התשואות של נתניהו לטראמפ עלולות למוטט את שיווי המשקל בגדה

מעצר החשודים ברצח דביר שורק, כשתי יממות לאחר הפיגוע, הוא הישג לפעילותם המשולבת היטב של צה"ל, השב"כ והימ"מ. מרדף מוצלח, מהיר ונטול נפגעים לכוחות, המאפיין את גישתם המקצועית והעניינית של גורמים ביטחוניים שונים אלה, שכדברי הרמטכ"ל הקודם גדי איזנקוט, בהיותו מפקד אוגדת אזור יהודה ושומרון, מוותרים על "אגו אישי ואירגוני" לטובת המשימה המשותפת.

אילו אלוף פיקוד המרכז נדב פדן היה מפקד מחוז במשטרה ותא"ל ערן ניב היה מפקד מרחב ולא אוגדונר, מותר היה לומר שהצלחתם מרבית - פענוח פשע רצחני והשלמת מצוד אחר החשודים בביצועו בזמן כה קצר ובטרם הספיקו לפשוע שוב. אלא שההקשר הביטחוני רחב יותר מהפלילי, כי האתגר הבסיסי הוא סיכול הפשעים, משמע הפיגועים, בין נגד ישראלים - חיילים, מתנחלים, מבקרים - בתחום שיפוטם של המפקדים ובין אלה המתוכנים ומוכנים במקום אך מיועדים לירושלים ולעורף המדינה.

ההצלחות בטיפול המונע רבות ואף יומיומיות, אך לעולם לא תהיינה מוחלטות. המאמץ המתמיד והמפרך מניב תוצאות הנבלעות ברקע ומתקבלות כמובנות מאליהן לנוכח האירועים הנדירים למדי, בוודאי לעומת תקופות קודמות, החומקים מהרשת המודיעינית והמבצעית, האנושית והטכנולוגית, הפרושה ברחבי הגדה המערבית והכוללת גם פעילויות אפורות, כמו תפיסת כסף המיועד למימון טרור.

ראש הממשלה ושר הביטחון ציין בסוף השבוע, לקראת מעצר החשודים, שבמוקדם או במאוחר כל המבוקשים נתפסים (או נהרגים). זאת נחמה מסוימת, כי גלומה בה מניעת הפיגועים הבאים של אותם יחידים או חוליות, אבל למעשה הודה בכך בנימין נתניהו בכישלון ההרתעה הישראלית. פלסטיני היוצא לירות, לדקור, לחטוף או לפוצץ, גם אם אין כוונתו לפיגוע התאבדות, מביא בחשבון שסופו יהיה כסוף קודמיו. הוא ייהרג, בעת הפיגוע או המצוד, או לפחות ייחשף ויילכד. זה שיקול העשוי לפעול על רבים ולתרום להשארת מספר האיומים המתממשים ברמה נמוכה, יחסית, אך עובדה היא שאינו מקפיא את מבצעי הפיגועים. ודאות היירוט אינה מספקת, ואינה יכולה לספק, הרתעה מלאה.

ההצלחה היא לפיכך חלקית ויחסית, כאשר בראיית הכותרות המדממות התוצאה נמדדת באחוז עד חמישה של כישלונות ולא ב-95% ויותר, ציון מעולה בכל תחום אחר, של הסיכולים.

המתכון להצלחה זו מתבסס על שבירת מסגרות ורקיחת רכיבים שניבנו בנפרד לכלים חדשים, בדומה לצוותי הקרב החטיבתיים, צק"ח, שצה"ל מכין למלחמה אף שהמפקדות והיחידות בהם משתייכות לעוצבות שונות. מודיעינית, למשל, השילוב הוא בין השב"כ, יחידה 8200 וגורמי איסוף של האוגדה; מקביל זה בעומק השטח לצק"ח נקרא לעתים צק"מ, צוות קרב מודיעיני.

