בביתו הנאה בעתלית, מוקף עצי פרי ולצדו רעייתו צופיה, מתגורר אברהם דר - המייסד המקורי של קומנדו המסתערבים סיירת מטכ"ל ("יחידת א.ד."), איש תחבולה ותעוזה לאין שיעור ומי שגייס את הרשת שבין חבריה הייתה מרסל ניניו. מצבו הבריאותי של דר אינו טוב. בחודש שעבר מלאו לו 94 שנים; באחרונות שבהן ירד כושרו. לא סיפרו לו על מותה של מרסל, המצולמת איתו באירוע לכבודם של משוחררי רשת "סוזאנה" ובחתונתה ובעוד הזדמנויות משמחות. היא תיקבר מחרתיים בבית העלמין של עינת, ליד חבריה.
דר התפלץ, ב-1954, כשנודע לו מה קרה לרשת של הצעירים מקהיר ומאלכסנדריה שגייס ושביניהם סירב לכלול את אלי כהן, שנראה לו בולט וסוער מדי לפעולה מחתרתית. מקרב היהודים שנותרו במצרים לאחר הקמת מדינת ישראל אותרה קבוצה, נשלחה בחשאי להכשרה צבאית ומודיעינית בבסיס גלילות והוחזרה למקומותיה. המשימה המיידית: התססה פוליטית, בעיקר נגד המלך פארוק. משימת החירום: תצפיות, דיווח ואולי גם חבלה. תפקידו של דר הסתיים בכך והוא הופנה לפעילות אחרת. לכן נחרד לשמוע שבהיעדרו נשברו כל הכללים - הטילו על הרשת משימה מופקרת וחובבנית; שברו את המידור בינה לבין לוחם אחר של חיל המודיעין, מקס בינט; והציבו בראשה אדם מפוקפק ובוגדני, אברהם זיידנברג/אברי אלעד.
עוד בוואלה!
המשימה הילדותית הייתה בלימת הסחף בנוכחות בריטניה הלא-כל-כך גדולה בתעלת סואץ, כחלק מנחשול פינוי המעצמות הקולוניאליות מאסיה ואפריקה בעקבות מלחמת העולם השנייה. הארכיונים הבריטיים והאמריקנים מלמדים עד כמה כסילים היו אז בצמרת הישראלית, ובמיוחד שר הביטחון פנחס לבון וראש אמ"ן בנימין גיבלי. הם הישלו את עצמם שעירעור המצב הביטחוני במצרים יספק למתנגדי פינוי התעלה אמתלה להישאר שם. בממשלת צ'רצ'יל-אידן בלונדון היה רק מיעוט זניח שרצה בכך. ככלל, לבריטים נמאס, הם רצו להסתלק, עקבו אחר מאבקו של גמאל עבד-אל נאצר לעקוף את מנהיג כת הקצינים מוחמד נגיב והתרשמו מבעיית האחים המוסלמים הרבה יותר מאשר מרעשי קפצונים שהאחראים להם נמצאו בישראל.
מי, בדיוק, היה האחראי הראשי, מי העקיף ומי הישיר, על כך הרי סערה הפוליטיקה הישראלית בעשור 1955-65. על כך נפל לבון ובפיצוצי-המשנה חזר בן-גוריון ונדחק שרת והעימות עם מצרים הסלים להתנגשות רבתי והסתכסכו אשכול וגולדה עם בן-גוריון והתפצלה מפא"י. "סוזאנה", שמו של מבצע הריגול בעת תכנונו וביצועו, הייתה הפרסה שהתרופפה ונשמטה מכף רגלו של פרש השלטון ובתוך שתי קפיצות נוספות הפילה אותו.
המחלוקת בין לבון לגיבלי, האם הדרג המדיני אישר למודיעיני לבצע או רק להתכונן, והאם זיוף האישור בידי גיבלי שיפץ את העובדות או רק התאים את הכתוב לתודה שבעל פה, הייתה חשובה מאד לשניים. לישראל, כמערכת, היה חיוני יותר להבין שמערכת הביטחון לסיעותיה, כולל הרמטכ"ל משה דיין והמנכ"ל שמעון פרס, עשתה ככל העולה על רוחה, בלי להשלים עם בכורתו של ראש הממשלה ושר החוץ שרת ובהתעלמות מכללי הממשל התקין והמינהל השיטתי.
דר, בשמו הבדוי, הפיטר-פני, "ג'ון דרלינג", התנדב להסתכן בחילוץ אנשיו ממצרים; כמעט נתפס בדרכו הבטוחה לגרדום לצד חברי הרשת מרזוק ועזר (ובינט שהתאבד); וחמק מהמלכודת במקצועיות קרת-רוח. אסירי הפרשה נמקו בכלא 14 שנה. אמנם תוכננו מבצעי פשיטה וחילוץ, אך בטכנולוגיית הכוחות המיוחדים והמוטסים של אמצע שנות ה-50' לא הצליחו בצה"ל לממשם, גם לא בחסות המהומה של מבצע "קדש", כאשר כוח בפיקוד דר הסתווה לצנחני צבא צרפת ופעל בפורט סעיד.
בצדק מקובל לתמוה על אדישותו של דיין, כרמטכ"ל ב-56' ושר ביטחון ב-67', לגורלם של מי שנשאו דרגות קצונה בעקבות הכשרתם אך לא נחשבו בעיניו חיילים-לוחמים כשבויי חיל האוויר ושייטת 13. זה פרק שהעיב על רוחם של המשוחררים בהגיעם ארצה, בעקבות התעקשותו של ראש המוסד - ולפני כן ראש אמ"ן - אלוף מאיר עמית. הוחמץ אז, להקרנה מדינית, לקח שעמית הבין עוד לפני מלחמת ששת הימים: עם נאצר אפשר לפתוח ערוץ הידברות ולסמוך על סיכום חשאי איתו.
אבל לצד הזדון היה גם סתם טימטום, כמנהג עדות הביורוקרטיה. סגני-המישנה של 1954 קודמו בעודם כלואים לרבי-סרנים. היו להם די נקודות לגימלאות, אך לאחד מהם חסרו שנתיים לגיל הפרישה. פיליפ נתנזון, הציוני העדין שבכליו התלקח ההתקן שחולל את נפילת הרשת, היה בן 38 בלבד כשנקלט בישראל. בשלישות אמרו לו שמצטערים, חוק זה חוק, עליו לתת למולך את זמנו ומירצו עד גיל 40. הוא למד צילום, היה לרס"ן פיליפ בן נתן, הוצב במערכת "במחנה" ונשלח בין השאר במלחמת ההתשה לאותה תעלה שנגד פינוייה התבקש לפגוע במטרות מערביות עשור וחצי לפני כן.
חלפו כבר 51 שנה מאז בואם של אסירי הפרשה. אחרוני התקופה, ותיקי העלילות והמעללים של שנות ה-50' המוקדמות, יורדים מהזירה או דועכים אל האפלה הגדולה. חבל שנדרש מאורע כמו הסתלקותה של מרסל ניניו כדי להזכיר עד כמה מסוגלות פזיזות, יהירות, שטחיות ונכלוליות להמיט אסון על אדם ועל מדינה; ואף שישראל השתכללה מאד בממשלתה, בצבאה ובמוסדותיה, הכול בידי אדם, ואין שום ערובה לכך שבסוגיות הגורליות ביותר יהיה תמיד מי שיבלום בעוד מועד גחמות הרפתקניות.