ההפגנות האלימות שהתפשטו בשבוע האחרון ברחבי איראן מעוררות סקרנות רבה בעולם, בעיקר בגלל השאלה המרכזית - סיכויי המשטר לשרוד את המחאה. בשונה מההפגנות שהתפרצו לפני כעשור בעקבות הטענה לזיופי בחירות, הפעם הסיבה שהובילה את ההמון לצאת לרחובות הייתה יוקר המחיה. עם זאת, מבחינת המעורבים עולה כי מדובר בזרמי עומק משמעותיים יותר מרצון האזרחים לצאת מהמשבר הכלכלי ולראות עתיד טוב יותר באופק. זרמי עומק אלה מצביעים על השיטה הפוליטית כבעיה המרכזית וקוראים להפלת המשטר. לכן, יש סיכוי גבוה שהמחאה לא תדעך במהרה, ואף תמשיך להתרחב.
בראשית הצירים של הבנת המשטר האיראני עומד החשש התמידי מאיום ישיר על יציבות המהפכה שהחלה עם עלייתו לשלטון של מנהיג הדת האייתוללה רוחאללה חומייני בשנת 1979. הפעילות המרכזית של המשטר בגבולות המדינה, "ייצוא" המהפכה, פרויקט הגרעין, הפעילות נגד הציונים והרטוריקה נגד ארצות הברית מהווים ביטוי למאמץ התמידי של האיראנים להרגיש בטוחים בזירה הפנימית. לשם כך, בונה המשטר את הנרטיב קומה אחר קומה כבר עשרות שנים, תוך כדי שהוא משתמש בתרבות האיראנית ובסודות תא המשפחתי להעצמת המסרים ולביסוס החששות מפולש זר, או מאידיאולוגיה ואג'נדה זרה שתכרסם במשטר הנוכחי.
עוד בנושא המחאה באיראן:
בספרו "בן דודי נפוליאון", מתאר איראג' פזאשאקרד את התא המשפחתי האיראני בתקופת מלחמת העולם השנייה, ברקע החשש העצום מפלישת זרים ומפגיעה בתרבות הפרסית. הספר ממחיש כיצד בנו בכירי המשטר הנוכחי באיראן את הקונספירציות על האיום המתמשך מפני סוכנים זרים וכוחות השפעה חיצוניים, באמצעות ענייני יסוד כמו זהות האזרח, וכן נאמנותו למשפחה, לאללה ולמשטר.
מאז פרישת ארצות הברית מהסכם הגרעין בחודש מאי 2018, והשבת הסנקציות על טהראן, ניתן להבחין בכך שהמשטר נמצא בלחץ תמידי שמאז הולך וגובר. המנהיג העליון עלי חימנאי מתמקד בנאומיו בשנה האחרונה בשרידות המשטר, כהרגלו, אך גם במורשת שישאיר אחריו. חמינאי בן ה-80 מבין שימיו ספורים, ולכן הוא עסוק בהשארת מערכת מסודרת שתדע לבלום השפעות, תוך יצירת היגיון להעברת המקל לבא אחריו.
הדור החדש
בעת האחרונה, למשל, חמינאי מרבה לדבר בפומבי על השלב השני של המהפכה. הדאגה שלו ברורה במיוחד כשמנתחים בימים אלה את הרפובליקה האסלאמית מבחינה דמוגרפית. 55% מתושבי המדינה כיום נולדו אחרי המהפכה האסלאמית. מדובר באתגר עבור המשטר שמתמודד עם אוכלוסייה שלא הכירה משהו אחר פרט למשטר הנוכחי. פלח זה של האוכלוסייה איננו מחובר למשטר הנוכחי כפי שקיוו מי שרצו לעבר זרועותיו הפתוחות של חומייני, אחרי משטר השאה מוחמד רזא פלהווי, מבלי לדעת איזו תהום מחכה להם. מדובר באחוז גודל מהציבור, שהמשטר האיראני עסוק בחיבורו מחדש לרעיון המהפכה, וחמינאי המוטרד דיבר בעשרת נאומיו האחרונים על שינויים והתאמות בהתאם לכך.
