מסרי כניעה במקום איתותי אזהרה: נתניהו מביס את הפרקליטות במלחמת ההתשה

רוח תבוסנית, רוח המפקד, אופפת את פרקליטות המדינה ואת שלוחתה במחוז ירושלים. במלחמת ההתשה שמנהל נגדה בכיר חשודי ישראל מכרסם בנימין נתניהו בנחישותה המקצועית ובביטחונה העצמי. ייתכן אף שהיועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, יברך בסתר אם נתניהו ובא כוחו במשרד המשפטים, אמיר אוחנה, ישלפו את נשק יום הדין, נשק סלח-א-דין, ויפטרו אותו. זה יהיה מוצא לא-מכובד, אבל לפחות מוצא, מקשייו של מנדלבליט לעמוד בראש מערכת אכיפת החוק בעימותיה עם נתניהו.

בפיטורי מנכ"לית משרד המשפטים אמי פלמור ערכו נתניהו ואוחנה ניסוי כלים לקראת המערכה על הדחת מנדלבליט. לנתניהו, להבדיל מרעייתו, אין טענות מהותיות כלפי מנדלבליט, המקפיא חקירות נוספות ופועל בשיטתיות זה שלוש שנים לקלף צירים וסעיפים מטיפול המשטרה והתביעה בחשדות נגדו. נתניהו לא היה יכול לייחל ליועץ משפטי נוח יותר, המאפשר לו לעבור שתי מערכות בחירות תחת טיוטת כתב אישום. העניין אינו אישי, אלא מוסדי - בהיעדר יועץ משפטי לממשלה אין מי שמוסמך להעמיד לדין ראש ממשלה מכהן.

האתגר הבו-זמני של נתניהו הוא לפיכך לשמור על ראשות הממשלה ולהותיר את תפקיד היועמ"ש ריק מאיוש. אם בעקבות הבחירות ייכשל בשאיפתו להרכיב את הממשלה, לא יועילו לו פיטורי מנדלבליט, כי כל תובע יוכל להגיש כתב אישום נגד ח"כ נתניהו; ואם בג"ץ יסרב להשלים עם ריק ויכפה מינוי ממלא-מקום ליועמ"ש בעוד נתניהו בתפקידו, על נתניהו לוודא שיהיה זה אדם כלבבו, כגון המשנה ליועץ רז נזרי, או פרקליט המדינה הבא. אחרת, אין טעם בתרגיל.

כדי לפטר את מנדלבליט צריך למרר את חייו ולהמציא מחלוקת מהותית בינו לבין הדרג הפוליטי - הממשלה, נתניהו, אוחנה. עד לפיטורי פלמור היה צורך בייצור עילה. עכשיו זה מיותר. די ברצונו של השר, גם בממשלת מעבר קצרת ימים. רק לכאורה מותר היועץ - מינוי של הממשלה לשש שנים, בעקבות עבודת ועדת איתור שגם תשוב ותראיין את היועץ לקראת הדחתו, אך אינה מוסמכת לסכלה - מהמנכ"ל, הממלא משרת אמון ויודע מראש שבבוא שר חדש זכותו לפטרו. תקדים פלמור יקרין גם על מנדלבליט.

מהו אותו תקדים, עולה מתגובת מנדלבליט לעתירה לבג"ץ נגד פיטורי פלמור, ש"בנסיבות שנוצרו לנוכח עמדת אוחנה, אינה מעוניינת בהמשך כהונתה". פלמור, בניגוד קוטבי לנתניהו, לא הסכימה להיאחז בקרנות המזבח. היא מיאנה לכפות את המשך כהונתה על מי שבאו לגרש אותה. זאת בחירתה האישית, אבל בכך סייעה לנתניהו ולאוחנה לברוא יש מאין אמתלה לפיטורים: הפוליטיקאי מודיע למשרת הציבור הבכיר שזמנו עבר, ולא חשוב באיזה נימוק; ההודעה מעכירה בדרך הטבע את היחסים בין השניים; היחסים העכורים מפריעים לתפקודו התקין של המשרד; נוצרה ההצדקה החריגה לפיטורים בתקופת ממשלת מעבר.

