חשש כבד נשקף הבוקר (שבת) למוזיאון מדעטק בחיפה בעקבות השריפה שפרצה במתחם הסמוך לרחוב בלפור בחיפה. המוזיאון שוכן באחד המבנים החשובים בעיר ונחשב לאחד מסמליה הבולטים. המוזיאון שפועל במבנה בן 107 שנים לא נפגע בעקבות השריפה לאחר שכוחות הכיבוי הצליחו להשיג שליטה באש.
מוזיאון מדעטק שוכן במתחם ההיסטורי של הטכניון, בשכונת הדר הכרמל. הוא משתרע על פני קמפוס רחב, בן 28 דונמים, שמקיף את הגן הצפוני, בו עומד עץ הדקל המפורסם שנטע אלברט אינשטיין בחצר הטכניון בביקורו בארץ ישראל בשנת 1923.
מוסד הטכניון והבניין ההיסטורי בחיפה נחשבים לאבן דרך מרכזית בתולדות התבססות התנועה הציונית בארץ ישראל ולאוניברסיטה המודרנית הראשונה שפעלה בארץ ישראל. חזון הקמת המוסד הונהג על ידי פאול נתן מייסד "חברת עזרה של יהודי גרמניה" שנקראה בקיצור "עזרה". היוזמה התעוררה נוכח העובדה שבמקומות רבים במזרח אירופה נאסר על יהודים ללמוד מקצועות טכניים. פאול נתן ראה בחזונו הקמת מוסד לימודי שיכשיר עובדים יהודים בתחומי הטכנולוגיה ובכך יתרום לשיפור מצבם של יהודי ישראל באימפריה העותומאנית הנחשלת מבחינה טכנולוגית ויעודד את עלייתם של יהודים נוספים לארץ ישראל.
עוד בוואלה!
האדריכל שתכנן את מבני הטכניקום ובית הספר התיכון הסמוך אליו (שבעתיד יקרא "הריאלי"), היה אלכסנדר ברוולד, יהודי גרמני שעלה לארץ לצורך העניין. המנהל המקומי על הבנייה מטעם הנהלת המוסד, שישבה בברלין, התמנה ד"ר שמריהו לוין. אחרי שנאסף מספיק כסף כדי להתחיל במיזם השאפתני החלה חברת "עזרה" בשנת 1908 לתכנן את מוסד "הטכניקום" ולידו את בית הספר הריאלי. אלא שהחלטת חבר הנאמנים של "עזרה" גרמה לסערה גדולה בישוב העברי בארץ ישראל וחוללה עימות יצרי. מדובר בהחלטה כי שפת הלימוד במוסדות אלו תהיה השפה הגרמנית.
הנימוקים להחלטה היו שגרמנית היא שפת המדע המקובלת וכמו כן נטען כי בעברית אין די מושגים המאפשרים לימודי מדע. החלטה זו עוררה ויכוח מר ובעקבותיה פרשו מחבר הנאמנים שלושת נציגי הזרם העברי - אחד העם, שמריהו לוין ויחיאל צ'לנוב, "משום שאנחנו רואים בתחיית עם ישראל, תרבותו ושפתו הלאומית בארץ ישראל, את האידיאל הכי גדול שלנו, מוכרחים אנו לדרוש שכל המוסדות החינוכיים בארץ ישראל יהיו מכוונים לשאיפה זו".
עלבון מר לעם ישראל
הרוחות סערו ותרמה לכך האמירה של הד"ר אלפונס פינקלשטיין, שנבחר להיות מנהל הטכניון, כי מדובר ב"מוסד גרמני". ברחבי הארץ נערכו אספות מחאה סוערות והמורים במוסדות החינוך של "עזרה" הכריזו על שביתה.
עיתון "חרות" ועורכו, חיים בן-עטר, הובילו את המאבק. מדי יום הופיעו ידיעות ומאמרים נוקבים. "עם שאין לו שפה שלטת הריהו גוף בלי נשמה" נכתב במאמר מ-30 בנובמבר 1913. "עם שאין לו צורך פנימי נפשי, והמתחשב רק עם הצרכים המדומים של הרגע הרי אין זה גוף אנושי, כי אם גולם בשר שמפטמים את קיבתו. צבור היושב בארץ ונעשה בלי הסכמתו ולמרות רצונו כלי־שרת לחברות שיש להן קומבינציות פוליטיות שונות בחוץ לארץ הרי זה... הרי זו — במחילה רבותי — זנות ציבורית, זנות מוסרית. ומרגיש כל העם שבארץ את העלבון המר, ומתרגז הוא ומתקצף".
ובמאמר שפרסם בן-עטר עצמו הוא כתב: "גדול הוא היום הזה, יום היסטורי בחיי עמנו הגולה והנידח. זמן האביב הגיע לאומתנו. המים הזדונים שגאה גאו עלינו — עוברים מעל פנינו. האפרוחים שגדלו בבתים זרים — שבים לבתיהם הם. הקשר שפסק כמעט בין העם ובין עברו הולך ונדבק. חוטיו הדקים והרקובים מתחילים להתחזק ולהשתזר לחוט חזק, לחוט המאחד את העבר וההווה ואת העתיד גם יחד. התנער העם לתחייתו הלאומית בארץ אבותיו. ועל התחיה הזאת משפיעה תחיית השפה, שבלעדיה יישאר העם גוסס".
נתן, מנהל "עזרה", הגיע ארצה בניסיון לצנן את הרוחות, אבל נכשל בכך; האווירה הייתה לוהטת. באותה שנה, ב-10 בדצמבר הפגינו נאמני השפה העברית מול בית ספר "למל" של חברת "עזרה". ההפגנה יצאה משליטה ואבנים הושלכו וניפצו חלונות במבנה.
