לפני מלחמת יום הכיפורים הוא נקרא בישראל מב"ט - מטוס בלי טייס. אחר כך הוחלף ה"בלי" ב"ללא". מל"ט, בתוספת אחיו הזעיר, מזל"ט. בהמשך עודכן השם לכטב"ם, כלי טיס בלתי מאויש, והגרסה האחרונה, בינתיים, מכירה בעובדת ההטסה בידי אדם, אם גם מחוץ לקוקפיט, באמצעות שינוי השם לכטמ"ם - כלי טיס מאויש מרחוק. כך או כך או כך או כך, תמיד ובמיוחד במשבר הפלת ה"גלובל הוק" בידי איראן, זהו משל מתבקש לממשל דונלד טראמפ. הנשיאות האמריקנית, הזרוע המבצעת של המעצמה החזקה ביותר בעולם, היא זה שנתיים וחצי מטוס ללא טייס. ממשל שהוא מכשל. רהב ריקני המתנפץ אל המציאות.
השילוב בין גוף אדיר ומוח זעיר מסוכן לכל סביבה. ככל שהכוח רב יותר, חשוב השכל האמור לכוון אותו, לבל ישתולל ויהרוס מה שבדרכו ואת עצמו. לאסונה של אמריקה, ולכן גם של המערכת העולמית, יושב בבית הלבן אדם נטול כישורי למידה והנהגה. שגיאותיו המביכות של הגאון היציב (sights כשכוונתו ל-sites, אתרים), כשאין מי שיגיה את ציוציו, הן רק הפחותות שבבעיותיו. בגיל 73, הוא אינו עומד להשתפר. השתנתה, לרעה, רק מוטת ההשפעה שלו. מי שהתרברב לפני שנבחר שביכולתו לירות כאוות נפשו באמצע השדרה החמישית עושה זאת עכשיו במרחב הצי החמישי, הכוח הימי במפרץ הפרסי.
טראמפ ירש מברק אובמה מגמה חיובית במזרח התיכון ויצא לשבש אותה. הסכם הגרעין עם איראן היה ועודנו טוב מהחלופה, הימנעות מהסדרת ההתגרענות האיראנית. הוא לא מנע מאבק בהיבטים הנוספים של הפעילות האיראנית, אלא בודד את התיק הגרעיני משאר הגזרות ובכך סייע למאבק, אומנם במחיר הסרת העיצומים שפגעו בתקציבי גיס קודס של משמרות המהפכה וחיזבאללה. רק כדי לעשות ההיפך מקודמו - ובהקשר זה, ביטוח הבריאות וסכסוך ישראל-פלסטין אינם שונים עקרונית מהגרעין האיראני - קילקל טראמפ סידור סביר, מועיל אם גם לא מושלם.
לקריאה נוספת:
טראמפ במסר לאיראן: "אני לא מחפש מלחמה"
טראמפ: עצרתי את התקיפה באיראן כי התגובה לא הייתה מידתית
חברו אליו במלאכת החבלה, זה הלוחש על אוזנו הימנית וזה על השמאלית, בנימין נתניהו ומוחמד בן סלמאן. העברת השגרירות לירושלים, ההכרה בסיפוח הגולן, הקריצה למתנחלים, הסלחנות כלפי רצח העיתונאי ג'מאל חאשוקג'י - כולן שייכות לאותו דפוס; ואנשי טראמפ, מחתנו ג'ארד קושנר ושליחו ג'ייסון גרינבלט ועד לשגרירו דייוויד פרידמן נוצקו כולם באותה תבנית חובבנית, המתבטאת ב"עסקת המאה" האומללה - נוסחה פשטנית, חסרת סיכוי, של פרס או קנס, כסף תמורת הרחקת האופק המדיני או עונש כלכלי על סירוב להיכנע.
לנכונותם של אישים רציניים יותר לשרת את גחמות טראמפ יש תוחלת קצרה בהרבה מזו של חנפניו, או של מי שרואים בו חמורו של משיח לשיגיונותיהם. כך נפלטו היועץ לביטחון לאומי מקמאסטר ושר ההגנה מאטיס ועלו לגדולה מייק פומפאו וג'ון בולטון.
בתחילת השבוע בילה פומפאו יום וחצי בבסיס מקדיל שבטמפה, פלורידה, מחנה המפקדות של סנטקום (פיקוד המרכז) וסוקום (פיקוד המבצעים המיוחדים). פומפאו ביקש לרדת לעומק התכנון המבצעי במזרח התיכון ולסנכרן את פעולות משרדי החוץ וההגנה. צעד ראוי כשלעצמו, אם אינו תלוש מההקשר המדיני והצבאי הכללי. התכנון, מסתבר, היה מגושם, מסורבל ומתאים למהלך פתיחה של מערכה גדולה, לא לתגובה על הפלת כטמ"ם.
