פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שנה לפסגה ההיסטורית: הרומן של טראמפ וקים חזר לנקודת ההתחלה

      אחרי ששני המנהיגים נפגשו לראשונה בסינגפור, קיבל מנהיג צפון קוריאה לגיטימציה לשלטונו בעוד שנשיא ארה"ב נראה כמי שמנסה למנוע עימות הרסני.עם זאת, אחרי השקט היחסי, פיצוץ הפסגה בהאנוי החזיר את השיחות לנקודת המוצא. המשבר הגרעיני, תמונת מצב

      שנה לפסגה ההיסטורית: הרומן של טראמפ וקים חזר לנקודת ההתחלה
      צילום: רויטרס, עריכה: נועה לוי

      היום (רביעי) לפני שנה, אחרי רומן טרנס-אטלנטי וחיזור הדדי, נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ ומנהיג קוריאה הצפונית קים ג'ונג און נפגשו סוף סוף. הפגישה התקיימה כאשר מהצד מזעיפים פנים או מחייכים שלל קרובי משפחה, משקיפים שוחרי טוב ורע, רומנטיקנים שביקשו סוף טוב - ופסימיים שצפו גירושים מהירים, ואולי אף מאבק מלא יצרים ושנאה.

      התקשורת מהעולם כולו הגיעה לסינגפור כדי לדווח. איש לא ידע מה עומד לקרות ומספר ההימורים היה עצום. ככלות הכל, מדובר הרי בטראמפ הבלתי צפוי וקים הצעיר והבלתי צפוי, בדרכו שלו. האחד הוא נשיא ארצות הברית הלהוט להוכיח עצמו בזירה הבינלאומית ובעיקר להמשיך ולבטל, פיזית וסמלית, את מסורת אובמה ושאר הנשיאים לפניו. האחר נחוש לשמר בידיו את השלטון על ארצו ואת תעודת הביטוח שלו - פרויקט הגרעין.

      רוב התחזיות היו פסימיות, והעריכו שאם אמנם יהיה הסכם - הוא יהיה הסכם רע. בנוסף לכך, החוזים העריכו שטראמפ יסכים להעניק הקלות כלשהן, אם לא ביטול, של הסנקציות האמריקניות - בתמורה להסכם ריק מתוכן.

      עוד בנושא קוריאה הצפונית בוואלה! NEWS:
      דיווח: אחיו של מנהיג צפון קוריאה שחוסל היה מודיע של ה-CIA
      קים לא היה מרוצה - והורה לעצור את "המשחקים ההמוניים" בצפון קוריאה
      דיווח: השליח הצפון קוריאני לשיחות הגרעין "שהוצא להורג" חי

      נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ ושליט קוריאה הצפונית קים ג'ונג און, סינגפור, יוני 2018 (רויטרס)
      נפגשו אחרי חיזור הדדי. טראמפ וקים בסינגפור, בשנה שעברה (צילום: רויטרס)

      המתח היה עצום, אך בהחלט היו גם חגיגיות ותקווה שאולי דווקא טראמפ יצליח במקום שבו נכשלו רבים כל כך וישיג הסכם של קבע בחצי-האי הקוריאני: הסכם טוב, ולא כזה שיזרוק את בנות בריתה האסטרטגיות והמתחרות הכלליות של ארצות הברית מתחת לאוטובוס.

      בשלב הזה כבר עמדו שותפותיה של וושינגטון - למעט ישראל, אולי - על כך שראיית עולמו של הנשיא היא כלכלית - מה כל מדינה מקבלת מארצות הברית ומה היא נותנת, ואם היא מקבלת הגנה, עליה לשלם על כך. מבחינת טראמפ, קוריאה הדרומית ויפן אינן בנות ברית במיקום אסטרטגי, אלא מדינות שמקבלות הגנה מהדוד סם ובתמורה מתחרות בו בייצור פלדה, מכוניות ועוד. כלומר: נטל ולא נכס.

