אני לי גיא-רון ואני רוצה שיתייחסו אלי באהבה ובכבוד. בת 24. גרה בתל אביב. יש לי שני הורים מדהימים ואחיות שלפעמים מציקות, כמו לכולם. אבל, יש עוד משהו חשוב וגדול שמאפיין אותי - אני אוטיסטית, שלא יכולה לדבר אבל יש לה מה להגיד. יותר מהכול אני רוצה שישמעו אותי, שיתייחסו אלי ושיבינו אותי. לא כי אני אוטיסטית, אלא כי אני חכמה, רהוטה ומצחיקה. כי יש לי מה לומר וכי אני מאמינה שכדאי לכם להקשיב. אני רוצה לדבר מבעד לאילמות. לפעמים אני גם צועקת מבעד לאילמות. חזק. שישמעו.
הפעם נדבר על סליחות. זה נושא שמאוד קשה לנו לעסוק בו. קשה לנו מאוד גם לבקש סליחה וגם לסלוח. הסליחה היא מנהג קדום מימי הגאונים ומימי הביניים. שם היה דגש על סליחות בפני אלוהים. אני רוצה לדבר על סליחות ביו אדם לחברו. יש הרבה מאוד פיוטים העוסקים בסליחה שבין אדם לישות האלוהית, אך מעט מאוד על אדם וחברו. אני מאמינה מאוד שזה צריך להיות הדגש. חבל שהדת, שהיוותה את עיקר העיסוק הפילוסופי לאורך ההיסטוריה, לא עוסקת בכך יותר.
ממש חשוב שאנחנו נמצא בתוכנו את המקום לסלוח למי שמבקש סליחה מאיתנו. יש לנו נטייה לשמור על כעסים שעצורים בתוכנו ולדבר עם אנשים באופן לא נעים בגלל כל הכעסים שהצטברו. אני חושבת שזה עושה לכולם רע.
אישית, אני זוכרת כל דבר שעשו לי. אני אפילו ממש נוטרת טינה. זה מנהג רע שלי. אולי עכשיו זה זמן טוב להיפטר ממנו. אני מאמינה שיש אנשים שמסוגלים לסלוח בקלות, אבל אני עדיין לא אחת מהם. להיות אדם כזה זו גדולה.
אני יודעת שיש אנשים שמבינים ומקבלים טעויות קשות של אחרים כלפיהם ואני יודעת שיש אנשים שמסוגלים לראות את עצמם עושים את אותן הטעויות של האחרים, ולכן מסוגלים לסלוח יותר בקלות. יש משהו שגורם לי לרצות להיות יותר כמו האנשים האלו, מפני שיש להם גמישות, שזו תכונה שהייתי רוצה מאוד שתהיה לי באופן כללי, וגם בהקשר הזה. כי האמת היא שאני מאוד לא גמישה.
אני רוצה מאוד שתהיה לי היכולת לצאת מתוך התבנית שלי, שהיא אופיינית לאוטיזם, וגם יש משהו שאני רוצה לשבור בדברים שאני עושה שהם עצמם תבנית אחת גדולה. סדר היום שלי היומי, השבועי, הוא תבניתי. יש גם המון דברים שאני עושה יום אחר יום. פשוט כי אני עושה אותם. למשל, כמו איך ומה אני אוכלת, מתי ועם מי אני כותבת, איך אני מתארגנת, מתי כל פעולה כזו מתרחשת במהלך כל יום. מבנה מסודר שחוזר על עצמו בהרבה פרטים יומיומיים.
אני רוצה לדעת איך סולחים, איך באמת מוותרים על הטינה. איך אני שוברת את התבניות של להיות אוטיסט ולהפוך להיות גמישה יותר ביחס לבני אדם. ואני רוצה לדעת באופן שלם איך לעשות זאת. אני מוכנה לנסות להתאמץ וללמוד. להסתגל. לנסות לצאת מהנוקשות.
אני רוצה גם לספר לכם על תכונה, שאני לפעמים מנסה להתנגד אליה - הכעס. לפעמים, אני מרגישה אותו כל כך חזק, שזה שורף לי בגוף. אבל אני חושבת שמידי פעם כדאי לתת לו מקום, ולנסות להישאר כועסת. לפעמים, זה משחרר להיות כועסת. להישאר בתוך הכעס. הצורך לשנות את הרגשות שלנו הוא צורך ממש מיגע, ואני חושבת שזה לא תמיד הדבר הנכון לעשות. לפעמים, אפשר פשוט לתת לכעס מקום ולהכיל אותו. אולי ככה נהיה פחות מתוסכלים. אני כאוטיסטית, במיוחד.
אני חושבת שזה ממש לא פשוט להיות מסוגל לסלוח למי שגרם לך לכעוס כל כך חזק. אני שמחה מאוד לדעת שאני יודעת לבקש סליחה. לעיתים, האגו שלנו מונע מאיתנו להתנצל על הטעויות שלנו. קשה מאוד להודות שטעינו ועוד יותר קשה להודות במעשה שנעשה שלא בטעות. גם בפני עצמנו וגם בפני אחרים.
אני רוצה לבקש סליחה מכל מי שפגעתי בו אי פעם. אני מציעה שתחשבו עם עצמכם מי האנשים שפגעתם בהם, בוודאי שאלה היקרים לכם, אם כי לא רק, ואל תתביישו להתנצל בפניהם. לאו דווקא מפני שעכשיו תקופה של כפרה בדת, אלא כי זה ערך חשוב מאין כמוהו ביחסים שלנו עם אנשים אחרים, ואפילו יותר מכך ביחסים שלנו עם עצמנו. בקשת הסליחה חשובה מאוד לקשר שלנו עם אחרים והשימוש בה רק יחזק אותו. רק יחזק אותנו. מילה של לי.