25 שנים לאחר שנחתם הסכם השלום עם ירדן, נסגר היום (שבת) השער המוביל למובלעת נהריים שאפשרה את כניסתם של חקלאים ומבקרים ישראלים לאי השלום. עבדאללה, מלך ירדן, לא חידש את ההסכם, לפיו ישראל תחזיק במובלעת, וכעת היא מועברת לידי ירדן.
תיירים ישראלים לא יוכלו עוד להכנס למקום, אלא מתוך ירדן ואחרי שעברו במעבר גבול מסודר עם דרכון. גם החקלאים הישראלים שעבדו במקום 70 שנה נאלצים להיפרד מ-800 הדונמים עליהם גידלו לאורך השנים מטעים וגידולי שדה.
בשבוע שעבר צעד אבנר ממן על חלקת אדמה ב"אי השלום" בנהריים. אחרי עשרות שנים בהן המקום הזה היה אתר טיולים ובילויים בילדותו ומקום עבודתו כחקלאי, הוא הבין שהוא הגיע להיפרד מהמקום. "מאז שאני ילד הסתובבתי בנהריים וכאדם בוגר עיבדתי שם את השדות", אמר ממן שמנהל את ענף גידולי השדה בקיבוצו, אשדות יעקב איחוד. "זה יום עצוב", אמר ממן בקול חנוק.
אל תפספס
מאז שעות הבוקר מגיעים למקום מטיילים רבים למעין טיול פרידה ממקום שהוא עבור רבים מהם מקום של זכרונות ילדות ומקום שנבטה בו תקווה ליחסי שלום עם המדינה השכנה, ירדן. בהמשך היום יגיעו גם מספר מותיקי הקיבוצים.
עידן גרינבאום, ראש המועצה האיזורית עמק הירדן, נולד וגדל באשדות יעקב וחי במקום עד היום. גם הוא הגיע היום לנהריים והביט על המקום בכאב.
"הרגע שבו יסגר המעבר לנהריים יהיה רגע עצוב. זה יהיה סוף ל-25 שנים של ההסדר על נהריים וסוף ל-70 שנה שלנו במקום, שנים שעיבדנו את אדמות המקום".
המבקרים שנכנסו היום לאחרונה לנהריים עברו בוודאי בתחנת הרכבת הישנה, תחנת נהריים ברכבת העמק. על אחד מקירות התחנה אפשר לראות באופן מוחשי ימים אחרים, ימים בהם נהריים היה מקום שוקק חיים. נוסעים עלו וירדו במקום, חלק לתחנת הכוח של רוטנברג, חלק באו לטייל. בין המטיילים הגיעה ב-13 באוקטובר 1944 קבוצה של חברי כנרת שאחד מהם כתב את שמם ובהם הוריה של המשוררת נעמי שמר - מאיר ורבקה ספיר.
מירהל'ה דוד, חברת אשדות יעקב איחוד, בת 85, זוכרת היטב את נהריים מילדותה. כמי שדודה גם עבד בתחנת הכוח וגר בישוב תל-אור בו גרו עובדי התחנה, גם זוכרת ביקורים שם שכללו מעבר ליד אגם המים המלאכותי שהקים רוטנברג עבור תפעול התחנה.
"נהריים עבורי זה חלק מהילדות, חלק מאשדות יעקב, אמרה. אני זוכרת את ימי החורף הגשומים בהם היינו הולכים לראות את זרימות המים החזקות בנהריים. אחר כך בא הסכם השלום והיו הרבה תקוות שהמקום יהפוך לנקודת מפגש בין שני העמים, למרבה הצער זה לא קרה. לאורך השנים הקיבוץ גידל שם זיתים מנגו ובשנים האחרונות רק גידולי בעל. לא האמנתי שנגיע ליום הזה שבו לא נוכל יותר להיכנס לנהריים".
לפני שבועיים, ב- 26/10, מלאו 25 שנה לחתימת הסכם השלום עם ירדן. תאריך חתימת ההסכם בין שני מנהיגי המדינות- ראש הממשלה יצחק רבין והמלך חוסיין.