מנדלבליט, כדרך יועצים משפטיים שאינם מעזים להתייצב מאחורי אחת משתי עמדות אפשריות, בסוגיות בעלות תהודה ציבורית (בעניינים ארציים יותר, כגון תשלום שוויוני של מזונות בגירושין, מצא השבוע עוז לכך), התחבא מאחורי הנוסחה "יש קשיים משפטיים, אין מניעה משפטית". זאת שיטה להתנערות מאחריות, כדי שיחליט מי שיחליט - הממשלה, בג"ץ - אם לבטל בגלל הקשיים או לאשר כי אין מניעה.

לפנים, למשל לקראת ביטול מינויו של אלוף יואב גלנט לרמטכ"ל, די היה במונח "קשיים משפטיים" לאותת לנתניהו לסגת. זה היה לפני כמעט תשע שנים, והכי חשוב - לא כשנתניהו עצמו נמצא במוקד. עכשיו, מה אכפת לו מקשיים. כל האמצעים כשרים וכל הכשרים (מנדלבליט, עסקני הדתיים והחרדים, נתן אשל, מבקר המדינה אנגלמן) - אמצעים. אם קשה ליועמ"ש, בעייה שלו.

ומול התוקפנות של נתניהו ואוחנה, מגננה כנועה של הפרקליטות. הסימנים מתרבים, ביניהם ההתנכלות לפרקליטת מחוז תל אביב (מיסוי וכלכלה) ליאת בן ארי והבלגת מנדלבליט על ביטול תחום המאבק בשחיתות במשרד מבקר המדינה, כאילו זה עניינו הפנימי של המבקר. כראש המערכת, התובע הכללי, אמור היועץ המישפטי להוסיף כלים ללחימה בעבריינות ולא להשלים עם גריעתם. יועץ המבקר למאבק בשחיתות, קצין משטרה בכיר בדימוס, הוא בין השאר איש-קשר חיוני בין אגף החקירות והמודיעין לבין הביקורת. ביכולתו לנתב חומר, לעתים גורלי, ולסייע להצלחת חקירות.

דעתה הרעה של המדינה על השחיתות בכללה הובעה לפני שבועיים בבית המשפט המחוזי בחיפה, שם נגזרו בהסדר טיעון 34 חודשי מאסר בפועל, שנת מאסר על תנאי וקנס של 20 אלף שקל על רכז מודיעין במשטרה, שקיבל או לקח ממקורותיו כסף וטובות הנאה - סיגריות, לא סיגרים. האשומים: שוחד, מרמה והפרת אמונים. בדיוק כמו נתניהו. סכום השוחד: 27 אלף שקלים, הרבה פחות מהמוביל הארצי של שמפניה וסיגרים. נגרם נזק כבד לאמון הציבורי, הסכים בית המשפט עם התביעה.

מוח מזימתי היה נחפז לראות בפרסומו היזום של פסק הדין מסר קודר לנתניהו: בהרשיעם בעבירות שוחד חייבים השופטים, כדבריהם, לכלול גם רכיב של מאסר בפועל. נתניהו, אם יואשם ויורשע, לא יימלט מאגף 10 במעשיהו. אבל בפרקליטות מיהרו להרגיע: הכול מקרי, המנגנון אינו כה מתוחכם, מה גם שנתניהו מביא זאת בחשבון - הרי לכן הוא מתאמץ כל כך לסכל את העמדתו לדין.

לא איתותי חומרה נשלחים לנתניהו מהפרקליטות, אלא מסרי כניעה, פייסניים ומתרפסים, כי לא ככל האזרח נתניהו ומשפחתו.

עברו חודש וחצי מאז הרשעת שרה נתניהו בפלילים. התובע, ארז פדן מפרקליטות ירושלים (פלילית), התחייב פומבית, בחצר מגרש הרוסים ובטלוויזיה, ש"בימים הקרובים" תתקבל החלטה אם לממש את זכותה של המדינה לדרוש החזרת 120 (ולפי חישוב אחר 140) אלף שקלים שהוצאו ממנה בעבירה. תמורת סעיף זה ניאותה התביעה לוותר על הטלת מאסר על תנאי, שגם השופט החומל אביטל חן, שדילל את העובדות והמסקנות כך שייטיבו עם הנאשמת, קבע שלרוב אין להימנע ממנו בנסיבות כאלה.

