בהתקפתו על אביגדור ליברמן אתמול (ראשון) אבחן בנימין נתניהו במדויק את מה שמתכנן לו ליברמן. אתגר איווט, שהוצב במוצאי שבת לראשי הליכוד וכחול לבן, יוצר לכאורה סימטריה בין נתניהו לבין בני גנץ. למעשה, הוא הופך את כיסאו של ראש הממשלה לכיסא מפלט.
דרישתו של ליברמן מהשניים מילולית בלבד. מי מהם שיאמר את מילות הקסם, תיפתח בפניו מערת האוצרות. אבל רק גנץ יכול, בהתפתלות מסוימת, לספק את הסיסמה; נתניהו לא.
השמיכה של נתניהו קצרה. משום שהכי חשוב לו לכסות את הראש, הוא עצמו, לא נשאר לו די בד לכיסוי הרגליים של שותפיו. אם יעז להשמיע דברי כפירה בקדושת הבלוק, הרגליים תברחנה והוא יישאר מכוסה, אבל במיטת סדום. כניעה לתביעת ליברמן להשתחרר ממחויבותו לדתיים ולחרדים תשחרר גם אותם לשקול שידוך אחר, עם גנץ.
אל תפספס
פרדוקס ליברמן הוא שהצלחתו בהשגת תביעה זו תפעל נגדו, כי החרדים והדתיים, אידיאולוגיה בצד, יחזירו לעצמם כושר מיקוח כפול, שאבד להם כשדבקו בנתניהו והיו לבשר אחד. לכן ניתן לסמוך על ליברמן שהצטייד תחילה בביטוח, בדמות התחייבות של גנץ שלא לזנוח אותו לטובת אריה דרעי ויעקב ליצמן, היה ויתממש התרחיש דל הסיכוי לניתוק ההדדי בינם לבין נתניהו. ביטוח זה מנוסח בסעיפים חילוניים, נוגדי כפייה דתית, של טיוטת ההסכם שישראל ביתנו מכתיבה לכחול לבן ולליכוד.
אם נתניהו לא יעמוד בתנאי של ליברמן, תנאי שהוא אנוס להיכשל בו, כל שגנץ צריך לעשות כדי לזכות בתמיכת ליברמן ובפועל בראשות הממשלה הוא לעמוד בתנאי המקביל שהוצב לו - להסכים לכהן תחת נתניהו להלכה וכממלא מקומו למעשה. זה הרבה יותר פשוט מהמשימה של נתניהו, בעיקר מפני שבטיפול מתוחכם מסוגל גנץ גם להיענות לדרישה וגם להשתמט ממנה.
הנוסח שגנץ יכול לתאם עם ליברמן יהיה "אינני פוסל את מתווה הנשיא, כולל יציאת נתניהו לנבצרות בעת משפטו". העוקץ טמון בשימוש בגוף ראשון יחיד. גנץ, אישית, אינו פוסל - בינו לבינו לבין שומעיו, לא פסל מלכתחילה - התמחות תחת מנהל המחלקה נתניהו. אבל גנץ אינו אדון לעצמו. הוא חייב לקבל את הסכמת עמיתיו בהנהגת מפלגתם. אין כל ודאות שהסכמה זו תינתן, אך ייתכן מאוד שהחלטת ליברמן בעקבות סירוב נתניהו תקדם למהלך של התכנסות צמרת כחול לבן ותחסוך אותה.
מנחם בגין נקט בתכסיס זה בכיוון ההפוך, כשנשבע לומר "לא" ורצה שסמכות גבוהה ממנו, כביכול, תאמר במקומו "כן": בהסכם השלום עם מצרים, כשהעביר לכנסת את ההכרעה על פינוי ההתנחלויות מסיני.
למרות המחלוקות בין חברי הכנסת שמאחורי גנץ, צפויה התיישרות עם כל קו שתקבע ההנהגה, כולל תיאום עם הרשימה המשותפת. יישמע מרמור מצד האגף הימני של האוזר ומאוזר, הלא הם צבי האוזר ויועז הנדל, אך ראש הפלג שלהם, בוגי יעלון, המייחל למפלת נתניהו, יכניס אותם לתלם.
