למלא את החלל: הסוגיה הביטחונית שהפסיקה להדאיג את הפוליטיקאים

והרי התחזית: בשנת 2035, בעוד כ- 15 שנה, יהיו בשטחי יהודה ושומרון, ברצועת עזה ובמזרח ירושלים הרבה יותר תושבים פלסטינים מבעת הנוכחית. מבלי לצלול לחישובים מספריים ולדון בגרסאות השונות ביחס למספר הפלסטינים המתגוררים כיום באזורים הללו, נניח לצורך העניין כי מדובר על בין 4-4.5 מיליון סך הכל, לשיטת הממעיטים.

עובדה שניה היא, כי גם את הפלסטינים פוקד תהליך הקרוי ריבוי טבעי, וניתן להעריך במידה רבה של ודאות כי בעוד 20 שנה יתווספו לפחות עוד מיליון נפש על המספר לעיל (שיח ההגירה הפיקטיבי בחלקו שהפך לפופולרי לאחרונה אינו אמור להשפיע על גרף המאקרו). 2050 גם היא אינה לקוחה ממחזות המדע הבדיוני, וגם היא תגיע. את החשבון תעשו לבד.

עובדה שלישית היא, כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני טרם שכך ובוודאי שלא בא אל קיצו, והזמן איננו מקהה את הקונפליקט ואף לא מחליש את עוצמתו. בניגוד למה שסבורים גורמים פוליטיים שונים וחלקים בציבור הישראלי, הרי שהסוגיה הפלסטינית איננה מטרד קל שניתן לנפנף אותו מדי פעם עם מחבט זבובים ידני. היא תמשיך ותתנפץ לפתחנו בגלים סוערים ורחבים, וכך באופן בלתי צפוי, תיאלץ מדינת ישראל להתמודד גם בעתיד עם מורכבות הסכסוך, כאשר אתגרים מדיניים, ביטחוניים, דמוגרפיים, כלכליים ואחרים הטמונים בו, סבוכים ובוערים עוד יותר, ישכנו על מפתנה.

עובדה רביעית היא, כי בחירות 2019 בשני מועדיהן, כמעט שאינן עוסקות לעומק בסוגיה נפיצה זו, ומסתבר כי מרבית מהפוליטיקאים נוטים להדחיק את הדיון האסטרטגי ולבעוט אותו אל שולי סדר היום הלאומי, אם בכלל. אלה מבניהם שכן מתייחסים לנושא טעון זה, מבכרים לתמצת את הרעיון המדיני למספר מצומצם של מושגים ערטילאיים, סיסמאות ומילים ללא תכלית. הם נמנעים מלפרט את התכניות, ההיתכנויות וההשלכות באופן יסודי ומקצועי, וכזה התואם את המציאות המתפתחת בשטח, הן בחברה הישראלית והן בחברה הפלסטינית.

אי שם לחלל האוויר, בתחתית סדר היום והקמפיינים הפוליטיים של המפלגות השונות, משוגרים לעיתים מצעים מיושנים, מצהיבים ובלתי ריאליים בעליל, או כאלה המתומצתים להגדרות קצרות, פופוליסטיות ושטחיות שספק רב אם אלה שהגו אותן מבינים מה משמעותן הלכה למעשה. מגדילים לעשות, איך לא, אלו מבין המפלגות שלא מתייחסות כלל לנושא, או משקיפות עליו באופן מנומנם ואדיש, כאילו היה מדובר בסכסוך מקומי וטורדני המרענן את זיכרון הציבור הישראלי בדבר קיומו רק כאשר מתרחשים פיגועים.

גוף פוליטי המתיימר ורואה עצמו מאייש את עמדות הנהגת מדינת ישראל, כך מצופה, מחויב לאחוז טלסקופ בידיו ולצפות רחוק ככל שניתן, לגבש חזון מדיני ורעיונות מעשיים ולשכנע את הציבור הישראלי כי לשם יש לצעוד, תוך סימון ציוני דרך משמעותיים בהם ניתקל.

לא ניתן להסתפק בשחרור מילות הקסם "החלת ריבונות" ו"סיפוח" (את מי? את מה? הפלסטינים מתאדים?), מבלי ליצוק תוכן ממשי למהלך, ולהציג את המשמעויות הרות הגורל הנגזרות מכך. להניח כי כל אזרח יבין מה שיבין ולחשוב שהכול יסתדר מעצמו, אינו אלא אזור נוחות רדוד שיש לפוגג אותו. לחילופין, היינו הך ביחס לכותרת המוכרת מהעבר "שתי מדינות לשני עמים", כאשר המרחב כולו שבין הים לנהר עובר תהליכים גיאו-פוליטיים (חמאס ברצועת עזה, למשל) ודמוגרפיים (חצי מיליון יהודים באיו"ש) ההופכים את הרעיון הישן לבלתי ישים במתכונתו ההיא, ודאי נוכח המציאות הצפויה.

אין בדברים האמורים להצביע על הדרך המדינית הרצויה, אלא להדגיש כי חלל גדול פעור במענה לשאלה המתבקשת "מה החזון הריאלי שלך בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ראש ממשלת ישראל העתידי?". ראוי כי אזרחי המדינה ידרשו מהטוענים לכתר ההנהגה למלא את החלל, זהו צו השעה.

סא"ל (במיל') אלון אביתר הוא מומחה לזירה הפלסטינית. שימש בעבר כיועץ לענייני ערבים למתאם הפעולות בשטחים.