רק הפרומו: תיק כץ סולל את הדרך לצרות הבאות של נתניהו

שר הרווחה (עד לשעות הקרובות) חיים כץ בחר בסוף השבוע לפרוש מהממשלה, בעקבות החלטת היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט להגיש נגדו כתב אישום. בחר, מפני שכנגד החכמה המקובלת והמקופלת בדרישת מנדלבליט ממנו להתפטר, צודקות עורכות דינו של כץ בטענתן שניתן לפקפק בכך. חודש לפני הבחירות לכנסת ושבועות נוספים לפני שתורכב ממשלה חדשה, כץ מעדיף לקצר את החזית ומסתפק בהתמודדות בשני הליכים - בשלב ראשון, מאבק למניעת הסרת חסינותו, ואם ייכשל בו, ניהול המשפט. את המחלוקת העקרונית על חובת ההתפטרות הוא משאיר לזולת.

בין שלושת ההליכים - התפטרות, חסינות, משפט - אין קשר ישיר. לפי לשון החוק, ולכך רומזות הסנגוריות, השלישי אף קודם לראשון. הרשעה תחילה, התפטרות אחר כך. אך החלטת כץ שלא לאתגר את עמדת מנדלבליט בסוגיית ההתפטרות מבשרת רעות לבנימין נתניהו, אם בעודו מחזיק בראשות הממשלה יוגש גם נגדו כתב אישום, כי הפער בין ראש הממשלה לבין שר, שנוהגים לצייר אף שמעולם לא הועמד למבחן, עשוי להתגלות כמקסם שווא.

כץ נדרש להתפטר לפי ההלכה שקבע בית המשפט העליון, ביוזמת השופט אהרן ברק, בשנת 1993. ההלכה עסקה באריה דרעי ונשאה את שמו. אחריו באו שרים נוספים, שצייתו לציפייה הגלומה בהלכת דרעי. כולם עשו זאת למרות שהנוסח הכתוב של חוק יסוד הממשלה לא התייחס כלל לשאלת הפסקת כהונתו של שר הנאשם בפלילים. מנדלבליט ממשיך בגישה זו וכמותו גם שרים שהועמדו לדין ב-15 השנים האחרונות, כגון חיים רמון (שיוצג בידי אותו משרד המגן עתה על כץ) ואביגדור ליברמן.

התביעה וההגנה נוהגות כאילו הלכת דרעי תקפה, אך לכאורה הנוסח המעודכן של החוק, מ-2002 ואילך, שולל הנחה זו. בחוק החדש מופיעה לראשונה קביעה מפורשת, מתי על שר שהיה לעבריין להתפטר. המחוקק, שהיה מודע להלכת דרעי, התעלם ממנה והזיז את המחוג משלב מוקדם (אם כי לא מוקדם מאוד, לא חקירת משטרה והמלצה על העמדה לדין) של ההליך הפלילי, הגשת כתב אישום, לשלב מאוחר שלו - הרשעה עם קלון. אמנם זה אינו השלב הסופי, פסק דין חלוט לאחר ערעור, אבל המגמה ברורה ומתריסה כלפי הלכת דרעי.

מאחר שלא נמצא שר-נאשם שייאחז בטיעון זה ויעתור לבג"ץ נגד אילוצו להתפטר, המצב בפועל לא השתנה; מה גם שזאת עמדת הפרשן המוסמך של החוק מטעם הממשלה, היועמ"ש, שיתייצב בבג"ץ נגד השרבן, השר הסרבן.

המסקנה היא ששני הצדדים, היועמ"ש והשרים העומדים בפני כתב אישום, סבורים שהמצב החוקי אולי השתנה, אבל שדיון מחודש בבג"ץ בהלכת דרעי יהיה תרגיל סרק. העליון ישמע את הטיעון, יחמיא לסנגוריה על רהיטותה ויקבע שלמרות הסעיף המפורש, אמון הציבור מחייב התפטרות עם הגשת כתב אישום ולא רק לאחר הרשעה בקלון. בהרכב בראשות הנשיאה אסתר חיות, העליון יתמיד בגישת ברק וייצק את פרשנותו לחוק.

אם זהו מהלכם הצפוי של האירועים, כץ הוא רק הקדימון של נתניהו. בניגוד לדעה העממית, המחסנת ראשי ממשלות מאילוץ ההתפטרות בעת משפטיהם, מותר ראש הממשלה משריו, בהקשר הפלילי, הוא רק בשניים, ואלה אינם מועילים לנתניהו.

