על סף התנגשות: חמאס מתגרה מהרצועה, ישראל משלמת את המחיר

המציאות בגבול רצועת עזה הגיעה לנקודה הקרובה ביותר להתנגשות מאז שארגוני הטרור בעזה שיגרו יותר מ-700 רקטות בפחות מ-48 שעות. חמש הרקטות ששוגרו לעבר ישראל בשבוע האחרון, כמות המחבלים שהסתערו בו זמנית על גדר המערכת בגבול רצועת עזה ואיכות פעילותם, מצביעים באופן ברור על העלייה ברף הטרור הפלסטיני.

הדרישה של מנהיג חמאס יחיא סינוואר להישגים כלכליים ואזרחיים בעימות עם ישראל ידועה לכול. גורמי המודיעין בישראל עסוקים במאמץ לחשוף מידע ולנתח את צעדיו כדי להביו עד לאן ימתח את החבל. עד כמה הוא מוכן לקחת סיכונים ולהפתיע את ישראל בפיגוע כואב במיוחד.

סינוואר היה מעדיף לבצע פיגועים במרחבי יהודה ושומרון או בעורף מדינת ישראל מבלי שצה"ל יגבה ממנו מחיר כמו תקיפת תשתיות ברחבי הרצועה, אולם מכונת הסיכול של שב"כ ומפקד אוגדת יהודה ושומרון, תת-אלוף ערן ניב, משבשת לו את רוב התכניות. בשל כך, חמאס נאלץ להסתכן בפעילות מגבול רצועת עזה.

במסגרת ההסדרה שהושגה בתיווך מצרי, חמאס צמצם את ההפגנות האלימות הליליות, הפחית את היקף בלוני הטרור, הציב כוחות ריסון לאורך גדר המערכת והקטין דרמטית את היקף האלימות בהפגנות יום שישי נגד חיילי צה"ל. גם ההשפעה של הטרור העממי על הציבור הישראלי פחתה. עם זאת, הארגון זוחל באיטיות ובזהירות לכיוון ההתנגדות הקלאסית הפלסטינית שבאה לידי ביטוי באמצעות פעולות חדירה בגבול ושיגורי רקטות. לא ברור אם מדובר בנוסחה חדשה או אוסף של אירועים שמצביעים על מגמה - אך סינוואר במצבו, לחוץ מבית ומבחוץ, מסוגל לקחת סיכונים. המצב הכלכלי המידרדר והביקורת בחמאס הם המדרבן העיקרי שלו בשלב זה.

ישנם גורמים בכירים באמ"ן ובמערכת הביטחון שטוענים כי לא מדובר בפעילות ישירה של חמאס או בפיגועים שמבוצעים באישורו. אם כך, איך ניתן להסביר שמנגנוני הביטחון של החמאס לא פועלים בצורה אכזרית כלפי מי שמפר את האיזונים והיציבות היחסית בניגוד לאינטרסים שלהם? חמאס הוכיח בעבר שהוא יודע להכות באכזריות במתנגדיו כולל פשיטות על מסגדים ורצח של שייח ומאמיניו שפעלו ברוח הג'יהאד העולמי באופן שקרא תיגר על השלטון. גם לא שמענו על גל מעצרים נרחב וחקירות בסגנון חמאס שמהם נכנסים בריאים ולא ברור איך יוצאים אם בכלל.

בצד הישראלי תהליך הרבה פחות מורכב. הדרג המדיני קיבל כבר מזמן את ההחלטה שהוא לא מעוניין בהסלמה עם חמאס, בטח לא לכבוש תאי שטח ולא לרסק אותו. רק מאמץ בלתי פוסק להשיג שקט ורגיעה. הרווח הישיר הוא המשך בניית החומה התת קרקעית נגד מנהרות שהוגדרה כזרוע אסטרטגית של חמאס ובאופן לא מפתיע גם של הג'יהאד האסלאמי, המשך בניית הגדר החדשה לאורך כל הגבול, הכנת מרחב הגבול ללחימה בדגש על פעילות הנדסית אפקטיבית שמובילה אוגדת עזה, אימונים, התעצמות ולא פחות חשוב קשב לזירות קטלניות הרבה יותר. כבר עכשיו, היכן שיש גדר חדשה האלימות מאוד מוגבלת ומרוסנת.

אך לתהליך קבלת ההחלטות הישראלי יש גם נקודות תורפה. הגדולה והמשמעותית ביותר היא הפגיעה הישירה בהרתעה. בטווח הקצר, ישראל נהנית משקט יחסי אבל לטווח הארוך מצטברת הבנה בצד הפלסטיני שישראל חוששת מהתנגשות רחבה לאורך זמן. השיח סביב הרעיון להעביר בטיסות פלסטינים שמעוניינים להגר מרצועת עזה מצטייר כעוד ספין בחירות - כי אם היה לו סיכוי היו משאירים אותו חשאי ולא חושפים אותו בפומבי.

הדרג המדיני חייב לחזק את ההרתעה ולא להסתפק רק בקיזוז היכולות של חמאס באמצעות תקיפות נגד תשתיות טרור, כי לפחות לפי המציאות הביטחונית הצדדים קרובים מאוד להתנגשות. ייתכן שההתלקחות המהירה תתרחש בטעות, ככל שמידת החיכוך בגבול תעלה. מסוג הפיגועים שראש הממשלה יהיה חייב לקדם תגובה חריפה וחסרת פרופורציה גם בתוך מערכת הבחירות המתקרבת.

תהליך מדאיג נוסף שפוגע בהרתעה הוא המאמץ בצד הישראלי להסביר מי אחראי לפעילות הטרור, מה המניעים שלו וכיצד מגיב חמאס לאירוע. המאמץ לחפש טרמינולוגיה נוחה להסברה כוללת מושגים מוכרים כמו: טרור אפור, פורשי חמאס, סוררים, טרור בודדים עזתי, והרשימה עוד ארוכה. מחר יום שישי נוסף של הפגנות. עוד אתגר משמעותי עבור מפקדי השטח לממש את מדיניות הדרג המדיני שרוצה בסך הכול שקט יחסי.