ההצלחה של כוחות הביטחון הישראליים, גופי המודיעין השונים וחיל האוויר לסכל את הכוונה האיראנית לבצע פיגוע ראווה באמצעות כלי טיס בלתי מאוישים (כטב"מים) משטח סוריה, רחוקה מלבשר על סיומה המתקרב של המלחמה המתנהלת בשנים האחרונות במזרח התיכון. אין מדובר בעימות ישראלי-איראני או במלחמה מצומצמת על עתידה של סוריה. האירועים של השבוע האחרון באזור רק מדגישים עד כמה נרחבת המלחמה הזו, שלעיתים נותרת סמויה ושקטה ולעיתים הופכת להיות גלויה וציבורית: תקיפות המיוחסות לישראל של מליציות שיעיות בעיראק (א-חשד א-שעבי), כוונה איראנית לשגר כטב"מים מתחום סוריה לעבר ישראל כנקמה, שני מטוסים ללא טייס שנופלים הלילה בשמי הרובע השיעי של ביירות- א-דאחיה, ובמקביל שלל התקיפות שמבצעים החות'ים, בני בריתם של האיראנים בתימן, על יעדים סעודיים שונים.
בישראל אמנם מכנים זאת "המב"מ", המערכה בין המלחמות, אולם עבור מדינות ערב הסוניות, איראן מנסה פשוטו כמשמעו, להקים מעין אימפריה פרסית מודרנית שמצליחה להתבסס בכל אזור שבו יש נוכחות שיעית. איראן, בהנהגתו הרוחנית של עלי חמינאי ובהנהגתו הצבאית של קאסם סולימאני, מפקד גיס אל-קודס במשמרות המהפכה, מנסה לערער על המבנה הישן והמוכר של המזרח התיכון ולשנות את המפה האזורית.
עוד בוואלה!
המלחמה הסונית-שיעית מהווה שינוי היסטורי באופן שבו נתפסת מדינת ישראל באזור או לפחות בעיני שליטי המדינות הסוניות. הסכסוך הישראלי-ערבי שעיצב את תפיסת הביטחון של המדינה במשך עשורים, נדחק לשוליים (לעת עתה) ומפנה מקומו למלחמה דתית מוסלמית, שבה ישראל מובילה דה-פקטו את הפעולות של המחנה הסוני נגד איראן. נכון, איחוד האמירויות, הסעודים ולעיתים גם גורמים אחרים, לוקחים חלק בלחימה רבתי בתימן נגד החות'ים, אך דיווחים מלמדים כי האטת ההתקדמות האיראנית במרחבים הגיאוגרפיים העצומים של עיראק וסוריה הפכה להיות משימה ישראלית בעיקר.
ועדיין, רצף ההצלחות המיוחסות לישראל בזירה הצפון-מזרחית (סוריה ועיראק), אינו צפוי להביא את האיראנים לעצור את מגמות ההתפשטות שלהם. טהראן שבויה בשנים האחרונות בקונספציה הגורסת שיש להתמקד בהשתלטות אזורית על תימן, לבנון, עיראק, סוריה ועוד. בעיותיה הכלכליות הקשות של המדינה וצרותיו של האזרח - האמרת המחירים, העוני, בעיית הסמים והזנות הנפוצה בערים הגדולות - מתאדות להן בתעדוף האיראני לעומת המשחקים המגלומניים של סולימאני וחבריו למשמרות המהפכה. מיליארדי דולרים נשפכים כדי לוודא את חימושו של חיזבאללה בלבנון, הקמתם של בסיסים בסוריה, מלחמה בלתי פוסקת בסעודים על אדמת תימן וכמובן שיגורם של אלפי שכירי חרב שיעים, כולל מאזור פקיסטן ואפגניסטן, להקים מאחזי שליטה בעיראק.
גם ישראל מצידה אינה צפויה לאפשר את ההתבססות השיעית הזו באזור. והמשמעות של הדברים הללו פשוטה - רף העימות בין איראן וישראל רק יילך ויעלה. הוא אולי יחליף צורה או דפוס, וייתכן שבמקום כטב"מים, נהיה עדים בקרוב לניסיון איראני לבצע פיגוע נקמה מסוג אחר. גם הפעולות הישראליות אינן חייבות להישאר בתחום המוכר והידוע לנו מהשנים האחרונות (תקיפות אוויריות בסוריה ועיראק לפי פרסומים זרים כמובן).
לפי פרסומים זרים, בעבר כבר ידעה ישראל לפגוע יותר מפעם אחת באישים דומיננטיים במערכים השיעיים-איראניים (ראה מקרה עימאד מוע'נייה, 2008 ובנו ג'יהאד, 2015). על פי פרסומים של כלי תקשורת אמריקניים, במהלך המעקב אחר מוע'נייה האב, נוצרה אפשרות מבצעית לפגוע ולחסל את סולימאני, מפקד גיס אל-קודס, ומי שעצר את הפעולה היה הממשל האמריקני (במהלך כהונתו השנייה של הנשיא ג'ורג' בוש הבן). אולם לא בטוח כלל שבעידן הנוכחי, אם וכאשר תינתן הזדמנות נוספת בידי ישראל או ארצות הברית לפגוע בו, יהיה בממשל האמריקני או הישראלי מי שיעצור הפעם פעולה מסוג זה.