ראש ממשלה מקבל שתי ארכות נוספות טרם התפטרות, לעומת שר - אך שתיהן בסוף. המתנה לגמר הדיון בעליון על הרשעתו בקלון במחוזי, ואז ויכוחים בכנסת. ניתן לו זמן רב למדי למיצוי ההליך, כדי לשמור על יציבות הממשלה, שהתפטרותו התפטרותה. אלא שזה שוני כמותי בלבד, לא איכותי, בהשוואה לשר. אם, למרות מה שנאמר בחוק, הסעיף שאינו מחייב שר להתפטר נסוג מפני הלכת דרעי שקדמה לו, גם אין שום קדושה מיוחדת בסעיף דומה - לא זהה - החל על ראש הממשלה.

וכאן פוגש היתרון הראשון של ראש הממשלה לעומת שר את היתרון השני - אין עדיין הלכת נתניהו, כמקבילה להלכת דרעי, כי עדיין לא הזדמנה עילה לבחון אותה. משפטנים ששקלו אפשרות כזו לפני בחירות אפריל, בעקבות טיוטת כתב האישום נגד נתניהו המתקראת כתב החשדות, ויתרו והעדיפו להמתין להחלטתו הסופית של מנדלבליט על כתב אישום, לאחר השימוע; להערכתם, כך היה מורה בג"ץ.

השיהוי חולל מערכת בחירות מיותרת, בזבזנית, שלא תמנע מבג"ץ ללבן את הלכת נתניהו. כתב האישום יוגש, ואם נתניהו עדיין יעמוד בראש הממשלה, או יהיה מועמד להקמת הממשלה הבאה בתום הבחירות, העתירות תוגשנה - ואיתן גם עמדת מנדלבליט, המשיב מספר 2 (או 3, אם תקדם לו סיעת הליכוד כממליצה לנשיא על נתניהו כמרכיב הממשלה), בשאלת כשירותו של נתניהו לנוכח כתב אישום.

נתניהו לא ייכנע בלי קרב, אבל ויתורו של כץ על אתגור הלכת דרעי והסיכוי שמנדלבליט יסכים עם העותרים שההיגיון שביסוד התפטרות שר-נאשם חל גם על ראש הממשלה יכולים להסביר מדוע כרגע מתרכז נתניהו בקו הגנה קודם - החסינות, כמסכלת הגשת כתב אישום.

כנבחר ציבור, נתניהו הוא ישות משולשת - ח"כ, שר וראש ממשלה. אם לא ישיג חסינות כח"כ, יידרש להיפרד מתיקי הביטחון והבריאות, לפי הלכת דרעי, עוד לפני ההכרעה על כשירותו לראשות הממשלה. החסינות שהוא צפוי לבקש חלה עליו כחבר בכנסת ולא בממשלה.

אלא שכאן נתניהו ממולכד בתיקיו הפליליים. הוא ירצה חסינות מהותית, בטענה שסעיפי האישום נוגעים בעבודתו כח"כ. זה נימוק שהועיל לו לפני כמעט רבע מאה בפרשת מסמך שטאובר, כשנתניהו חשף מידע סודי והיועץ המשפטי מיכאל בן יאיר ראה בכך חלק כשר מתפקודו הציבורי. החלטת היועץ הייתה שונה אילו, למשל, עלה חשד שנתניהו פרסם את מסמך שטאובר תמורת טובת הנאה כלשהי. בהקבלה, זאת ליבת תיקי האלפים של נתניהו עכשיו - טובות הנאה תמורת מעשים הקשורים בתפקידו. גם אם בכנסת יימצא רוב לכל תעלול, איך אפשר להגן בבג"ץ על טענה לחסינות מהותית כאשר אותה מהות היא שהקימה את העבירות?

גם כאן, כץ הוא הפרומו של נתניהו. מנדלבליט, גם לאחר ויתורו על סעיף השוחד, תן-וקח, מאשים את כץ בניגוד עניינים בפעולתו כמחוקק. הח"כ הפר את חובת האמונים שלו וניצל את השררה, הפיקדון היקר שקיבל מהציבור, לקידום טובתו האישית. ההבדל בינו לבין נתניהו, לרעת נתניהו, הוא במידת החומרה. אם כץ לא יהיה חסין, בין בהחלטת הכנסת ובין בהתערבות בג"ץ, נתניהו יהיה פגיע עוד יותר.

נתניהו לא יבחל בשום תכסיס נואש למען הישרדותו, במתכונת "תמות נפשי עם אשתי". גדול חששותיו הוא שככל שיתקרב ה-17 בספטמבר תשקע בציבור, ותתבטא בהתאם בהצבעה, הכרת המשבר החוקתי שיתחולל בהתנגש כתב האישום בהליכי הרכבת הממשלה. תיק כץ הוא לפיכך עוד צעד גורלי בדרך מהלכת דרעי להלכת נתניהו.