איראן מריחה את חולשת טראמפ, אך לא בטוח שרוצה מלחמה עם ישראל

ההתעלמות של ממשל טראמפ מהתקיפה האיראנית חסרת התקדים של בתי הזיקוק בערב הסעודית ושדות הנפט שלה, מתחילים להזכיר נשכחות מתקופתו של הנשיא לשעבר ברק אובמה, שנוא נפשו של הנשיא הנוכחי דונלד טראמפ. אז, באוגוסט 2013, לאחר תקיפה כימית שביצע המשטר בראשות בשאר אל-אסד באזור רוטה א-שרקייה שבמהלכה נהרגו מאות אנשים, היה ברור כי תגובה אמריקנית בוא תבוא לאחר שהנשיא אובמה עצמו הזהיר כי תקיפה בנשק לא קונבנציונלי תהווה חצייה של "הקו האדום". אולם הפלא ופלא, האמריקנים נמנעו מלהגיב והעדיפו לחתור להסכם שצמצם משמעותית את מאגר הנשק הכימי הסורי.

קשה לבקר את המדיניות הזו מאחר שהיא הביאה להישג של ממש. מנגד, גם לחוסר התגובה האמריקנית היה מחיר, בסוריה ובאזור כולו: המשטר הבין כי הוא יכול להמשיך לטבוח באזרחיו ללא הפרעה מלבד הבעייתיות שיגרום השימוש בנשק כימי. לאחר זמן מה התברר שגם התקיפות בנשק כימי נמשכות וגם אז נמנע הממשל האמריקני מלהגיב.

והנה, איראן מוציאה משטחה מתקפה נרחבת על תעשיית הנפט הסעודית. שילוב של טילי שיוט ומל"טים תוקפים על המתקנים באבקאיק וחוראיס גרמו לנזק כבד ולעלייה מהירה במחירי הנפט. הממשל האמריקני כולו התגייס כדי להזהיר שארצות הברית של אמריקה ערוכה לתגובה, בשמם של בני בריתם הסעודים. הנשיא טראמפ הבהיר שהוא יודע מי עומד מאחורי המתקפה. ועדיין, הממשל נמנע מלהגיב על אף שהכתובת ברורה.

זו אינה הפעם הראשונה שבה ארצות הברית נמנעת מלהגיב להתקפות איראניות על בני בריתה ואפילו על אזרחיה וחייליה. כך קרה בשנות ה-80: כאשר החלו פיגועי ההתאבדות הראשונים במזרח התיכון, באפריל 1983 בפיגוע בשגרירות האמריקנית בביירות וכמה חודשים לאחר מכן נגד מטה הנחתים בביירות (סך הכול יותר מ-300 אמריקנים הרוגים), היה ברור לקהילת המודיעין האמריקנית מי אחראי לכך. טביעות האצבע האיראניות ניכרו היטב בפיגועים הללו.

גם כאשר נחטפו בזה אחר זה או נרצחו אזרחים אמריקנים ברחבי לבנון בידי שליחי איראן ובני בריתה, ואפילו ראש תחנת ה-CIA וויליאם באקלי נחטף ונרצח, העדיפה ארצות הברית לטמון ראשה בחול ולהתעלם מהפעילות האיראנית העוינת המובהקת.

ההתעלמות לא הביאה את איראן להימנע ממעורבות בפעילות טרור עתידית. להיפך. תעשיית הטרור האיראנית נמצאת כיום כמעט בכל פינה של העולם והפכה להיות למכה של ממש ברחבי המזרח התיכון.

וגם עכשיו נראה שהשיתוק אוחז בממשלו של טראמפ, האיש עם הפה הגדול, שמאיים בכל הזדמנות לפעול, אך לא עושה דבר. גם כאן ניתן להבין את השיקולים בעד הימנעות מתגובה: הרצון להימנע ממלחמה, החשש מתגובה איראנית בצורת פיגועי טרור ועוד. אלא שכמו במקרה הסורי והלבנוני בשנות ה-80, להתעלמות הזו יש מחיר והשלכות. ואת חלק מההשלכות הללו אנו עלולים לראות גם בעימות עם ישראל.

מכאן כך נראה, החשש הגדול בישראל מהסלמה רבתי בתקופה הקרובה דווקא מול איראן. נראה שבצד הישראלי יש מי שסובר שטהראן תקבל תיאבון כתוצאה מההתעלמות האמריקנית ועלולה להתפתות לפעולה דומה נגד ישראל בקרוב, כתגובה לכל הפעולות שנעשו נגד המליציות השיעיות בסוריה ובעיראק.

אך גם את ההערכה הזו צריך לסייג: לא בטוח כלל שהאיראנים ימהרו לסבך עצמם במלחמה מול ישראל. גם הם מבינים שדין ערב הסעודית שונה בתכלית מדין ישראל והיכולות הצבאיות של ישראל לתגובה שונות בתכלית מאלה של ערב הסעודית. גם אם לוקחים בחשבון את הנשק הרקטי שיש לחיזבאללה בלבנון, הרי שספק אם האיראנים "יבזבזו" את חיזבאללה כדי לתקוף מטרות ישראליות ללא סיבה או עילה של ממש.

ובכל זאת לא מעט מעריצים יש לממשל טראמפ בישראל בעיקר בקרב מצביעי הליכוד והימין. בשורה התחתונה, הים אולי אותו הים, אך הממשל נותר עם אותה מדיניות הבלגה אמריקנית לנוכח תוקפנות איראנית. ובטהראן מריחים חולשה ממרחקים.