שילוב נוסף הוא בין המודיעין והמבצעים, בהכנה מוקדמת של השטח, כך שסימנים מעידים לפיגוע מתרגש ובא יסייעו להגברת דריכות מקומית ושכוחות תגובה יופעלו מידית לסגירת המרחב ולצמצום חופש התנועה. קו ההגנה הראשון הוא המודיעין. השני - ערעור נוחות הפעולה של מתכנני פיגועים, באמצעות מבצעים יזומים בבסיסי הבית שלהם. הקו השלישי התקפי, "הקצה המבצעי" בלשון האוגדה. הציפייה מהכוחות היא לסיים כל אירוע, כגון פיגוע מפתיע בצומת או במחסום, בהתגברות על התוקפים. בהגדרת המצב הרצוי מודגש שעל הפעולה להיות חזקה, חדה ומדויקת, בין השאר כדי שלא לפגוע בעובר אורח תמים שקרוביו עלולים להתגייס לנקמת דם.

מאחר שהדגם הנושן הרתעה-התרעה-הכרעה פועל לכל היותר כלפי מדינות וישויות ארגוניות גדולות (חיזבאללה), אך לא מול מיליונים פזורים בזירה דוגמת הגדה המערבית, ברור שכל שלוש הצלעות סדוקות, במיוחד ההכרעה, האפשרית במערכה תחומה כמו חומת מגן אך לא בסכסוך בין תנועות לאומיות, שבהיעדר נכונות הדדית לכניעה יסתיים רק בפשרה מדינית. זה מסובך שבעתיים, כמובן, בפיצול בין פתח-איו"ש לבין חמאס-עזה, כשההשראה לפיגועים מגיעה ממערב למזרח ואינה מאוזנת בהכוונה נגדית של מתינות, שנמאסה על אבו מאזן ברוב תסכולו. בעוד שממשלת נתניהו מעוניינת בבידול בין עזה לגדה, חותרים בחמאס להוכיח - גם בפיגועי גדר והכנת מטענים (כמו בחוליית חברון שהתגלתה לפני כחודשיים ונחשפה פומבית בשבוע שעבר) ששתי גדות לעזה.

לכן, כשבאוגדת איו"ש מדברים על הכרעה, מתייחסים רק להיתקלות, לסגן או לסמל בשולי הציר לנוכח אש מרכב חולף, לא למלחמת מאה השנה. ומאחר שהחיתוך השרירותי בין ישראל-גופא, ירושלים המזרחית על מאות אלפי תושביה-לא-אזרחיה הפלסטינים והגדה המערבית אינו משפיע על הפיגועים, עדכנה אוגדת איו"ש את היערכותה. חטיבת בנימין נדרשת לפעול עם הפנים לירושלים, במתכונת "עוטף הבירה". בה בעת, מפקדת משמר הגבול באזור תורמת צוותים שהוצבו בה לפעילות בעומק השטח. הימ"מ, אולי בגלל הקמת חטיבת הקומנדו של צה"ל שיחידת דובדבן היא שליש ממנה, לצד מגלן ואגוז, נמצאת יותר ויותר בחוד מבצעי האיכות של צה"ל והשב"כ. קיום הימ"מ, כיחידה לאומית (בדומה למעבדות מז"פ של המטה הארצי ולמכון הפתולוגי), חוסך כפילות - המוח של השב"כ, השרירים של המשטרה/מג"ב.

הפיקוד בשטח מפוכח לדעת שאינו יודע הכול - דאגה מתמדת היא מפני הופעת "ברבור שחור", איזה 11 בספטמבר שיגיח ללא שמץ אזהרה - ושההכנה הקפדנית ביותר באבטחה, במיגון, בצפיפות פריסת הכוחות תצמצם את מחיר הפיגועים אך לא תאפס אותם. השקעת צה"ל בתגבור השטח, הפוגעת באימונים, חייבת בפועל להיחשב למחיר נלווה של הפיגועים, שלישית במספר, לאחר החיים שנגדעו וההשפעה התודעתית.

המדיניות המטופשת של דונלד טראמפ להענשתו הכספית של אבו מאזן, לקול תשואות נתניהו, מאיימת הן על התיאום הביטחוני עם הרשות הפלסטינית והן על המצב הכלכלי של האוכלוסייה. מותר להניח שבביקוריהם הנפרדים בוושינגטון לאחרונה השמיעו ראש השב"כ נדב ארגמן ומקבילו ברשות מאג'ד פרג' מסרים דומים. במערכת הביטחון בישראל מחלקים לשלושה, כמקובל, גם את הפלסטינים בגדה - אלימים בתכנון ובביצוע, אלימים אך לעת עתה מורתעים, מחוץ למעגל האלימות. מצבי צבירה הניתנים לשינוי, לרוב לרעה, לפי רמת המחייה ואיכות החיים. כיום יש עדיין לרוב גדול באוכלוסייה מה להפסיד וסיבה להימנע מפיגועים; שביעות הרצון מהכלכלה מאזנת את המרמור הלאומי. אבל טראמפ עלול למוטט את שיווי המשקל וקולות הנפץ יישמעו גם ממערב לקו הירוק.

