הבמה ששפכה אור לחיי: לי גיא-רון מסכמת שנה בוואלה! NEWS

אני לי גיא-רון ואני רוצה שיתייחסו אלי באהבה ובכבוד. בת 25. גרה בתל אביב. יש לי שני הורים מדהימים ואחיות שלפעמים מציקות, כמו לכולם. אבל, יש עוד משהו חשוב וגדול שמאפיין אותי - אני אוטיסטית, שלא יכולה לדבר אבל יש לה מה להגיד. יותר מהכול אני רוצה שישמעו אותי, שיתייחסו אלי ושיבינו אותי. לא כי אני אוטיסטית, אלא כי אני חכמה, רהוטה ומצחיקה. כי יש לי מה לומר וכי אני מאמינה שכדאי לכם להקשיב. אני רוצה לדבר מבעד לאילמות. לפעמים אני גם צועקת מבעד לאילמות. חזק. שישמעו.

השבוע אני חוגגת שנה שלמה של כתיבת טורים שבועיים באתר. דבר משמעותי ולא פשוט בכלל. במשך שנה שלמה, שבמהלכה אני יושבת וכותבת לכם מדי שבוע. אני ממש שמחה על זה. אוהבת מאוד לכתוב את הטור הזה. הוא משמעותי לי באופן שקשה לתאר. במובנים רבים, הוא שופך אור ועניין לתוך חיי.

בהתחלה היה לי ממש קשה לכתוב כל שבוע טור, זה הרבה עבודה. ממש התקשיתי לעמוד בקצב. היה מתיש להדביק פערים. אבל, עם הזמן הכול ממש נשפך ממני וכל כך שמחתי בכל פעם מחדש, משהתפרסם טור שלי. ממש שלי. כל שבוע. היה ועדיין ממש כיף לי שאני כבר לא כך כל אנונימית ואולי קצת מפורסמת, סוג של. אני נהנית ללמוד דברים חדשים תוך כדי מחקר לטור. חשוב לי לתת ביטוי לדעותיי, לרגשותיי, למחשבותיי. אני שמחה לקרוא את התגובות שלכם, טוב את של רובכם. זה היה מרגש כל פעם מחדש. הטור במחשבותיי כל הזמן. המהות שלו היא בין הדברים שהכי חשובים לי, לסדר יומי, למי שאני, לחיי.

אני רוצה שתדעו שאתם מהווים חלק ענק מהעובדה שאני ממשיכה לכתוב. לא נעים לי, אבל האמת היא שאני מרגישה חכמה ומוכשרת, וזה לא קל להרגיש כך ולא להיות מסוגלת לבטא את זה. לא קל להרגיש שיש לי מה לומר ושאין לי פה לבטא זאת. המגבלה הזו מאוד מתסכלת אותי. והנה, הטור הזה נותן לי במה בעולם. חשוב לכל אחד להרגיש שיש לו מקום ושהוא רצוי. ממש לא ברור מאליו איך שאתר וואלה! NEWS וראשיו אימצו אותי אליהם. כל כך קשה להרגיש לא רצויה. הטור הזה מספק לי נחת, וזו תחושה שלא קל להשיג, ובוודאי כשמדובר באוטיסטים.

אני רוצה להודות לכם, שכן ההישג הזה לא הושג רק בזכותי או בזכות מי ששכר אותי לעשייה הזו, אלא גם בזכותכם. האופן שבו אתם מקבלים אותי אינו מובן מאליו. אני מעריכה את זה שהרבה אנשים מפרסמים את הטורים שלי ברשתות ונותנים לי ביטוי. הכול אומנם התאפשר הודות לוואלה! NEWS, אבל זה מרגש אותי שאתם מתייחסים אליי באופן שונה ולא באופן רע. תודה לכם שאתם מי שאתם, ושאתם ממשיכים לקרוא את מה שאני מפרסמת ולעקוב אחריי.

הרעיונות שלי לכתיבה נראים אולי פשוטים, אבל זה משהו שאני עובדת עליו קשה. הכול נבחר בקפידה וזה כלל לא פשוט. העורכת המקסימה שלי ואני יושבות כל שבוע ודנות על הרעיונות. זה מאוד מאתגר. בהתחלה שפעתי רעיונות והיום, אחרי שכבר כתבתי על לא מעט נושאים, קשה יחסית על פניו למצוא משהו חדש ומעניין. ועדיין, יש עוד כל כך הרבה נושאים וכל כך הרבה מה לומר, שזה לא ייגמר לעולם.

אני יודעת שלא מובן מאליו שאנחנו, האוטיסטים, נמצאים פה ונשארים פה, כדי להוות חלק אינטגרלי מהחברה. זה היה נראה שלעולם לא נהיה חלק אמיתי, אבל לאט לאט זה קורה. העובדה שאני כותבת פה היא לא פחות ממדהימה. כמעט נס. לרוב, לא נותנים לנו הזדמנויות שוות כמו כולם. אני בטוחה שכשהציעו פעם ראשונה שאני אכתוב טור שבועי קבוע על חיי, דעותיי ותחושותיי, התקבל הרעיון עם הרבה הרמות גבה. לא הייתי מתפלאת אם הייתי מקבלת תשובה שלילית, שהייתה הדבר הכי טבעי לעשותו. אבל הפלא קרה, ואני כאן.

מה שאני מנסה להגיד, הוא שאתם צריכים לדעת שאנחנו כאן כדי להישאר. יש דברים שזקוקים להכלה על פני זמן, וזה נראה אחד מהם. כמו שלבעלי נטיית מין שונה לקח זמן להיות שווים יותר ועוד ייקח זמן עד שהם יקבלו את הזכויות המלאות שלהם, ככה גם יעבור זמן עד שנקבל אנחנו, האוטיסטים, את מלוא הזכויות שלנו ונהיה שווים באמת. לא שווים באיפיון שלנו ובאישיות שלנו ובמי שאנחנו, אלא שווים בהתייחסות אלינו, במתן היכולת לנו להפיק מעצמנו את המיטב ולהיות, ככל יכולתנו, חלק מהחברה האנושית. מגיע לנו. אין סיבה שלא.

אז מה שיש לי לומר הוא שאני מבקשת שתהיו סבלנים ושתדעו לראות ולזהות גם את הטוב בשונה מכם, כי יש לנו הרבה מה להציע. נכון שיש לנו קשיים בולטים יותר משל אחרים, וחלקנו הגדול אפילו לא עצמאי, אבל זה לא אומר שאלה מאפיינים רעים. אנחנו יכולים לעשות דברים נפלאים ממש וגם עושים אותם, ואני חושבת שאפשר גם ללמוד מאיתנו המון. איננו מעוניינים ברחמים, אלא ביחס טוב והוגן. חשוב להיות קשובים לאחר ולדעת להעריך את הטוב שבו. העורכים בוואלה! NEWS היו ערים למה שיש בי וקשובים למה שיש לי לומר, נתנו לי אפשרות ביטוי עוד טרם ממש הכירו אותי, ותראו לאן זה הגיע. תודה להם. מילה של לי.