      אזרחים וחיילים לרגל פסליהם של מנהיגי קוריאה הצפונית בפיונגיאנג, אוגוסט 2018 (רויטרס)
      קיוו כי אולי דווקא טראמפ יצליח במקום שבו נכשלו רבים. פיונגאינג (צילום: רויטרס)

      המדיניות האמריקנית לאורך השנים הייתה הכלה של המשבר הקוריאני המתפתח: העברת תפוח האדמה הלוהט מנשיא לנשיא בתקווה שבימיהם לא תתרחש מלחמת קוריאה השנייה. היו ניסיונות להגיע להסכם, היו סנקציות, אך בסופו של דבר המשטר הקוריאני נשאר ומספר פצצות האטום והטילים שלו רק עלה, כמו גם הטווח שלהם.

      את זה טראמפ היה נחוש לפצח. הנשיא האמריקני האמין ועדיין מאמין שקים הוא שליט הרוצה בטובת עמו, שאם רק יראה את האור - במקרה זה אלו אורות החשמל ושלטי הפרסומת הנוצצים של סינגפור - הוא יתפוס את ראשו ויעלה בסיוע אמריקני ואסיאתי על דרך המלך ויוביל את קוריאה הצפונית לשגשוג, לשלום ויהפוך אותה למדינה מהעשירות בעולם. זו אינה הגזמה - כך הוא בדיוק אמר (וצייץ).

      קים קיבל לגיטימציה, טראמפ זכה במעמד

      את הסוף אנחנו זוכרים: קים קיבל לגיטימציה אדירה לשלטונו, מעמד של שווה לנשיא ארצות הברית, מנהיג מעצמה הנושא ונותן מול טראמפ, המרעיף עליו מחמאות.

      הנשיא האמריקני קיבל אף הוא דברים בעלי ערך: מעמד של אדם המנסה לפתור את אחד העימותים הקשים בעולם, שחרור של אסיר או בעצם בן ערובה ששב הביתה (בקומה, ומת זמן קצר לאחר מכן עקב העינויים שקיבל. לימים התברר שארצות הברית שילמה על "הטיפול" שקיבל מידי קוריאה הצפונית) ומציאת שרידי גופות של חיילים אמריקנים שנהרגו במלחמת קוריאה.

      הדבר המרכזי, ובסופו של דבר החשוב ביותר, הוא התהליך: יותר משנה יש שקט, יחסי כמובן, בחצי האי הקוריאני. קים נתן לתהליך הדיפלומטי סיכוי והפסיק את הניסויים בנשק גרעיני, ההתלהמויות הרגילות כלפי האויבים האמיתיים והמדומים של פיונגיאנג, ההתגרויות והפגנות הטילים הבין יבשתיים. הדיאלוג החל.

      הכנות לפסגת ארצות הברית וקוריאה הצפונית בבירת וייטנאם האנוי, 23 בפברואר 2019 (רויטרס)
      מיקום סמלי, גם בפעם השנייה. הכנות לפסגה בווייטנאם, פברואר (צילום: רויטרס)

      ואז באה הפסגה השנייה, בווייטנאם, פעם נוספת במיקום סמלי. פעמיים טראמפ הגיע ליבשת של קים - ולסמלים קטנים כאלה יש משמעות בעולם הדיפלומטי, ודאי במדינות אסיה. הוא הגיע למדינה שהביסה את ארצות הברית במלחמה, ואולי היה כאן רמז עדין ומרחיק לכת: ראה מר קים את וייטנאם. היא לחמה בנו עשור אחריך, היא ניצחה אותנו וראה איך היא נראית כיום, חשוב איך תיראה אתה עוד עשור או שניים. זה יכול להיות שלך.