מהלך נוסף, שמחדד את הסוגייה, הוא הצעת החוק לביטול מוסד הנשיאות. מדובר בניסיון נוסף לצמצם את הבסיס הפוליטי שעלול לאתגר את האג'נדה הדתית שמובילה המהפכה במטרה לפתח מערכת שמרנית, נאמנה ויציבה. הציבור עוקב אחר התהליך המשפטי ומבין לאן חמינאי ובכירי המשטר מובילים אותו. דוגמה לכך הוא הנשיא חסן רוחאני, שמהווה חלק מהמשטר ופועל בהתאם למדיניות המוכתבת על ידי חמינאי, אף שהוא מתנגד לחלקה ומנהל מתיחות פומבית מול מפקד כוח קודס קאסם סולימאני שעסוק מסביב לשעון בהשקעת כספים איראניים בפעילות טרור מחוץ לאיראן. לאחרונה, היו לו גם התבטאויות נגד מהנהיג העליון שלא מאפשר לו לקדם את האג'נדה שלו.
אף שרוחאני הוא בשר מבשרו של המשטר, הוא עדיין נחשב כמי שמוביל קו שונה - פרגמטי ופתוח יותר כלפי המערב. הוא מי שהוביל את האיראנים לחתימה על הסכם הגרעין עם מדינות המערב, מתוך מחשבה שזה ייטיב עם העם האיראני, ירכך את המתח ברחובות ויסייע לעתידו הכלכלי. הציבור האיראני תלה תקוות רבות ברוחאני, אך הוא לא הצליח להביא את השיפור המיוחל ברווחת האזרחים, ולכן האהדה אליו נמצאת במגמת צלילה חריפה.
האנרגיה השלילית הזאת מתנקזת לכדי מחאות קבועות ברחבי הרפובליקה האסלאמית, שעד כה היו רק בפריפריה שלה. המשטר האיראני לא התעלם מהן ויצא לפעולות מנע, שאחת מהן כללה את מעצרו של העיתונאי הגולה רוחאללה זאם, שניהל את ערוץ הטלגרם "אמאד ניוז" ובמשך תקופה ארוכה פעל נגד המשטר. בתחילה, הערוץ נפרץ על ידי משמרות המהפכה, ולאחר מכן זאם עצמו פותה להגיע לעיראק במבצע מיוחד ושם נעצר.
למקרה זה מצטרף האירוע שבו איראנית הציתה את עצמה, לאחר שאנשי הביטחון מנעו ממנה להיכנס לאצטדיון כדי לצפות במשחק כדורגל. האירוע צבר תהודה רחבה ברשתות החברתיות באיראן והמשטר הגיב במהירות באמצעות צעדי חקיקה מהירים שאפשרו לנשים להיכנס לאצטדיונים. מהירות המהלך מסמלת את הלחץ שבו נמצא המשטר והחשש מפני תסיסה ומהומות. חמינאי רוצה לראות את הזירה הפנימית שקטה ויציבה.
תסיסה בעיר של חמינאי
המשטר האיראני מתקשה לשלוט במצב הכלכלי, ובשנה האחרונה קשה לו להסתיר את ההידרדרות הכלכלית המשמעותית שנגרמה כתוצאה מחבילת הסנקציות האמריקניות. אלה האיצו תהליכים שליליים בתקופה קצרה מאוד - ירידה של 9.5% בתמ"ג השנה, אינפלציה שעומדת על יותר מ-30%, פיחות במטבע, ירידה של 10% בשכר למשק הבית ופגיעה משמעותית בפעילות הייבוא והייצוא. האזרח הפשוט נפגע בצורה ישירה בעיקר מעליית המחירים ומהלנות סחר, וזאת למרות שהסנקציות האמריקניות התמקדו בנפט, כדי לטלטל את המשטר ש-30% מהכנסותיו מגיעות מתחום זה.
מסיבות אלו, המערכת הפוליטית האיראנית מנסה לבודד את ההשפעות על האזרח, ולספוג בעצמה את ההידרדרות הכלכלית. עם זאת, גם לעתודות הכסף של המשטר יש מגבלות, ובקרוב מאוד הם יידרשו לקבל החלטות קשות. כשהמשטר החליט על תכנון התקציב לשנה הבאה, הוא החליט להעלות את מחירי הדלק כדי לתמוך בתהליך לכיסוי הגירעון, אך גם מהלך זה לא הספיק כדי לגשר על הפערים ובהמשך צפויות להתקבל החלטות נוספות.
מצד אחד, מדובר בביטוי מקסימלי של הסנקציות, אך מצד שני המשטר מצליח לנווט את הספינה מהגעה למקומות נמוכים יותר, ועדיין רחוק מלהתרסק. עתידו, לעומת זאת, לא נראה מזהיר. בנקודה זו, ארצות הברית יכולה להרחיב את הלחץ באמצעות סט נוסף של סנקציות.
