השבוע היה בסימן מפגשי פסגה רבי-משתתפים ורבי-הצהרות, וככל הנראה מעוטי תוצאות. אחרי המפגש בעל השם רב הרושם ועידת בחריין - שבה מרבית המשתתפים הם מדרג פוליטי ודיפלומטי נמוך יחסית, מגיע אחד המפגשים רבי העוצמה בעולם - מפגש ה-G20.
הפעם זה תורה של יפן לארח, בעיר אוסקה, לשם יגיעו 20 המנהיגים של 20 הכלכלות המובילות בעולם. על אף שהארגון החצי פורמלי נקרא G20, יש גם אורחים מיוחדים - הולנד, ספרד, סינגפור ווייטנאם. לשתיים האחרונות יש קשר למשבר מול קוריאה הצפונית והשאיפות של סין, וספרד והולנד אמנם פחות בולטות מחלק מהחברות הקבועות, אך עשירות יותר. מעין פרס ניחומים. לצדן, גם יגיעו נציגי ארגונים אזוריים ובינלאומיים.
סדר היום כלכלי בעיקרו, ויכלול סוגיות של אבטלה, טכנולוגיה, סחר, חדשנות, פיתוח ואיכות הסביבה - וכאן נמצאים המכשולים הגדולים והאינטרסים הסותרים. אם בעבר היו נושאים משותפים שהטרידו את כל המשתתפים, גם אם במידות שונות של חומרה, לא עוד.
עוד בעולם:
רוסיה: התכנית הכלכלית של ארה"ב למזרח התיכון אינה מועילה
איראן, הגירה - וכמעט אף מילה על טראמפ: העימות הדמוקרטי הראשון
קוריאה הצפונית: הזמן לחידוש המו"מ עם ארה"ב הולך ואוזל
אם בעבר ההתפלגות הייתה של המערב מול סין ורוסיה, או מדינות צפון עשירות מול הדרום העני, בשנתיים האחרונות אנו רואים תופעה שלא הייתה מעולם - ארצות הברית נגד השאר. ארצות הברית של טראמפ נגד הכול, ואולי בראש ובראשונה נגד בעלת בריתה המסורתיות, אירופה המערבית, יפן, דרום קוריאה, אוסטרליה ועוד.
טראמפ רוצה כלכלה אחרת - כלכלה שבה יש מכסים ותעריפים, שנועדו להעניש כלכלות שלא מצייתות להוראותיו. בשל כך, בין השאר אזרחי ארצות הברית משלמים יותר על מוצרים, אבל טראמפ טוען כי זה שווה זאת על מנת לכונן מחדש את בסיס התעשייה האמריקנית שנדד למחוזות זרים - בהתחלה אירופה ויפן, בהמשך למקסיקו, לסין ולבנגלדש.
ארצות הברית, גם תחת ממשלים קודמים, לא התלהבה, בלשון המעטה, ממאבק שבו המזהמות הגדולות והמשתמשות באנרגיה פוסילית יישאו בעיקר הנטל. המשמעות הייתה שארצות הברית תסבול יותר מאחרות, שהרי היא משתמשת יותר באנרגיה ומזהמת יותר.
אבל כעת עברנו שלב. לא רק שארצות הברית של טראמפ לא מעוניינת להילחם בהתחממות הגלובלית, היא טוענת שאין התחממות גלובלית. גם אם יש, למחשבתה, היא לא מעשה ידי אדם, וגם אם האדם תורם לה, אז יש ויכוח אילו פעולות לנקוט, אם בכלל.
וכך לא עושים דבר או בעצם עושים - מחזירים את מכרות הפחם, מגבירים את קידוחי הנפט, מתעלמים מהדוחות המדעיים, מוחקים כל התייחסות לתרומת האדם למצב הנוכחי ובעיקר על החששות מהעתיד הקרוב.
ארצות הברית כיום אינה רק מובילה מדיניות הפוכה למדיניותו של הנשיא ברק אובמה, היא מובילה מדיניות הפוכה במובנים רבים מהמדיניות האמריקנית מאז מלחמת העולם השנייה. זו הייתה מדיניות של קידום חירויות - הגם שזה כלל תמיכה ברודנים רק כי הם לחמו בקומוניזם - מאבק למען זכויות אדם, מאבק למען כלכלה חופשית, ונגד איומים משותפים.
אמריקה תחילה, כפי שאמר טראמפ. סיסמתו להפוך את אמריקה גדולה שוב אין משמעותה אמריקה כמובילת רעיונות, או מובילת עולם. אמריקה כאמריקה.
אין מי שיתפוס את מקומה. מהצד הטוב, הצד הדמוקרטי. אירופה מפולגת וגם מדינותיה המובילות אינן בעלות עוצמה מספקת. יפן מזדקנת וחלשה, ולוואקום העולמי נכנסות מדינות חדשות-ישנות: סין ורוסיה. יש להן גם נקודות תורפה, אבל הן נכנסות לריק בשיטותיהן הכוחניות. עם כפפת משי במקרה הסיני, עם כפפת פלדה במקרה הרוסי.
העולם מקום מסוכן יותר
ייתכן שנראה עוד פסגה לא מוצלחת, שבסיומה לא יהיה מסמך המוסכם על הכול. דבר שפעם היה נתפס כמחדל דיפלומטי ומדיני, היום הוא חלק מהעידן הנוכחי. יהיו חיוכים, מעושים ברובם, ועידות משמימות, אבל שבחלקן נעשית העבודה החשובה מאחורי הקלעים.
לכאורה יש מפגשים אישיים גם בהזדמנויות אחרות, אבל יש הבדל גדול בפסגה הקרובה. בפסגה מתוכננת ומתוזמרת חילוקי דעות מקבלים תהודה אדירה. המפגשים הבלתי-פורמליים בשולי הוועידה, שנמשכים עשר דקות וחצי שעה, יכולים לפתור לא מעט דברים וגם להחריף משברים קיימים, מאיראן ועד ונצואלה, מסוריה ועד קוריאה הצפונית. טראמפ צפוי להיפגש עם מנהיגי רוסיה, סין, טורקיה, צרפת, גרמניה ובריטניה, בין היתר - עם כולם הוא נמצא במחלוקת כזו או אחרת.
בעבר, פסגות ה-G20 היו אירוע משמים, שהדבר המרכזי שבו הוא איזה לבוש מקומי מסורתי מגוחך ילבשו המשתתפים לתמונה המסורתית. כיום, העולם מקום מסוכן יותר משהיה לפני עשור, והמערב, הצוק שעליו נשען הסדר העולמי מאז תום מלחמת העולם השנייה, מפולג יותר. פסגת אוסקה תהיה מקום טוב לנסות ולהבין מה הכיוון של של המשברים המרכזיים בעולם היום.