עידן חדש ולא מוכר נפתח הבוקר (חמישי) בשמי הפוליטיקה הישראלית. ההיסטוריה של הכנסת מעולם לא חוותה אירוע כזה, שבו שני מועמדים לא הצליחו להרכיב ממשלה אחרי הבחירות. מסתבר ש-2019 זו שנה של תקדימים: אחרי בחירות מועד א', בפעם הראשונה אי פעם, הכנסת פיזרה את עצמה בהתנדבות אחרי חודש בלבד; קצת יותר מחודשיים אחרי בחירות מועד ב', הכנסת נכנסת לראשונה לתקופה של שלושה שבועות שבהן כל ח"כ יכול לנסות להרכיב ממשלה עם 61 חתימות; ובימים הקרובים יירשם אירוע תקדימי נוסף, כשלראשונה בתולדות המדינה יוחלט להגיש כתב אישום נגד ראש ממשלה מכהן.
השילוב של הדרמה הפוליטית של ה-21 יום עם ההכרעה הסופית בתיקי נתניהו מקשים מאוד על היכולת לחזות ולנתח את העתיד לבוא. בכירים רבים במערכת הפוליטית פוסקים כעת שאין מנוס, הפור נפל, הבחירות השלישיות בדרך, אבל חלק משאירים מקום קטן לספק, לפי הכלל הנהוג שבפוליטיקה, כמו במלחמה, אין דבר כזה שאין דבר כזה. בשלושת השבועות הקרובים ייתכן שלא יקרה כלום, או - שהכל יכול לקרות.
אל תפספס
על שלושה שחקנים עומד "הפלונטר" - בנימין נתניהו, בני גנץ, ואביגדור ליברמן, שמכדררים כבר יותר מחודשיים סיטואציה פוליטית שהולכת ומתבררת כבלתי אפשרית. אף אחד מהם לא יכול להרכיב ממשלה בלי השני, וכולם מסרבים לשלם את המחיר הפוליטי שכרוך בוויתורים שהם נדרשים לעשות כדי למנוע בחירות. שלושתם הציגו אתמול לציבור מופע מרהיב של משחק האשמות הדדי: ליברמן התחיל בהפניית אצבע כפולה ל"ויכוח האישי" בין גנץ ונתניהו, נתניהו הדף לכיוון הוטו של יאיר לפיד, כמה שהוא בולם את גנץ מלהיכנס לאחדות, ולבסוף גנץ בעט לכיוון "חומת המפסידים" של בלוק הימין-חרדים של נתניהו.
שמונה שבועות של משא ומתן והתייעצויות הסתיימו כשאנחנו בדיוק באותה נקודה, כשבמוקד התסבוכת המצב המשפטי של נתניהו, שרק ילך ויחמיר בימים הקרובים, לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, יודיע על הכרעת כתב האישום. המצב המשפטי של נתניהו קבע את תנאי המשא ומתן הבסיסיים: הוא זה שמחייב שהוא יהיה ראשון ברוטציה, כדי שיוכל לכהן כראש ממשלה בזמן שיוגש נגדו כתב אישום, והוא גם זה שכורך אותו כבר שלוש שנים עמוק עם השותפים הטבעיים בימין והחרדים, מה שהפך בחודשים האחרונים לבלוק ה-55. גנץ התחייב לא לשבת עם ראש ממשלה תחת כתב אישום, ובכן הנה זה קורה, ומרחב הגמישות הקטן שהיה לו עד עכשיו רק יצטמצם. המצב המשפטי של נתניהו מייצר סיטואציה שבה בשביל שלושתם - נתניהו, גנץ וכתוצאה מזה גם ליברמן - האופציה הכי פחות גרועה היא בחירות.
נתניהו היה הראשון לזהות, כהרגלו, ולמעשה כבר אחרי הבחירות בספטמבר התחילו לדבר בבלפור על בחירות נוספות כאופציה מועדפת אם כחול לבן לא יסכימו לבוא לממשלת אחדות בתנאים שלו. השעון המשפטי שמתקתק לקראת כתב אישום מחייב שהוא יישאר ראש ממשלה בחודשים הקרובים, כדי שיוכל להנות מתנאים מקלים במהלך המשפט, ולכן המטרה העיקרית שלו בעיתוי הזה הוא לשמור על הכיסא; בחירות נוספות ממשיכות את כהונת ממשלת המעבר, בראשות נתניהו, לפחות בחצי שנה ועדיפות בהרבה על האפשרות הכי גרועה מבחינתו - הקמת ממשלה בראשות גנץ שתדיח אותו מבלפור בטיימינג הכי קריטי.
האפשרות הזו ירדה מהפרק אתמול, ועל כך נתניהו הודה לליברמן, וגם לחברי בלוק ה-55, שהוקם במטרה למנוע מגנץ כל אפשרות ריאלית לעשות את זה. מיד אחרי הבחירות, בעצת אריה דרעי, הוא החל למסד את השותפות עם החרדים והדתיים והקפיד לתחזק אותה תקשורתית ופוליטית, כולל מינויו של נפתלי בנט לתיק הביטחון. בכך, חסם הלכה למעשה את כל הנתיבים של גנץ והשאיר אותו עם גוש לא קוהרנטי ובעיקר תלוי בחסדיו של ליברמן.
