סולימאני על הכוונת: חיסול מנהיג דאעש מדליק נורות אזהרה אצל מבוקשי העל

המבצע הממוקד נגד אבו-בכר אל-בגדאדי, שתוצאותיו הסופיות המתינו תחילה מחמת זהירות מפוכחת לאישור סופי, מראה עד כמה מגוחכים הסבריהם המזימתיים של דונלד טראמפ ותומכיו לכישלונותיו החובבניים. טראמפ ושות' נוהגים לקונן על "מנגנון העומק" שכביכול קנה אחיזה בשירות המדינה וחותר תחת הדרג הנבחר, אם דעותיו הפוליטיות אינן נושאות חן בעיניו. קהילת המודיעין ובמיוחד הסי-איי-אי והאפ-בי-איי, על מנתחי המידע וחושפי השחיתות המעזים להתייצב נגדו ולהטיח בו את האמת, משוקצים בפיו. הוא רותח כאשר האדמירלים והגנרלים של הכוחות המיוחדים, כגון ויליאם מקרייוון וג'וזף ווטל, מסתייגים פומבית מתפקודו ומסגנונו.

ומי פועל בהתמדה, בנחישות ובמקצועיות נגד הבגדאדים, אם לא אותם כוחות מיוחדים ושירותי מודיעין. הם, בעמל מסוכן של שנים, יום ולילה, תצלום אחר תצלום ופיענוח שדר אחר שדר וחקירת עצור אחר עצור וקניית סוכן אחר סוכן (על ראשו של אל-בגדאדי הוצע פרס נאה, מעין חוזה כדורסלן מוביל באנ-בי-איי, בסך 25 מיליון דולר), המביאים את ההישג שטראמפ מזדרז להשתבח בתהילתו.

מרדפים כמו אחר אוסאמה בן לאדן (התחיל ג'ורג' בוש הבן, סיים ברק אובמה) ובגדדי (אובמה-טראמפ) הם בהכרח חוצי ממשלים. התכונות המאפיינות אותם הפוכות מגישת טראמפ: רציפות, המשכיות, יסודיות, עבודת נמלים. חשובה להם המעטפת התומכת, המשדרת סימנים מסגירים, אף שבן לאדן הסתתר בפקיסטאן ששלטונותיה התכחשו להימצאותו בה ושבגדדי התבצר באידליב שלתוכה כונסו אלפים מאנשיו ביוזמה סורית-רוסית.

טראמפ הודיע על הכחדת המדינה האסלאמית כבר לפני חצי שנה, אבל רשלנותו בשליפתם המופגנת של אנשי הכוחות המיוחדים מצפון-מזרח סוריה, בתווך שבין הטורקים והכורדים, איימה להחיות את החליפות הגוועת. יתכן אמנם שההמולה סביב ההתרחשויות סיפקה את הרמזים המודיעיניים שסגרו את הטבעת סביב אל-בגדאדי; אבל ההפסד הגלום בהימלטות אסירים רבים ובהתארגנותם מחדש עולה על שכר הפגיעה האישית בבגדאדי. הוא אמנם היה הח'ליף ולו נשבעו אמונים מוסלמים קנאיים מסיני ועד סין, אך לכל חליף יש תחליף. זהו הרי, פשוטו כמשמעו, ממלא מקומו של שליח האל, המקביל הסוני לאפיפיור. לא על יחיד קם או נופל המבנה כולו.

דבר ההתנקשות באל-בגדאדי נקלט בוודאי בקשב מיוחד אצל מבוקשי-על מהליגה שלו, ביניהם איימן אל-זווהירי מאל-קאעדה וקסאם סולימאני מכוח קודס האיראני. לא שהידיעה עוררה אותם מאשליית חסינות. הם , יותר מכולם, מבינים שהם על הכוונת. הם יכולים להתנחם בכך שחולף עשור, בערך, עד שהמערב - אמריקנים, ישראלים (שתרמו הרבה ללחימה בדאעש בסוריה), בריטים ואחרים - מתחשבן איתם. זה הצד האופטימי. הצד הפסימי הוא שבסוף משיגים אותם. אם לכל בן לאדן ובגדאדי יש תאריך תפוגה, השאלה אינה אם ראשי הטרור יהיו לשאהידים, אלא רק מתי. גם פציעה קשה וחמיקה ממוות (זווהירי, מוחמד דף מחמאס) מעניקות רק ארכה, לא פטור; לא אריכות ימים ולא איכות חיים.

סולימאני הוא מקרה שונה במקצת, כי נקמת המתאבלים עליו תהיה טעונה יותר בכלים מדינתיים. מול הודעת ממשל טראמפ על סימון כוח קודס כארגון טרור הציבה איראן את פיקוד המרכז של הצבא האמריקני כבן דמותו. גנרל קנת מקנזי מוצמד לפיכך לסולימאני. התנקשות בשני, אם תיוחס לאמריקנים, עלולה לגרור התנקשות בראשון. אם אחרים יתגאו בהריגת סולימאני, בנוסח ההתרברבות על החדירה לטהראן וסילוק הארכיון הגרעיני מתוכה לישראל, המחיר עלול להינקב במטוס או בשגרירות.

ערכן של התנקשויות הוא לרוב טקטי ולא אסטרטגי - רווח מסוים של זמן, יתרון ארעי בהתמודדות. יש גם חריגים. אנואר סאדאת; בשיר ג'ומאייל; יצחק רבין. באוקטובר 1995, במלטה, נרצח מנהיג הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני פתחי שקאקי, על רקע רומנטי (אהבת פלסטין, שנאת ישראל). אירגונו, הגא"פ, דעך זמן-מה. באוקטובר 2019 הוא חזק בעזה עד כדי איתגור מרות חמאס. מפקד החטיבה הצפונית שלו, בהא אבו אל-עטא, קובע את לוח התורנויות והכוננויות של מערכות "כיפת ברזל" בדרום. ברצותו, יוכנסו תושבי אשדוד למחסות; ברצותו, ישרור שקט. בלעדיו אולי ירווח לישראל ולחמאס כאחת.

כשאובמה (כלומר מקרייוון) הרג את בן לאדן, נפגעה יוקרת אל-קאעדה בענף הטרור, אבל הריק התמלא בדאעש. אחרי אל-בגדדי יצוץ ארכי-טרוריסט חדש. אם טראמפ למד משהו מקודמיו, בניגוד להרגלו, הוא לא יחגוג כמו בוש את השלמת המשימה בכיבוש בגדד וגם לא את לכידת סדאם חוסיין.

אחרי מפלתו במלחמת 1991 סוכלה מזימת סדאם לפגוע במנצח שהשפיל אותו, בוש האב. נקמת אויביהם של האמריקנים עכשיו, בשלוט טראמפ, עלולה להיות מרה עוד יותר: להימנע מכל איום על חייו של הנשיא.