"צלקת שתזכיר את האובדן": חבריו ליחידה של סא"ל מ' בטור מיוחד לזכרו

סגן אלוף מ', שנהרג בסוף 2018 במבצע בחאן יונס מירי תועה, קיבל אמש (ראשון) את צל"ש הרמטכ"ל על פעילותו במבצע. את האות קיבלו עבורו אלמנתו ובנו מידי הרמטכ"ל אביב כוכבי. בטקס נכח גם ראש אגף המודיעין אלוף תמיר הימן, שהעניק מאוחר יותר תעודות לאנשי חיל האוויר נוספים שהשתתפו במבצע.

בטור מיוחד, מובאים דבריהם של אל"מ ר' וסא"ל ע', חבריו ליחידה של סא"ל מ', שכתבו על האיש שהיה, ועל הצוואה שהשאיר בלכתו. סא"ל מ' פעל עם צוותו בשטח אויב, בנחישות, קור רוח ואומץ, להגנה על חבריו. הוא פעל מתוך יוזמה וחתירה למגע, נטל תפקיד קדמי בהשתלטות על האויב ופעל בתושייה לקידום ההשתלטות.

"מסדרונות לבנו, זה לא קל לעשות חשבון נפש, ולפעמים גם אפשר לחיות חיים שלמים מבלי לחוות רגע אחד של ישוב דעת. סגן-אלוף מ', אח יקר, את הצוואה הזו השארת לנו בלכתך: לעצור, להתבונן לתוך החלל הגדול שנפער בתוכנו ולשאול את השאלות, גם אלו שלא כל כך נעים לשאול. והתשובות, גם הן לא תמיד נעימות לאוזן או לעיכול, ועל זה אנו אומרים לך תודה. זה דורש מאיתנו אומץ מסוג אחר, כזה שאנחנו לא רגילים אליו. מנהלים דיאלוג בלתי פוסק, מרימים כל אבן אפשרית ושואלים את עצמנו למה? לכולם יש את התשובות, אבל לא את אותן תשובות. גם לנו יש אחת משלנו, היא אולי כתובה, אבל לא בדפים שלנו, אלא אי שם בדפים שלמעלה - 'מכתוב' קראת לזה.

לא אתה בחרת את המקום או השעה ללכת מאתנו, אתה רק בחרת את השליחות שלך. היא קסומה, אבל אין בה קסמים, ייחודית אבל אין בה זוהר, היא חשובה, ובעיקר, מאוד מסוכנת. יש לוחמים שאצלם הכל בא בקלות, מגיעים ראשונים בניווט, אחרי שלמדו הכי פחות, תמיד שומרים על שורה ראשונה עם המד"סניק, גם כשהקצב יורד מתחת לארבע דקות לקילומטר, יודעים תמיד לענות את התשובה הנכונה -בקיצור, מבאס להיות איתם בצוות, תמיד מרגישים לידם קצת פחות. ויש את אלו שהכל אצלם בעבודה קשה. ממשיכים להתנשף גם אחרי המתיחות, לומדים עד הדקה ה-90, הולכים לישון אחרונים בצוות אבל הם תמיד יהיו הנשמה! איתך בדילמות של החיים לתוך השעות הקטנות של הלילה, מקשיבים, זורקים עצה טובה מה לעשות עם החברה, האישה או הילד - בקיצור, אחים. אי אפשר ללמד את זה בשום מקום, באים עם זה מהבית. אנו מכירים את הבית שלך וזה לא מפתיע. ידעת לתת לכל אחד מאתנו תחושה של בית חם ומשפחה. עכשיו אנחנו נחבק את משפחתך השורשית והאצילה.

אחינו, אף פעם לא היה משנה מה הפרש הגבהים, תמיד השיחה אתך הייתה בגובה העיניים, מלווה בקפה ואם אפשר גם סיגריה. אדם שרגליו נטועות עמוק באדמת הארץ. איש פשוט. איש של אנשים. אחד שאתה תמיד רוצה אתך בצוות. לפני כל מבצע היה לך ריטואל קבוע שמפיג את המתח, עם חצי חיוך וקריצה, היית מסנן: 'סססאמק החיים האלה…(וכולנו משלימים ביחד) ממבצע למבצע', שאכטה אחרונה מהסיגריה וזהו, אתה דרוך ומוכן. יוצאים לפתור את החידה שמלאכת מחשבת רצופת אימונים ולילות מתישים, הכינה אותנו לקראתה. אנחנו רגילים לפיצוח, וזוכרים שזה אף פעם לא מובן מאליו. מתכוננים לכל תרחיש שניתן לדמיין. לאלו שמעבר לגבולות הדמיון, יש מענה שמגיע בדרך-כלל בדמותך, עם ניסיון מבצעי ותושייה שמצליחים לתת עוד קצת שולי ביטחון לביצוע.

היינו שם אתך, באירועים דומים אותם הצלחת לסיים כשידינו על העליונה, כשהכל מתנהל בדופק 60. הרי היית מהבודדים שיכולים להרגיש בבית בכל מקום. כשזה מצליח - עולם כמנהגו נוהג. שגרת היום-יום אינה מופרת - קמים בבוקר, מפזרים את הילדים לגנים וממשיכים לעבודה. וכשזה לא, אז בדרך-כלל נפגשים בטקסים. אנחנו מתגעגעים, נאחזים בזיכרונות, חובשים את הפצעים, בעיקר את אלו שלא רואים, ויודעים שתישאר בנו צלקת גדולה שתמשיך תמיד להזכיר לנו את גודל האובדן. עשרה חודשים אחרי שהלכת מאתנו, אנחנו בעיצומו של מסע חדש ופחות מוכר לנו, ואתה צועד אתנו, קולך מגיח מעת לעת ומטייל במסדרונות של היחידה ושל ליבינו. אח יקר, מקווים שגם במקום מושבך החדש, אתה כבר מרגיש בבית. חזקים! לא שוכחים, זוכרים!

אלוף-משנה ר' וסגן-אלוף ע' ".