      אולם, בסופו של דבר, המטרות היו שונות: ארצות הברית רצתה הסכם ולהוציא את חייליה, בעוד העולם רצה גבול פתוח, או לפחות גבול לא-מאיים. סין ויפן, קוריאה הדרומית, רוסיה וכל השאר - אף אחת לא רוצה מלחמה נוספת, עימות מקומי, או מתיחות מתמדת. מנגד, קים רצה בראש ובראשונה את הישרדות משטרו. זה מחייב לחסל את האויבים מבפנים ולשמר את הנשק הגרעיני, המשענת האחרונה, תעודת הביטוח האולטימטיבית מפני פלישה.

      כך התפוצצה פסגת וייטנאם: טראמפ שב הביתה כחלק מטקטיקות המשא ומתן שלו שעליהן המליץ בספריו. אבל מה שעבד בניו יורק מול רוכשי דירות ונציגי העירייה הוא עניין אחד. משא ומתן בינלאומי הוא עניין אחר. קים בוייש והושפל, לתפיסתו לפחות. הסנקציות על קוריאה הצפונית לא הוסרו ואנחת רווחה נשמעה בסיאול וטוקיו (וגם במשרד החוץ ובפנטגון). המחמאות לקים המשיכו לנבוע מנשיא ארצות הברית, ונראה שזו לא רק טקטיקה - הוא אכן מחבב את השליט הצעיר. אך בעיני קים, ואולי לא רק בעיניו, הסרת הסנקציות חשובה בהרבה מהערכה שהוא שליט מוכשר.

      טקס השבת שרידי חיילים שנהרגו במלחמת קוריאה במטה פיקוד כוחות האו"ם בסיאול, 13 ביולי 2018 (רויטרס)
      טקס השבת חיילים שנהרגו במלחמת קוריאה, אוגוסט (צילום: רויטרס)

      שנה אחרי פסגת סינגפור, העולם כבר התרגל לדיפלומטיה של טראמפ, לסגנון ניהול המשברים שלו ולתפיסת עולמו. כיוון שארצות הברית היא מעצמת העל החזקה בהרבה מכל השאר, יתר המדינות נאלצות להסתגל. זה לא אומר שארצות הברית יכולה לקבל כל מה שהיא רוצה בכל משבר, אבל היא נכנסת בעמדת כוח גדולה בהרבה מבת השיח, תהא זו סין או כל מעצמה אחרת, ובוודאי אם זו קוריאה הצפונית. פיונגיאנג הבהירה את הקווים האדומים שלה, גם לאחר שטראמפ הוריד את הרף שהציבו קודמיו באשר לפירוק הנשק הגרעיני שבידי קוריאה הצפונית.

      כעת חזרנו לנקודת ההתחלה, בערך. עד כה עברה שנה של הפחתת מתיחות, ובמהלכה השיח בין הצדדים היה חיובי בעיקרו, כשלדיפלומטיה ניתן זמן ומקום. בינתיים, סין, התומכת העיקרית של קים, מצויה בקשיים משלה מול ארצות הברית ומפת האינטרסים העולמיים ממשיכה להתהוות בין רוסיה, יפן, סין, ארצות הברית והקוריאות.

      שנה אחרי: המצב יציב, אפילו שקט

      איש לא מתגעגע לימים שבהם קריינית הטלוויזיה הצפון-קוריאנית המטירה אש וגופרית על אויבי המהפכה, משטר הבובות של סיאול וכל השאר, לתרגילי המלחמה ולתקריות הגבול. המצב בינתיים יציב, אפילו שקט. אולי ניתן היה, צריך היה, להשיג יותר תמורת השקעת הזמן והמשאבים של נשיא ארצות הברית.

      מגזימים אלה הטוענים שמגיע לטראמפ פרס נובל לשלום. שלום הרי לא הושג, וסביר להניח שגם טענתו שאם הילרי קלינטון הייתה נבחרת כבר הייתה פורצת מלחמה בין קוריאה הצפונית לבין קוריאה הדרומית וארצות הברית אינה מדויקת. המתיחות הופחתה משלל סיבות ואינטרסים, והמטרה כעת צריכה להיות המשך הקו הזה - המאמץ להביא את אחד העימותים המסוכנים בעולם לסיומו.