גנץ עצמו פטור מכל עשייה. עליו בעיקר להמתין להתשת הזולת. כמוהו כקיר במשחק סקווש, שהכדורים ניתזים ממנו ומטרטרים את השחקנים החובטים בהם. הוא על סף זכייה בגלל שנאת ביבי, לא אהבת בני.
מבצע מלביש
בשבוע וחצי שנותרו לגנץ עד פקיעת סמכותו להרכיב ממשלה, יכול ליברמן להקל עליו ולהודיע שהוא הזוכה בתחרות מלך היופי; גנץ יכול להרכיב ממשלה שלהערכתו תזכה באמון הכנסת בהצבעת הצגתה, גם אם שריה ייצגו רק 44 חברים משלוש סיעות; ואפילו תתבדה הערכתו והממשלה שתוצג תובס בהצבעה, לא יהיה זה סוף פסוק - הכנסת תעבור לשלב האחרון, של שלושת שבועות ההחתמה ועוד שבועיים להרכבה אם יימצאו 61 חותמים-תומכים, בדיוק כפי שהייתה עושה גם בלי הצגת אותה ממשלת נפל. בחמישה שבועות אלה, או בעצם 37 ימים יחד עם היומיים המסורים לנשיא להתייעצות ביניים, כבר ייוודע עתידו המשפטי של נתניהו, כולל עמדת בג"ץ באשר לכשירותו כנאשם לעמוד בראש הממשלה - עמדה שבכוחה לייתר את פלפול הנבצרות.
בכל פנייה בצומת זו, גנץ מנצח ונתניהו מפסיד, בהנחה שליברמן דבק בהנמקת מהלכיו בכורח העליון של סיכול בחירות נוספות: הוא אינו מתואם עם הרשימה המשותפת - לא שיש בכך פסול עקרוני בעיני הליכוד, הרי נתניהו תיאם איתה את פיזור הכנסת הקודמת - ואינו נלהב ממתכונת הממשלה הצרה, אך זאת רק ממשלה למניעת בחירות שלישיות. אפשר לקרוא מבצע מלבי"ש.
דומה שליברמן פועל במבט לשלושה טווחים. במידי, הוא שואף להפיל את נתניהו, לשלוח אותו על כנפי מנדלבליט לבית המשפט ולחולל את תהליך השינוי בליכוד בתקופה הפוסט-ביבית. בקצר, הוא ימצה את כושרה של ממשלת גנץ להקל על חיי הרוב החילוני בישראל בחקיקה המבתקת את כבלי הכפייה, ובה בעת יבחן מתי כדאי לו לפעול להרחבת הממשלה או להפלתה.
חשוב מכולם הטווח הארוך. משברים, כמו מבצעים, מסתיימים. מרוויח מי שאינו מתרגש מהם מדי, אלא בונה עליהם את עתידו. ליברמן מנסה להפוך את ישראל ביתנו ממפלגת מגזר, עם מאגר קולות מוגבל, ליורשת של הציונים הכלליים מתחילת שנות ה-50, שהיו לרגע החלופה המאיימת ביותר על מפלגת השלטון. הם גם לא נרתעו מישיבה בממשלה בראשות מפא"י גם כשזו נשענה על מפלגתם הערבית של סייף א-דין זועבי וג'אבר מועדי.
בהדרגה, שינה ליברמן את הרכב המפלגה, כך שהיא ישראלית יותר מאשר רוסית. הבולטים בחבריה יכולים לייצג את כחול לבן, הליכוד, כולנו, קדימה ואף העבודה-גשר (אורלי לוי-אבקסיס הגיעה מליברמן) והמחנה הדמוקרטי לא פחות מאשר את ליברמן. זה מהלך מחושב, הממקם את ליברמן בעמדת זינוק הצידה כמו גם למעלה; והוא מותנה בפיצוצי המשנה שיפקדו את הליכוד עם הורדת נתניהו מראשות הממשלה.
המוקש הגדול ביותר על דרכו של ליברמן הוא עברו, שאנשי ליכוד ואחרים מנסים לפוצץ באמצעות העברת מידע על אודותיו לרשויות אכיפת החוק. מול האתגר של איווט מוצב לפיכך אתגר אנטי-איווט: להוליך אותו בנתיבו של נתניהו, לתחנה הסופית, בלי שיגיע לתחנה המרכזית של ראשות הממשלה.