דרמטית. או אז נדע אם הוא יוצא מהפוזיציה או שמא דוהר איתה לעבר בחירות.