לפי ההודעה הסתומה של הפרקליטות והמשטרה, באישור השופט המחוזי רם וינוגרד, אפשר היה לטעות ולהאמין שנלכד מרגל צמרת שפעל בתוככי הממסד הישראלי. "גניבה" - של מה? פריט חומרי? קניין רוחני? באיזה שווי כספי? - "בידי עובד ציבור, החזקת ידיעות סודיות ומסירת ידיעות סודיות". הנאשם הוציא מידע בסיווג "סודי" ו"סודי ביותר" ומסרו לאדם אחר. קודר. אפל. מסתורי.
אסור בהחלט לומר מי האיש ומה טוענים שעולל (ושהוא ופרקליטו, עו"ד ניר יסלוביץ, מכחישים). הוא חרד לשמו ומתנגד לפרסומו לא פחות מהתביעה. לא נאסר לומר מי אינו. מכל מה שניתן ללקט, בלי שיודעי הסוד יפרו את התחייבותם לשמור עליו, ההיקש המתבקש הוא שהנאשם אינו מרגל, לא בצמרת, ספק אם התואר "עובד ציבור" הולם אותו בהווה ומותר לחלוק על החומרה המיוחסת לפעולותיו.
בהמשך לאותו נתיב צר, אך הכרחי, של חיפוש היש מתוך האין, עולה שהפרשה אולי פלילית, אך לא ביטחונית. היא נחקרה ביחידת הסייבר של להב 433, לא בשב"כ ואף לא במפלג הביטחוני של היאחב"ל. סעיף האישום הוא 113א לחוק העונשין - מסירת ידיעה סודית - ולא 113 (ריגול) או 114 (מגע עם סוכן זר). משמע - מקבל המידע, שגם זהותו אסורה לפרסום, כלל אינו משתייך לאויב.
עוד בוואלה! NEWS:
דקר למוות בגלל סכסוך כספי: גבר בן 62 נאשם ברצח אחיו בירושלים
שר המתנות: במשחקי הכיסאות - נתניהו מטשטש את כישלון הקמת הממשלה
מלחמת דגלים: חיזבאללה ממשיך להתגרות בצה"ל בגבול לבנון
בכירים אינם מעורבים בפרשה, כי לא נאמר בהודעות הרשמיות שפרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה אישרו את ההליכים ועוקבים אחריהם. מאחר שגם מח"ש אינה נזכרת, יוצא שהחשוד אינו - או לא היה - שוטר.
מסירת מידע, הרי זו הדלפה, בלשון העם ואף מערכת האכיפה. לא בהכרח לעיתונאי. כל מי שסקרן לדעת את נתוניה של דוגמנית, ומשדל חבר הסמוך על מסוף משרד הפנים או הביטוח הלאומי להעביר לו פלט מחשב, הוא מען להדלפה, וברצות המשטרה גם מקבל המידע ייחשד. זה אינו המצב כאן, לפחות לא כרגע.
נוצר כאן עולם הפוך. משהו, פומבי או פנימי, גירה את יחידת הסייבר במשטרה לחקור חשד לעבירה. התנהלה חקירה סמויה ונעצר - לא סתם נעצר, אלא עד תום ההליכים, כלומר שופט השתכנע שיש סיכון לבריחה או לשיבוש - אלמוני. שונה ב-180 מעלות, ואולי זה מספר נכון יותר ללהב מ-433, מאופן פעולתה של המערכת כאשר העבירה גלויה לעין כל וגם חוג החשודים ידוע. איפכא מסתייברא.
מי יקבע מה זה נזק ניכר?
זה הרי היה המעשה באוגוסט 2014 במצגת כיבוש עזה בעת מבצע "צוק איתן", ידיעה סודית ביותר אודות תכנית מבצעית ושיקולי הדרגים הבכירים במטכ"ל ובממשלה, שהדלפתה לערוץ 2 נועדה לסייע לבנימין נתניהו לשווק את רתיעתו מהרחבת הפעולה הקרקעית. המניע להדלפה היה שקוף וכך גם הרשימה הקצרה של בעלי היכולת לממש את הרצון.
כדי לסוכך על ראש הממשלה ומקורביו, החליט היועמ"ש יהודה וינשטיין שלא לחקור את ההדלפה. בהודעת הגניזה של התיק קבע וינשטיין אמות מידה לחקירת הדלפות: האם הייתה להדלפה משמעות "אפקטיבית", כלומר האם סיכלה פעולה מתוכננת; האם חשיפת המדליף חייבה חקירת בכירים (מאוד לא רצוי; חשוב לחקור בעיקר זוטרים) ופגיעה בפרטיותם (לא יפה); האם נפגעה "ליבת הסוד" של המערכת הביטחונית (גרעין? מודיעין? - כל השאר מותר, ולעזאזל הסיווג על המסמך); האם ההדלפה עלולה לגרום לנזק ביטחוני "ניכר" (מי יקבע מה זה בדיוק ניכר? כשלא רוצים להכיר).
לפי הלכת וינשטיין, ככל שהחשוד בהדלפה בכיר יותר, ושההדלפה ממוקמת במדרג בקומה הביטחונית הגבוהה מהפלילית, אין לחקור. לבכירים ובמיוחד לסביבת נתניהו פטור, הזוטרים ייחקרו לפי התור.
זאת אפליה מקוממת. לשון החוק היא אות מתה כלפי רמי מעלה ומתעוררת לתחייה רק במורד החשודים. יתכן שהפרטים שייחשפו אי-פעם יצדיקו, לגופן, את פעולות המשטרה והתביעה ואת החלטת השופט, אבל האכיפה הבררנית, העדפת הצמרת, מזדקרת ודוקרת.