45 ימים קרובים אחר כך ופדן דומם. שלא כפלמור, עדיין לא הגיע לנקודת אריזת כבודו והליכה הביתה, לנוכח התנהגותם המבישה של הדרגים שמעליו ולצידו - הפרקליטות האזרחית במחוז, בראשות כוכבית נצח דולב שהתגוללה על מני נפתלי וסוככה על שרה נתניהו, היא האמורה לטפל מעתה בתיק. ההחלטה, כמקובל אצל דולב, שי ניצן ומנדלבליט, מתמהמהת.

וכשכך נושבת הרוח, ניחוחה נקלט היטב בסמוך לרחוב עוזי חסון, מושב פרקליטות ירושלים - בבניין העירייה. שם יושב שותף ותיק של שרה נתניהו, משה ליאון.

החוק מחייב ראשי רשויות מקומיות לנקוט בהליך משמעתי, במגמת השעייה או פיטורין, נגד עובדים שהורשעו בפלילים, בדומה להליך הננקט כלפי עובדי מדינה. נתניהו, עובדת השירות הפסיכולוגי של מינהל החינוך בעיריית ירושלים, אמורה לעבור הליך כזה, בין שבסופו תושעה, תפוטר או תינזף ובין שייקבע שהיא כשירה חוקית ומוסרית להמשיך לטפל בילדי העיר. עניין שבשגרה, אילו היה שמה שרית ליאוניהו.

רק פתי יצפה מליאון לנהוג בנתניהו, הוא והיא, ללא משוא פנים. בשנים 1999-2000, לאחר סיום תפקידו של ליאון כמנכ"ל משרדו של ראש הממשלה נתניהו, נחקרו בני הזוג נתניהו וליאון כחשודים בפרשת ניפוח החשבוניות של המוביל אבנר עמדי, כך שהמדינה תישא בהוצאות פרטיות של משפחת נתניהו.

בספטמבר 2000, בתום החקירה ולמרות עמדות אחרות במשטרת ישראל ובפרקליטות המדינה, החליט היועץ המישפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, לסגור מחוסר ראיות את תיקיהם של בני הזוג נתניהו וייחד בהחלטתו גם פיסקה, סעיף 59, להחלטות נגד ליאון.

"הדרך בה ניהל את הסדרת התשלום עוררה חשד לנטילת חלק בניסיון לקבלת דבר במרמה, ולמרמה והפרת אמונים, מצד עובד ציבור בכיר", כתב רובינשטיין על ליאון. "הוא טיפל בחשבונות, והיה מעורב בהסדר החלופי, כולל הסתרתו של הסדר זה מועדת המכרזים שבפניה הופיע. כל בר דעת מבין כי למערכת ממשלתית האמונה על נהלים ועל שקיפות, אסור לה שתתנהל כחנות פרטית - מבלי לפגוע בחנות כלשהי - כשבאים לטפל בחשבונות מקופת הציבור. אבל זה מה שאירע - מאמץ ממושך ועקבי לשלם חשבון בעייתי, בדרכים, שבסופו של דבר גם אם חיפש לשוות להן מכובדות ותקינות, היו עקלקלות".

עוד נכתב כי "לא ייתכן שכך תנוהל מערכת ממשלתית. אמנם, אין לכחד כי ליאון מצא עצמו במצב קשה, כשהוצגו לפניו חשבונות, שכללו אלמנט הראוי לתשלום, אך ללא תיעוד, בשיטת "סמוך" על זכרונה של גב' נתניהו באשר לתאריכי העבודות, ותוך חשד שהתעורר כי ידע שיש משהו בתחום הפרטי המסתתר בחשבונות. אלה פגמים קשים; ואולם, אין ראיות במידה המספקת בתחום הפלילי, שידע או עצם עיניו לכך שהחשבון כוזב וכולל עבודות פרטיות. לכאורה היה מקום להעמדה לדין משמעתי, אך לא יהא זה מן המידה והעניין, בשעה שנסגר התיק נגד בעלי הדבר העיקריים מר וגב' נתניהו, והבאנו בחשבון גם כי אינו מכהן עוד בשירות המדינה".