בפיגוע דביר שורק, גם החשוד המרכזי ברצח וגם הקורבן הם ילדי אוסלו - שניהם נולדו בעשור האחרון של האלף הקודם. השנים חולפות, ההנהגות תקועות, דור אחרי דור נכנסים למציאות ללא מוצא. פתרונות מאולתרים אינם מועילים. הגירוש מהגדה לעזה, למשל: אחד המגורשים מתואר עתה בהודעת השב"כ כמכווין מרחוק של חוליית המטענים בחברון.

הדרג המדיני אחראי לעוצמת הרצון בגדה ובעזה לבצע פיגועים, מכל הסוגים. הדרג הביטחוני מופקד על קעקוע היכולת להוציא תכנוני פיגועים לפועל. האחריות העיקרית בשטח מוטלת על מפקדי החטיבות המרחביות, כשומרי הידע הגזרתי. אך באירוע של רצח דביר שורק, כמקובל במקרים חריגים, היה על מח"ט עציון, אל"מ דוד שפירא - שעליו נגזר להיזכר הן כקצין האמיץ מפיגוע מרכז הרב והן כמג"ד של אלאור אזריה - לפעול תחת כנפי תא"ל ניב והאלוף פדן.

זה מבנה מסורבל, שהרהור מחודש בטעם הדבקות בו יכול להעסיק את ניב, המסיים שנתיים באוגדה, בתפקידו הבא, מהחשובים ביותר במטכ"ל, בראיית מייסדו אביב כוכבי - ראש חטיבת שיטות הלחימה והחדשנות (שילו"ח).

למעט שניים, בנסיבות חריגות (שלמה אורן וחגי מרדכי), כל קודמיו של ניב היו לאלופים, כי צה"ל מעוניין להציב את מיטב קציניו בפיקוד על האוגדות המרחביות ולרוב הם מתוגמלים על תפקוד מוצלח שם. כך באיו"ש וכך גם בעזה ובגבול לבנון. בשנות ה-90, לאות תודה על נכונות לעמול בשתי אוגדות סדירות כאלה, הוענקו אף דרגות אישיות של אלוף לשאול מופז, גבי אופיר ויצחק איתן. אבל מאז שאיתן, בתפקידו הבא בפיקוד המרכז, חלש על חמש אוגדות ב"חומת מגן", רק התכווצו עיסוקיו של אלוף הפיקוד. הטרור של ראשית העשור הקודם דוכא והאוגדה המשוריינת הסדירה 162 עברה לפיקוד הדרום; ואם לא תופעל בעזה - היא תילחם בלבנון, או בסוריה, לא בירדן הרגועה ביטחונית, כל עוד המשטר הנוכחי מולך בה. חטיבת הבקעה מסוגלת לפעול תחת פיקוד אוגדת איו"ש, או אולי בכפיפות לאוגדת הערבה, בראייה כוללת של הגבול המזרחי.

צה"ל יכול לחסוך כסף וקשב בביטול פיקוד המרכז ובהעברת האחריות על אימון אוגדות המילואים שלה למפקדת זרוע היבשה, היכולה לקבל גם משימת חירום במרכז אם המצב בגבול ירדן ישתנה. הקומות הכפולות של קציני שלישות ואפסנאות וגם מבצעים ומודיעין, באוגדה ובפיקוד, אינן חיוניות.

חלופה אחרת, שנדונה לעתים, היא להפקיד אלוף אחר על הזירה הפלסטינית בדרום ובמרכז, אלא שלשם כך על הממשלה להודות תחילה בטבע הבעיה. כרגיל, במקום לעצב מדיניות ולשנות את כיוון הזרימה של האירועים, הפוליטיקאים מעדיפים להצטלם בעת מצוד ולהשמיע איומי סרק.