בחודשיים שחלפו מאז הבחירות, נתניהו הפך את הפסד הקולות האובייקטיבי של הליכוד והיחלשות גוש הימין בקלפי לתיקו תקוע, והנדס את הסיטואציה בדיוק לנקודה בה רצה. ואילו גנץ מצא את עצמו בישורת האחרונה תלוי לגמרי בליברמן ולפיד ונטול יכולת לתמרן לפי צרכיו, וגם עבורו הבחירות הפכו למוצא הכי פחות גרוע מכולם. כל המאמצים של כחול לבן לייצר בקיעים בבלוק עלו בתוהו, והותירו אותם עם אופציה של ממשלת מיעוט שבה הם תלויים בשיתוף פעולה כלשהו בין ליברמן לרשימה המשותפת. גם ביום רגיל זה נשמע קלוש, אבל בכחול לבן, ובעיקר לפיד ועפר שלח, האמינו שאפשר וצריך לעשות את זה, כדי לשים סוף לעידן נתניהו בראשות הממשלה.
בחסות האירועים הביטחוניים וקמפיין ההסתה האגרסיבי שנתניהו ניהל נגד ממשלת מיעוט עם הח"כים הערביים התחדדו גם ההתנגדויות הפנימיות בכחול לבן. הפלג הימני במפלגה, משה יעלון, צביקה האוזר ויועז הנדל, הערים קשיים ודרש שליברמן יתמוך אקטיבית בממשלה כתנאי לתמיכתם. נתניהו היה משוכנע בימים האחרונים שליברמן נתן אור ירוק למהלך וחשש עד הרגע האחרון שגנץ יודיע שיש לו ממשלה, אבל ליברמן לא בא. מצד שני, הודות לליברמן, נראה שגם האפשרות הכי גרועה מבחינת גנץ ירדה מהשולחן לעת עתה - ממשלת ימין צרה.
המטוטלת נעה כעת רק בין אחדות לבחירות, אבל בתנאים של נתניהו לאחדות יש מחיר פוליטי כבד, וגנץ לא מוכן עדיין לשלם אותו. הוא עצמו שקל בחיוב וברצינות את ההצעות של הליכוד להיכנס לרוטציה כשהוא שני, ובחן ודרש תנאים שמבטיחים שנתניהו אכן יפנה את מקומו לאחר הגשת כתב האישום. בסביבתו הקרובה יש רבים שסבורים שכך עליו לעשות, כי זו הדרך הבטוחה ביותר שלו לראשות הממשלה בעוד מספר חודשים. אבל הוא בודד בצריח של הקוקפיט: לפיד ויעלון משיבים בלא גמור לכל הצעה שבה הם יושבים תחת נתניהו, ואשכנזי דורש ערובות ובטוחות שהוא לא ישחק משחקי חסינות ואכן יפנה את הכיסא זמן קצר אחרי הגשת כתב אישום. בליכוד הציעו לגנץ לקבל את אותה הצעה בדיוק גם אם יבוא בלי לפיד, אבל למרות ההתקפות, המחלוקות והסכסוכים, השותפות בין גנץ ולפיד חזקה מתמיד. כך שאחדות בתנאים של נתניהו פירושה פירוק כחול לבן, ובמצבו הנוכחי - רגע לפני כתב אישום - אין לגנץ סיבה לתת לו את הניצחון הזה.
כל עוד נתניהו נצמד לבלוק וגנץ נצמד ללפיד - גם ליברמן מצא את עצמו ניצב בפני שתי חלופות אומללות - ממשלת מיעוט עם החכים הערביים או ממשלת ימין צרה עם החכים החרדיים. לשני הצדדים הוא גרם להאמין שהוא עשוי יתמוך בהם, ואפילו אמר שילך עם צד כזה או אחר רק לפני עשרה ימים. אתמול הוא פטר זאת בתירוץ של "ערפל קרב", ופתח במתקפה בוטה על האויבים החדשים-ישנים שלו, הערבים והחרדים, מה שהריח כבר כהשקת קמפיין. ממשלת מיעוט מסכנת את הבייס הימני הוותיק של ליברמן, וממשלת ימין-צרה, את כל התומכים המצטרפים מהבחירות האחרונות. את שתיהן הוא הוריד מהשולחן, ואותת שהכיוון הוא ככל הנראה בחירות, אך למעשה הוא גילגל את ההכרעה ל-21 יום הבאים, שבהם השעון לקראת בחירות הופך להיות ממשי. על פניו, אין סיבה לחשוב שהגשת כתב האישום תערער את מעמדו של נתניהו, שדאג להתבצר היטב בתוך גוש הימין לקראת הרגע הזה, וגם בליכוד, אם לשפוט לפי ההיסטוריה, לא ישאו נגדו את נס המרד. אלא אם כן 2019 תסתיים בעוד תקדים.