הדמיון בין שתי הפרשיות, מבחינת מעורבותה של שרה נתניהו וה"חשבון כוזב וכולל עבודות/הוצאות פרטיות", מנקר עיניים. נסיבות שונות, אותה משפחת ראש ממשלה, שיטה דומה. אלא שהפעם ליאון אינו מעורב במעללי שרה נתניהו. הוא ממונה עליה כמעסיק בעירייה. ליאון משרבב את עצמו לשלב הסופי של הפרשה, לאחר ההרשעה, בהימנעו מלנקוט נגדה את ההליך הנדרש ובלשון רובינשטיין עוצם את עיניו לנוכח משמעות פעולותיה.

לליאון יש עכשיו שכפ"ץ דו-שיכבתי: היועמ"ש לממשלה והיועמ"ש לעירייה. כשהראשון ימסור לשני את חומרי הרשעת נתניהו והשני יבחן אותם וינסח את המלצתו, יידרש לכך ליאון. למה לו למהר? בקרוב, יחסית, יתברר אם נתניהו עודנו ראש הממשלה ובידו הכוח לתגמל או להעניש, את העיר או את האיש. נחוצה, בדחיפות, ככר חדשה על-שם שמואל בן ארצי, וכדאי כבר לחפש אתרים להנצחת חתנו. למשל, חומת ההפרדה. חומת נתניהו, הגדול מהורדוס.

כשחוקרי המשטרה, וחוקרי החוקרים באקדמיה, נהגו להזהיר מפני חדירת פשע מאורגן לצמרת השלטון, לא נדרש הסבר מורכב. ברור מדוע כלה נכנסת לקופתה. התרחיש הגדול, סיוט המאפיה החולשת על הממשל טרם התממש, אבל עובדה מדאיגה אחת כבר נקבעה: עבריינית מתערבת במהלכים פוליטיים ובהחלטות על מינויים ומדיניות. זה היה פסול תמיד, עוד לפני ההרשעה, ובלתי-נסבל זה חודש וחצי. היועץ המשפטי לממשלה אינו נוקף אצבע, אינו משמיע רחש, להפסקת תופעה מגונה זו, אף שאין הבדל עקרוני בינה לבין שחיתות המיוחסת לשרים ומחייבת אותם להתפטר מהממשלה ובכך לחדול מהשפעה על החלטותיה, עם הגשת כתב אישום נגדם.

בעוד חודש וחצי אמור סנגורו של נתניהו להגיש למנדלבליט את מסמך נימוקי השימוע. זה המועד המכריע, לא הטיעון בעל-פה, רהוט ומלוטש ככל שיהיה, במפגש כעבור שבועיים, למחרת ראש השנה. אם לא תהיה תוספת מהותית, הצגת הליבון והשיקול של היועץ ועוזריו מיותרת ואף מקוממת. לשיוף טיוטת כתב האישום די בימים שבין כסה לעשור, בין כיסא למאסר, ולכל המאוחר - למחרת שמחת תורה, שהפעם יכולה אכן להיות שמחה גדולה, אם כי לא בהכרח בבית נתניהו, למרות יום הולדתו. אם הממשלה כולה, ממשלת המעבר, תוזמן לאירוע, הייתכן שיועצה המשפטי ייעדר ממנו, דקה לפני ההכרעה על שפיטת המארח?

נתניהו הצליח להתיש את מנדלבליט, הנקרע בין יוצרו הפוליטי לבין יצרו המקצועי. הוא אינו רוצה להיות היועמ"ש הראשון שיעמיד לדין ראש ממשלה מכהן, ולא סתם ראש ממשלה, אלא מיטיבו-לשעבר נתניהו. נוח לו ששניהם, החשוד והתובע, ישתחררו ממועקת התיקים. האיום המשתמע בפיטוריו עשוי לפיכך לא להרתיע אותו - גם כיום הוא והמערכת הכפופה לו קפואים וכמעט משותקים - אלא לקסום לו.

כך יהיה לקדוש מעונה, ישלים קרוב לארבע מתוך שש שנות כהונה בתפקיד שלדעת קודמיו אין טוב ממנו אך בגלל תיקי נתניהו הפך לקשה מנשוא, ויקדים את תחילת הצינון המפריד בינו לבין מועמדות לשופט בעליון. לא כל שתיקה היא הודאה, אך עד כה נמנע מנדלבליט מלאותת כי יילחם להישאר בתפקידו וכי יסרב למלא את חלקו במסכת ולהודיע ש"בנסיבות שנוצרו אינו מעוניין בהמשך תפקידו".