איראן באמצע, מתחת לרוסיה
מפקדי סנטקום וסוקום, הגנרלים קנת ("פרנק") מקנזי וריצ'רד ("ריץ'") קלארק, הם מינויים של מאטיס, ערב התפטרותו בסוף 2018, ושל יו"ר המטות ג'וזף דנפורד, המסיים בקרוב ארבע שנות כהונה. שר ההגנה נמצא בשרשרת הפיקוד, בין הנשיא למפקדי הזירות והכוחות האסטרטגיים. היו"ר הוא קצין מטה ללא סמכויות פיקוד, אבל על המינויים הבכירים השפעתו רבה. מאטיס ודנפורד, שניהם גנרלים מהמארינס עם רקע עשיר באפגניסטן ובעיראק, החתימו את טראמפ על קידום מקנזי מהמארינס וקלארק מזרוע היבשה, ששירתו בזה אחר זה כראשי אגף התכנון במטות המשולבים.
בשימוע המשותף לו ולקלארק בוועדת הסנאט, ערב התפטרות מאטיס, שיקף מקנזי את מקומו היחסי של המזרח התיכון באסטרטגיית הפנטגון לבניין הכוח הצבאי ולהפעלתו. איראן נמצאה שם באמצע, מתחת לרוסיה, לסין ולדאעש, לצד צפון קוריאה. רוסיה מסוגלת להרוג אותנו, הסביר מקנזי לסנטורים; סין תוכל לגרום לפציעה קשה; איראן - רק בינונית.
אשר לטווחי הזמן, בטווח הרחוק איראן תהיה לבעיה האזורית הקשה ביותר, בגלל ההסלמה הצפויה בעקבות פרישת טראמפ מהסכם הגרעין, אבל בטווח המיידי הדברת דאעש חשובה יותר, כי המשימה העילאית של סנטקום - עם סוקום כשותף ראשי - היא לחימה בטרור של אל קאעדה וגלגוליו בביתם וחסימת זליגתם ליבשת אמריקה. כל זאת בתקופת קיצוץ במשאבי סנטקום ורצון להחזיר חיילים הביתה, לחודשיים שם על כל חודש של הצבה במרחקים, לבל ימאסו בשירותם ויפרשו. מקנזי הזהיר מפני ויתור על בסיסים אמריקנים במדינות המפרץ, כי בלעדיהם יידרשו מהמארחות אישורים חדשים לשימוש במרחב האווירי ובתשתיות לתגבור במשברים. שיגור נושאות מטוסים, כמו ה"לינקולן" עכשיו, הוא פתרון עוקף תלות בבסיסים יבשתיים, אבל הוא גם מוסיף מטרות לאיומים האיראניים. נושאת מטוסים אינה מסוגלת להגן היטב על עצמה מטילים בליסטיים. היא זקוקה לאבטחת משחתות המצוידות במערכות אייג'יס. השילוב בין כלי-השיט והמעטפת האווירית שלהן תורגל תכופות אך מעולם לא הועמד עדיין למבחן אמת.
מקנזי וקלארק משתייכים למיעוט קטנטן בציבור האמריקני - חיילים מקצועיים, בוגרי מכללות צבאיות ובנים או אבות במשפחות של אנשי צבא. פחות מאחוז אחד בחברה האמריקנית כיום, 46 שנה לאחר ביטול שירות החובה (שגם ממנו השתמטו או ניצלו את פרצותיו הטראמפים, הביל קלינטונים והדיק צ'יינים, כלומר כל מי שהכיר רופא ידידותי או מסלול נוח לצבירת השכלה גבוהה), משרת בזרועות הצבא בקבע או במילואים. להשוואה, השיעור באוכלוסייה הישראלית, בוודאי בניכוי ערבים וחרדים, גבוה עשרת מונים.
פומפאו ומינויו החדש של טראמפ לתפקיד שר ההגנה, מארק אספר, הם חריגים בצמרת הוושינגטונית. שניהם בוגרי ווסט פוינט, בני מחזור (1986), ושירתו שנים מעטות בקבע, פומפאו בשריון, בגרמניה בשלהי המלחמה הקרה, ואספר כמפקד פלוגת צנחנים במלחמת עיראק הראשונה.