המחאה פרצה מאחר שהציבור קורא את המפה היטב ומבין שהמשטר האיראני מתכנן להטיל מיסים נוספים. יחד איתו, יצאו לרחובות התסכול, הזעם והרצון לשינוי משמעותי. עד כה, המפגינים לא גרמו למשטר לחזור בו, אלא רק לצאת לפעולות מנע ולמסע הסברה על תמיכתו באזרחים ועל נחיצותה של העלאת המס על הדלק.
הציבור לא השתכנע והגביר את קצב המחאות - שהפכו לאלימות מאוד. בצעד חריג, החליט המשטר האיראני לנתק את רשת האינטרנט כדי למנוע מהמפגינים לרכז מאמץ כדי להמשיך להסית נגדו וממנהיגים מקומיים להתלכד. המחאה שהחלה באזורים החשובים פחות למשטר, ולכן נראתה פחות מאיימת, התפשטה לכיוון הערים ובתוך יומיים לערים הגדולות ביותר.
מומחים שעוקבים אחר ההתפתחויות במדינה טוענים ביממה האחרונה שמדובר ב-148 ערים כמו טהראן, טיבריז, שיראז, איספהן, ואף העיר משהאד הקדושה לשיעים, שבה נבנה מקדש האימאם א-רידא, מקום עליה לרגל עבור המאמינים. יתרה מכך, מדובר בעיר המזוהה עם מנהיג איראן עלי חמינאי ששם הוא גדל והתחנך. כך, היקף ההפגנות מעיד יותר מכל עד כמה מוגבל המאמץ האיראני לבלום את התסיסה.
האמריקנים והציונים
בימים האחרונים, המשטר פתח במערכה הסברתית כדי לגרום לתחושה שההפגנות מסתיימות, גם אם המציאות בשטח מוכיחה את ההפך. בכירי המשטר מנסים להפיץ את הנרטיב הידוע על התערבות זרה באיראן ועל מאמץ של גורמים חיצוניים כדי להתסיס את האווירה, כולל טענה למעורבות אמריקנית וציונית.
נקודת התורפה של המחאה בערים האיראניות היא העובדה שאין מנהיג שסביבו יכולים המפגינים להתלכד ולהצביע עליו כחלופה, גם אם זמנית. גם בנו של השאה אינו נוקט עמדה ברורה ומציע את עצמו כחלופה אפשרית בשלב זה. במקום זאת, המחאה נוקטת ביקורת חריפה - לא רק נגד ראשי המשטר, בהם חמינאי ורוחאני - אלא גם נגד השיטה. בעיני המפגינים, גם "הפוליטיקאים הרפורמיסטים" הם חלק מאותה השיטה שיש להדיר. בתחילת המהומות, בכירי המשטר ניסו להטיל את האחריות למצב הכלכלי על הנשיא רוחאני, אך הם חדלו מכך כשהבינו שבכך הם מכוונים את האש כלפי עצמם.
קשה להצביע על קו פרשת מים או על נקודה קריטית שברגע שיגיעו אליה - יהיה ניתן לשבור את המשטר, כמו בכל מהפכה. בשונה מההפגנות של שנת 2009, הן מאות אלימות ורק בשבוע האחרון נהרגו 200 אזרחים מאלימות כוחות הביטחון. יש הטוענים שגם שוטרים נהרגו, אך אין לכך אימות על ידי גורמים רשמיים.
המפגינים חוסמים כבישים באמצעות משאיות, סלעים, צמיגים בוערים ותהלוכות. במקרים רבים הוצתו סניפי בנק, תחנות דלק ומשרדים של משמרות המהפכה. לכאורה, האינסטינקט הבסיסי דוחף להפעיל כוח כדי לשתק כוח, אך באותה הנשימה הוא עלול גם לפגוע ובכך לתדלק את ההפגנות.
מקור העוצמה של המשטר הוא מיליציית הבסיג' לכיבוי שריפות ציבוריות, לא רק בשגרה, אלא במיוחד גם בעיתות חירום כמו זאת. בשלב זה, הבסיג' פועל מתחת לסף הרעש, אך בשל ניתוק האינטרנט קשה לאמוד במדויק את אופי פעילותו של הארגון נגד אזרחים אלימים.
מה שאין ספק לגביו הוא שהמשטר נוקט בדיכוי אלים ובמעצרים, במיוחד ברקע החשש של האייתוללות מהשראה מההפגנות בלבנון ובעיראק. כבר לא מדובר באזרחים פלורליסטיים או בסטודנטים צמאי חופש שמפגינים נגד האייתוללות - אלא גם באזרחים שיעים, בשר מבשרה של המהפכה האיראנית. כל עוד האינטרנט מנותק, ניתן להעריך שהמשטר עדיין לא מצליח להשתלט על גובה הלהבות.