הנהלת בית הספר הזעיקה למקום את הקונסול הגרמני ושוטרים טורקים. השוטרים גירשו את המורים בכוח וכשהתלמידים ביקשו להצטרף למורים, מנעו זאת השוטרים מהם. בבית הספר וסביבתו פרצה מהומה. הקריאה להתערבות השלטון במאבק הפנים-יהודי עוררה זעם גדול. "את חיי עם ישראל בארץ ישראל אתם מעמידים בסכנה", נכתב במודעה גדולה בשאר עיתון "חרות". "חדלו מערבב זרים בענייננו הפנימיים. אל תעטו כלמת עולם עליכם ועלינו - על כל עם ישראל".
בין המורים שלימדו במוסדות "עזרה" ושנטלו אז חלק במאבק היו דוד ילין, יואל יוסף ריבלין ויהודה בורלא. אספות נערכו בישובים על פני הארץ ו"טלגרמים משדה מלחמת התחיה העברית" ומכתבי תמיכה נשלחו לעיתון "החרות".
שאלת השפה
כך, לדוגמה, דווח מאסיפה שקיימו איכרי הגליל התחתון: "בעולמנו התרחש עכשיו דבר גדול. שפתנו עומדת בקשרי מלחמה עם עוכרינו. ואנו כולנו כקטון כגדול מחויבים לאזור את כוחותינו בכדי לעמוד בפרץ. אל המחאות אשר נשמעו ממטולה ועד קסטינה (באר טוביה, א.א.) באים גם אנחנו מורי הגליל התחתון להשמיע את קולנו ,קול המתפרץ ויוצא מעמק לבנו נגד אלה המעזים לטמא את מקדשנו. ביום הראשון שעבר, יום סגריר וערפל, נאספנו כולנו ממושבות הגליל התחתון, מיבנאל, מכפר תבור, מסג'רה ומפוריה בכדי לדון על שאלת השפה העומדת כעת על הפרק", כתבו האיכרים מהצפון והתנצלו כי חבריהם ממלחמיה (מנחמיה) לא השתתפו באסיפה משום שעל אדמתם נרצח יום קודם הפועל מדגניה והם נותרו לשמור בשדות. הנרצח, אגב, הוא משה ברסקי, חלוץ צעיר שיצא ברכיבה על סוס מדגניה לנחמיה כדי לקנות תרופות לשמואל דיין. כשנולד בנו של דיין, הוא נקרא על שם אותו חלוץ. התינוק משה דיין היה לימים רמטכ"ל, שר הביטחון ושר החוץ של ישראל.
לבסוף הוכרע העימות בניצחון מצדדי השפה העברית. ב"חרות" פורסם "טלגרם הניצחון" בעקבות החלטת אסיפת חבר הנאמנים שנערכה בברלין ב-22 בפברואר 1914. "בטכניקום ילמדו מתמטיקה, פיסיקה תיכף בעברית, גם שפת ההנהלה תיכף עברית. עוד חלק מהלמודים ילמדו אחר ארבע שנים בעברית, ובמשך שבע שנים יהיה כל המוסד עברי גמור", לשון ההודעה שהגיעה מגרמניה. "הנה כי כן הדבר אשר פיללנו - בא ונהיה", סיכמו ב"חרות".
בנוסף ל"מלחמת השפות" עיכבו את חנוכת המוסד האקדמי גם קשיים רבים שהערים השלטון הטורקי, מחסור בכסף, חיכוכים בין הפועלים היהודים והערבים וסיבוכים טכניים.
פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 הקפיאה כמעט לחלוטין את העבודות במקום. ב-1917 השתלט הצבא הגרמני על המבנים לשימוש כבתי מטבחיים, אחריו בא הצבא הטורקי והקים במבנים בית חולים. ב- 1918 הגיעו הבריטים, שהמשיכו להשתמש במקום כבית חולים. במקביל, מצבה הכלכלי של חברת "עזרה" הורע, ופאול נתן נאלץ למכור את הטכניקום להסתדרות הציונית, עוד בטרם שזכה לראות את חזונו מתגשם.
ד"ר חיים ויצמן, איש הסוכנות, נרתם למשימת גיוס הכספים, שיקום המקום ושכנוע הבריטים לוותר עליו, התהליך ארך חמש שנים. ציוד נקנה, מורים גויסו וגובשה תכנית לימודים. בשנת 1923 ביקר במקום הפרופסור אלברט איינשטיין. הוא ואשתו נטעו דקלים מול חזית המבנה הראשי, והוא נעתר לבקשה להתמנות לנשיא ועד הטכניון. "טכניון" היה השם שהוצע על ידי חיים נחמן ביאליק, בהתבסס על המלה "תכן". מלה זו החליפה את השם "טכניקום" כפי שמקובל היה לקורא למוסד מעין זה באירופה. רק ב-1945 שונה השם ל"טכניון".
ב-6 בפברואר 1925, 13 שנים לאחר הנחת אבן הפינה, עם שישה מורים, ששה עשר תלמידים, שתי מחלקות: ארכיטקטורה והנדסה אזרחית, בשבעה מבנים, שרק אחד מהם שימש ללימודים, נערך טקס חנוכת הטכניון בשכונת הדר בחיפה. עד 1953, כל הפקולטות של הטכניון שכנו בבניין ההיסטורי, אך ב-1965, עברו רובן למתחם הטכניון בנווה שאנן בחיפה ובבניין ההיסטורי המשיכו ללמוד רק בפקולטה לארכיטקטורה ולתכנון ערים, עד לשנת 1983, שנת הקמת מוזיאון "מדעטק".