הצבא האמריקני מנותק מהחברה שסביבו. ניכרים מאמצים לבלימת מגמה זו. כשזרוע היבשה הקימה אשתקד "פיקוד עתידים", כדי לרכוב על גב הטכנולוגיה החדשנית והמבצבצת ולא לרדוף אחר זנבה, היא בחרה למקם אותו באוניברסיטת טקסס באוסטין, בלב מיזמים אזרחיים חדשנים ותוססים, ומחוץ לבסיסים צבאיים שאופיים לא השתנה מאז מלחמות האינדיאנים.
כמו שציין מקנזי באותו שימוע, הנחת המוצא של אסטרטגיית מאטיס, שהתאמצה לנסח ברהיטות את תחושותיו של טראמפ, הייתה שמסתיימת והולכת תקופת 11 בספטמבר 2001 וממשמשת ובאה מלחמה קרה מחודשת, או לפחות מלחמה קרירה, נגד רוסיה ו/או סין. הבעיה הנקודתית של מקנזי, כמי שעבר מהתכנון חובק העולם לאחריות על זירה הצפויה להפוך למשנית, הייתה מציאת הלימה בין המגמות הסותרות. לכן, בשבועות האחרונים, היה זה מקנזי שביקש לתגבר את כוחותיו, להגנתם, ב-2,500 חיילים נוספים, מהם בהטסת חירום ומהם (יחידת טילי "פטריוט") בעיכוב פינוי. דנפורד, במטות המשולבים בפנטגון ועם אחריות גם לזירות או לפעילויות שיאבדו כוחות לטובת מקנזי, הסתייג.
עוד לפני שממלא-מקומו של מאטיס, תת-השר פטריק שנהאן, נאלץ לפרוש בעקבות תחקיר רקע (שבוצע רשלנית לקראת מינויו לתת-שר והודק רק עתה) שחשף תלונות כלפיו על אלימות נגד רעייתו הראשונה, ניכרה בפנטגון אווירת דמדומים. ליורשו של דנפורד התמנה ראש מטה זרוע היבשה, גנרל מארק מילי.
לכן נדרש מינוי יורש למילי, ובמקביל גם מפקד חדש לחיל-הים. שנהאן, שכתת-השר התוודע במיוחד למספרי 2 בזרועות הצבא, המליץ על קידום שני הסגנים, ביבשה ובים. טראמפ אישר. אילוצו של שנהאן לפרוש גורם לכך שאספר, אם יצלח את משוכת הסנאט, יקבל בתפקידים הבכירים בצבא מינויים של שר-בפועל קודם. לפחות במקרה של מילי, שותפו בשנתיים האחרונות לניהול זרוע היבשה (אספר הוא מעין סמנכ"ל או ראש אגף יבשה בפנטגון, התוכן הממשי של התפקיד המתקרא "שר זרוע היבשה"), לא צפוי מתח, אך עדיין תידרש לקבוצה החדשה כולה, המקודמת מבפנים, תקופת למידה והסתגלות.
עדות לכך היא התוכנית המבצעית המופרזת לתקיפת היעדים באיראן, שאותה ביטל טראמפ בדקות - 10? 30? - שלפני הזמ"ם, זמן מעל מטרה, של המטוסים והטילים. מקנזי היה לפנים ראש מחלקת התכנון באגף המבצעים של סנטקום ומפקד כוחות המארינס בזירה. הוא בקי מאוד ביכולות הפיקוד ובתככי וושינגטון, הן כראש שניים מהאגפים המרכזיים במטות המשולבים והן כראש לשכת שניים ממפקדי המארינס. למרות ניסיונו העשיר, לא הצליח להציע תפריט מגוון דיו, מנות קטנות לצד בינוניות וגדולות, למבצע האיראני.
בין מבצע למלחמה
לא רק שיש הבדל בין מבצע, מערכה ומלחמה, והפעולה במפרץ תוכננה לסדר-גודל של מבצע בלבד, לא לפתיחה במערכה ובוודאי לא למלחמה, אלא שהמבצע תלוי בהקשרו. שיגור ארמדה אווירית, טילית וימית נגד מטרות נקודתיות - סוללת טילי קרקע-אוויר, מערכות מכ"ם - הוא בהגדרה קטל-יתר. דומה שמהכספת של מקנזי, באישור דנפורד (כיועץ ומקצה כוחות מזירות אחרות) והדרג המדיני, עד טראמפ, נשלף קובץ שנועד למקרה אחר.