בהסכם זה היה סעיף שעסק בשני תאי שטח בגבול שתי המדינות ושעל פי ההסכם יש צורך לחתום עליו מחדש אחרי 25 שנה. בשל הקיפאון המדיני ביחסי שתי המדינות הודיע כבר לפני שנה המלך עבדאללה כי לא יחדש הסכם זה. היום, שבועיים אחרי שחלפו אותן 25 שנה, הוא היום האחרון בו ניתן להכנס לנהריים. בסוף היום יסגרו הירדנים את השער לאי ובכך יסתיימו 70 שנים של נוכחות ישראלית בו.
השטח המכונה "אי השלום" הינו כ-800 דונם אדמות חקלאיות. שטח קטן ומבחינה חקלאית וכלכלית חשיבותו שולית. אולם למקום חשיבות היסטורית וסמלית והיכולת למצוא הסדר של פשרה סימל את התקווה לשלום חם ופורה בין שתי המדינות שהיו בעבר אויבות.
התקווה והקונפליקט נולדו לפני מאה שנה בדיוק, ב-1919, כשפנחס רוטנברג החל לתכנן להקים באיזור זה, כשבעה קילומטרים מדרום לכנרת, מיזם שאפתני. החזון של המהפכן שהגיע מרוסיה כדי לתרום למימוש החזון הציוני, היה להקים מפעל להפקת חשמל מכוח זרימת המים.
בניגוד לספקנים הוא הצליח לגייס כסף, רכש 6,000 דונמים עבור הקמת מפעל החשמל ומערכות המים הסובבות והחל להגשים את החלום.
אלא שכמעט במקביל, ב-1922, העניקו הבריטים את עבר הירדן כשטח אוטונומיה לאמיר עבדאללה, שטח שבשנת 1946 יהפוך לממלכה הירדנית. בפינה קטנה של אותה ממלכה עתידית נמצא גם מפעל החשמל של רוטנברג. המקום שהיה בבעלות היזם הנמרץ, שאף הקים במקום ישוב עבור עובדיו היהודים, היה על פי ההבטחות המדיניות, חלק מממלכת ירדן.
רוטנברג שכבר הוכיח כי החלומות שלו מתממשים, האמין כי המקום יהווה כר לשיתוף פעולה יהודי-ערבי. אבל החלום שלו התנפץ בשנת 1948, כשבמלחמה הירדנים כבשו את המקום ושבו את העובדים היהודיים.
מפעל החשמל פסק לעבוד והחזון לשיתוף פעולה נשטף במי הסכסוך.
במהלך הדיונים על הסכמי הפרדת הנשק בין ירדן לישראל, שנוסחו בשנת 1949 ברודוס, התמקדו השיחות באזורים המחלוקת הרגישים: ירושלים, כביש ואדי ערה, מסילות הברזל מלוד לירושלים ולחיפה, אזור לטרון ועוד. שאלת נהריים נחשבה שולית. שתי המדינות הסכימו כי קו שביתת הנשק בנקודה זו יחצה את האגם המלאכותי שהקים רוטנברג מדרום מזרח לאפיק הזרימה המקורי של הירמוך, לצורך ויסות המים במפעל החשמל. השינוי המלאכותי שיצר רוטנברג כלא פיסת אדמה של מאות דונמים בין מאגר המים שהקים לבין הירמוך. שטח זה כונה "האי" והוא נותר בידי ישראל, אלא שאז גם נקבע שקווי שביתת הנשק הם לצרכים צבאיים בלבד ולא גבול סופי מדיני-טריטוריאלי, שייקבע ביום מן הימים.
חקלאי האשדותיות מיהרו לקבוע עובדות בשטח על פי העיקרון בו דגלו הקיבוצים מאז ומתמיד ביחס לגבולות המדינה - "הגבול יעבור במקום אליו יגיע להב המחרשה". ירדן, שרגע קודם לכן חתמה על הסכם שביתת הנשק, טענה באו"ם שישראל "כבשה" את נהריים. כעבור זמן קצר העימות דעך והחקלאים הישראלים החלו לגדל על שטח של כ-800 דונמים גידולי שדה, בננות, אבוקדו, זיתים, פרדסים ועוד.
