אז מה, בעצם, מציע בנימין נתניהו, כדי שבני גנץ יאפסן ביחידת מחסני החירום (מצב חירום, לא?) את ממשלת המיעוט הנתמכת מבחוץ בקולות הרשימה המשותפת? להצטרף אליו כסגנו? לשחרר את מפלגות הימין-דתיים-חרדים מחרצובות הנאמנות ולאפשר להן להשתתף בממשלה בהובלת כחול לבן? להתפטר ולהשאיר לליכוד להחליט בלעדיו?
לא. עד כדי כך, החירום אינו מגיע. המצב נואש אך לא קשה. בטהראן יחגגו - המפגינים ישכחו את המחסור ויפרצו במחולות (אולי לא יבחינו בין גנץ, אשכנזי ויעלון לבין הרמטכ"ל החביב עליהם מכולם, מופז). באום אל-פחם יפנו את הנשק השמיימה בהילולת אושר על קיצו הקרוב של המפעל הציוני. בצה"ל יכניסו להקפאה את התוכניות המבצעיות, שאין סיכוי לאשר בכת האנטי-צבאית של טיבי ועודה. אסון גדול מתרגש, ולנתניהו אין שום רעיון יצירתי, למשל לזוז הצידה.
אל תשאל מה ארצך יכולה לעשות בשבילך, מטיף נתניהו. שאל מה היא יכולה לעשות בשבילי.
לקריאה נוספת בנושא
התסכול אינו מדבר מגרונו של נתניהו; הוא זועק ממנו. הנוסחאות הישנות, הכו בערבים והצילו את המדינה, חדלו לפעול. בלי נתניהו, אין ממשלת מיעוט. בלי נתניהו, אין בחירות שלישיות, שהליכוד ייענש בהן על אחריותו להן. איזו סיבה מקבל הציבור מנתניהו להישאר איתו, באש שהוא מבעיר ובמים שהוא שופך.
נאום התחינה וההסתה שלו אמש בוזבז על המשוכנעים. התמיכה בו אינה מתרחבת אל מחוץ לעוגן הקבוע. סקרי דעת הקהל משקפים מיקוד גובר של האחריות למשבר השיתוק בו. זיהויו עם המדינה התפורר. זה כבר לא "נתניהו הוא ישראל", אלא "נתניהו או ישראל".
כשאורי גלר לא יצליח לכופף כפיות, כשמאלף אריות יחטוף נגיסה מגור, הם ירגישו מה שעובר עכשיו על נתניהו. הקסם פג. הטריקים שקופים. הריחוף המחוזק בחוטים סמויים נכנע לכוח הכבידה. למחלל מהמלין נשבר החליל וזעקות השבר נשמעות חלולות. הפוליטביורו שלו עדיין יושב לצדו ומאחוריו, מסודר לפי הבכירות והקרבה - בולט בקידומו המהיר, המטריף את יריביו, אמיר אוחנה - כמו אצל סטאלין וברז'נייב. אבל זה פולחן ריק של מי שמחשבים את המהלך הבא. מישהו מאמין שישראל כץ וגלעד ארדן באמת משתוקקים לעוד ארבע שנים של נתניהו?
חוש התזמון אבד לו. חלף הרגע הנכון להשגת עסקה נוחה, ענישה קלה, אולי חנינה. המערכת הפוליטית כולה רוצה בלכתו. זה לא עניין של ימין ושמאל, יהודים וערבים, דתיים וחילוניים. הוא הפך לאבן ריחיים המאיימת להטביע את הסירה.
נתניהו יודע היטב שגנץ לא יהיה תלוי ברשימה המשותפת, וליברמן עוד פחות מכך, כי להקמתה של ממשלת המיעוט יש רק תכלית אחת - שבירת המצור שנתניהו הטיל על ישראל ועל הליכוד. אם ברשימה המשותפת יהיו די חברים להבטחת רוב לגנץ בהצבעת האמון, יש אמנם אפשרות שיתגבש דפוס חדש ליחסי הקהילות, אבל ייתכן גם שלאחר ריתוק נתניהו למשפטו תשלם המשותפת את מחיר הרחבת הממשלה ימינה, בדומה להכנסת המפד"ל לממשלת רבין הראשונה לאחר שהוקמה בעזרת קולות ר"צ. במשותפת מבינים זאת וככל הנראה לא נרתעים מכך. המיקוח עם כחול לבן מבוסס על הרצון ההדדי לייצר מציאות אחרת. זה סחר של יום חדש.
ככל ששעת הש' במוצאי יום רביעי מתקרבת, ברור שהחירום היחיד בישראל הוא זה שנתניהו כופה כבר שנה לצרכיו הפרטיים. האחדות האמיתית שהצליח לייצר, מקצתה גלויה ומקצתה מבעבעת, היא זו של הפוליטיקאים האחרים, ורוב בוחריהם, נגדו. זאת שירת הבירבור שלו.