לעולם אין לקבל כפשוטם דברים היוצאים מפיו של טראמפ. הפעם, במיוחד. לא הוצג לו מראש נתון בדבר אומדן הנפגעים האיראניים, לא בהכרח אזרחים, שאינם אמורים להימצא ביעדים הצבאיים? הוא לא הובא בחשבון, כשעקרון המידתיות ניצב לצד הצורך הצבאי בראש רשימת השיקולים של פרקליטות הפנטגון הנערכת לאתגר הדין הבינלאומי? ואם היה מחדל כזה בהצבעה מלמטה על המחיר, שבהכרח יגרור גם תגובה איראנית מסלימה, היכן היו בולטון וצוותו במועצה לביטחון לאומי, היכן היה שר החוץ וראש הסי-איי-אי לשעבר פומפאו? ומדוע התעורר טראמפ ברגע האחרון? בכל גרסה, המערכת האמריקנית והמפקד העליון שלה מצטיירים כקלי-דעת וקלי-הדק.
מולם, האיראנים פעלו בתחכום שגילם טעות אחת - ההערכה שגם היריב האמריקני מתוחכם כמותם ויקרא נכון את האיתותים. בטהראן ייחסו אמינות מלאה לאיום המפורש של פומפאו, גמול כבד על כל חלל אמריקני. לכן נמנעו מהפלת המטוס המאויש והסתפקו ביירוט הכטמ"ם. מבחינתם, צעד זהיר, הניתן להצדקה כהגנתי, או לכל היותר מתגרה קלות, לא עד כדי שחרור הנצרה בנשק שטראמפ תיאר, בהיפוך הסדר, כ"דרוך וטעון".
האיראנים, כמו כל מי שלמד בעולם את תולדות העשורים האחרונים, הבינו את המשמעות העמוקה של המעבר ממטוסים מאוישים לכטמ"מים. לולא הופל היו-2 של פרנסיס גרי פאוארס בשמי רוסיה ב-1960, אילו היה אז לאמריקנים כטמ"ם (או לחילופין לוויין איכותי דיו) אפשר היה להקדים ולהרגיע את המתיחות ביחסי מוסקבה עם וושינגטון. גיחת הסיור של חיל האוויר הישראלי בשמי סוריה ב-13 בספטמבר 1973 הסתבכה לקרב אוויר המוני, להפלת תריסר מטוסים סוריים ולפרשנות שגויה לכוננות המלחמתית בצבא סוריה בשבועות הבאים. אילו הפעילו הרוסים בספטמבר אשתקד בסוריה כטמ"ם, לא היו מאבדים את איליושין המודיעין על 15 אנשי צוותו.
באיראן היו מוכרחים להניח שתבוא תגובה אמריקנית על הפלת ה"גלובל הוק" (כינוי ההולם גם את בולטון השש אלי עימותים). אבל איזו תגובה? תוצר טבעי של כל דיון מקרים ותגובות אצל השליט עלי חמינאיי היה גוזר פעולה אמריקנית קטנה, בהיעדר נפגעים, אך עם הד גדול מעצם ביצועה, באופן המשרת את הרצון האיראני להראות שמלחמת נפט לא תתנהל רק באמצעים הכלכליים שבחר לה אחד הצדדים. פעולה קטנה, משמע מטוס יחיד, או לכל היותר זוג, המשגר עשרות חימושים לסוללה או למכ"ם, וחסל. או, עוד יותר טוב, פשיטת קומנדו, בכוחות של קלארק; ואם מוכנים לשלוף נשק סודי מהימ"ח, תקיפת סייבר, נגד מטרה צבאית מובהקת בלבד.
משיקולי פוליטיקה פנימית ודיפלומטיה עולמית, ברור שתגובת-יתר טובה בעליל לצד האיראני הסופג. לכן קשה היה להאמין שהאמריקנים ימעדו ויבחרו בה - אבל זה מה שקרה, עד לביטול. על תוצאה כה משמחת, של הצגת הפנטגון והנשיא בחדלונם, לא היו יכולים לחלום בטהראן.
טראמפ נכשל לכל רוחב החזית. הדמוקרטים בקונגרס ואף מקצת הרפובליקנים, המתנגדים גם למכירת נשק לסעודיה, סירבו להעניק לו גיבוי צבאי מול איראן; בלעדיהם סמכותו לפתוח במערכה מוגבלת בזמן ובהיקף. נחישותו המוצהרת למנוע מאיראן נשק גרעיני, אם תפרוש בעקבותיו מהסכם 2015, חלולה - הרי זו נבואה המתאמצת להגשים את עצמה (לא שהאיראנים ייתנו לו ולנתניהו את התענוג).
המטוס האמריקני זקוק נואשות לטייס. הוא לא יזכה לו לפני 20 בינואר 2021, אם בריאותו של טראמפ תישאר תקינה. עד אז, ירחם האל, של האוונגליסטים, על אמריקה.
(פרסום ראשון: 13:30)