שיחות השלום בין ישראל וירדן בראשית שנות ה-90, הפכו את שטחי המחלוקת בין המדינה לסוגיה מרכזית. עיקר הבעיה התמקד בשטחים שעיבדו חקלאים ישראלים בערבה ושעליהן התבססה פרנסתם של מספר מושבים. סוגיית נהריים הייתה פחות מכריעה מבחינה כלכלית, אך השליטה במקום נחשבה כסמל עבור שתי המדינות.
רבין וחוסיין הצליחו לגבש נוסחה יצירתית והגיעו להסכמה כי השטחים השנויים במחלוקת יעברו לריבונות ירדנית, אולם יישארו בבעלות החקלאים הישראלים. הנוסחה המיוחדת הגדירה את אותם שטחים כבעלי "משטר מיוחד" ולא מדובר היה בהסדר חכירה כפי שנוהגים לטעות בציבור הרחב ואף בקרב פוליטיקאים בכירים בישראל. בנספח השלום הנוגע לנהריים נכתב "שלישראל זכות קניינית על האדמה".
רק מספר שנים קודם נחלה ישראל כשלון צורב בהליך בוררות בינלאומי בנוגע לשטח שנוי במחלוקת עם מצרים, שטח טאבה, וההסדר בנהריים נחשב הישג מדיני.
רצח שבע התלמידות מבית שמש בידי חייל ירדני, ב-1997, בעת שטיילו בנהריים, הטיל צל כבד על "אי השלום". אולם יחסי המדינות החזיקו מעמד ונטעו תקוות לשיתופי פעולה רבים. גם בנהריים תוכננו מיזמי תיירות משותפים.
יחסי המדינות ששרדו עוד מספר משברים, בהם ניסיון החיסול של חאלד משעל על אדמת ירדן, הלכו והצטננו בשנים האחרונות. בית המלוכה שעומד בפני אופוזיציה פנימית גם גילה מורת רוח נוכח גרירת רגליים ישראלית במימוש פרוייקט הובלת המים מים סוף לים המלח. עבור ירדן מדובר בפרוייקט דגל אבל נדמה כי ישראל לא מתלהבת ליישם אותו.
לכך הצטרפו עוד משברים בדרך, דוגמת ירי של מאבטח ישראלי באזרח ירדני שתקף אותו. קבלת הפנים הנרגשת של המאבטח בזרועות ראש הממשלה נתניהו לא סייעה בריכוך הכעס הירדני. כך היה גם בהצהרת ראש הממשלה על סיפוח הבקעה, ממש בשיא משבר נהריים.
לפני שנה הודיע עבדאללה מלך ירדן כי לא יחדש את נספח השלום הנוגע לאדמות נהריים וצופר.
גרינבאום כועס על השתלשלות העניינים. לדבריו "לא היינו צריכים להגיע ליום הזה ואין ספק שלא נעשה הכל כדי למנוע את הרגע הזה. מה שמקומם אותי כנציג התושבים הוא שעד לרגע זה לא נמצא אף גורם ממשלתי מוסמך שבא לדבר איתנו. שיבוא מישהו ויסתכל לנו בעיניים ויגיד לתושבי האשדותיות ועמק הירדן ויאמר להם: תודה על עשרות שנים ששמרתם על המקום ושעבדתם את אדמתו, תודה על הדם ועל הזיעה ששפכתם פה. אנחנו מרגישים אזרחים סוג ב', אף אחד לא סופר אותנו".
לדבריו "הירדנים מעדכנים אותנו יותר מממשלת ישראל", אמר בכעס.
בינתיים ניתן לראות שהירדנים מתחילים בהכנות לקראת טקס שיערכו כנראה מחר או מחרתיים לציון מעבר אדמות נהריים לידיהם.
כשגרינבאום מדבר על דם שנשפך בנהריים הוא מתכוון לתקריות במלחמת ההתשה: בפברואר 1968 נהרגו ארבעה חברי אשדות יעקב איחוד כשעגלתם עלתה על מוקש, בשעה ששבו מן העבודה בשדות. אירוע נוסף התרחש באפריל 1970, בו נהרג אברהם אקראי מהקיבוץ אשדות יעקב איחוד בעלותו על מטען חומר נפץ, בעודו משקה את שטחי המספוא באזור אי השלום.
(עדכון ראשון: 12:59)