שר המתנות: במשחקי הכיסאות - נתניהו מטשטש את כישלון הקמת הממשלה

בחירות 2019, בסבב השני שלהם, יצאו לדרך, ונותרו עוד קצת יותר ממאה יום עד שנדע אם הן היו מועד ב' של מקצה שיפורים ושינויים או אותה גברת בשינוי אדרת, פשוט שידור חוזר. הימין ינסה למנוע את אובדן המנדטים למפלגות קטנות שלא עברו את אחוז החסימה, הליכוד ינסה להגיע לגוש ימין של 61 בלי ישראל ביתנו כדי שיהיה אפשר להרכיב ממשלה בלי אביגדור ליברמן, בשמאל שואפים להעלות את אחוזי ההצבעה בתל אביב ולעשות תיקון עם המגזר הערבי, ולשלל מאוכזבים ודחויים יש הזדמנות שניה לתקן את הנאחס שקיבלו בקלפיות בפעם הקודמת.

בינתיים, בשבוע הראשון של מערכת הבחירות, נדמה היה שתמונת המסך פשוט הוקפאה: נתניהו עדיין לא העביר הילוך לגיבוש אסטרטגיה או פתיחת קמפיין, אלא הקדיש את עיקר זמנו למשחקי כסאות קואליציוניים. הפיטורים של נפתלי בנט ואיילת שקד הגדילו את נדוניית התיקים על השולחן, וסללו את הדרך לפתיחה בסחר-מכר על חלוקת השלל; בכירי הליכוד התייצבו לשיחות נמרצות על עתידם ומיקומם, ובאיחוד מפלגות הימין מנהלים משא ומתן כדי לתפוס את מקומם של בנט ושקד המפוטרים. הפאזל הקואליציוני הנמרץ משדר עסקים כרגיל, מטשטש את נקודת השבר של השבוע שעבר ואת הכישלון המוחלט בהרכבת הממשלה, ומחזיר לו את המושכות לידיים - אז מה אם זו ממשלת מעבר, בכל זאת נותרו לו תופינים לחלק.

הולכים לבחירות - סיקור מיוחד בוואלה! NEWS:
למרות הביקורת: הכנסת אישרה את הגדלת תקציב הבחירות ב-35%
המבצע של נתניהו באישור היועמ"ש: כרטיסי טיסה למנהטן וקהיר
פשוט כי הוא יכול: כך קובע "המלך" נתניהו את חוקי השכונה ללא הפרעה

במקביל למגעים הקואליציוניים הזמניים, נתניהו ביקש עוד דחייה בשימוע, וקיבל סירוב נוסף מהיועץ המשפטי לממשלה, בסאגה שכנראה עוד נשמע עליה עוד ועוד. ההבדל המהותי בין מועד א' ומועד ב' של בחירות 2019 הוא שהמסכות הוסרו וברור לאן נתניהו חותר - דחיית ההליכים המשפטיים. במשך כל המשא ומתן קואליציוני הנושא העיקרי על סדר היום היה מהלך החסינות/התגברות, ותיק המשפטים - התיק האסטרטגי החשוב ביותר לחודשים הקרובים והגורליים - נמסר ראשון; הקריטריון המרכזי לשדרוג לא היה עוצמה פוליטית, תוצאה בפריימריז או התאמה לתפקיד - אלא מידת הנאמנות לבלפור.

כך מצא את עצמו אמיר אוחנה, ח"כ צעיר ונמרץ שהעביר שעות באולפנים בהגנה על משפחת נתניהו ובהטפה בעד חסינות, עוקף בכירים ותיקים ממנו בתור למשרד המשפטים היוקרתי. נתניהו מנסה למנף את האירוע לכדי מהלך קמפיין מחושב, ולהציג את המינוי הלהט"בי הבכיר כדגל חילוני-ליברלי שנועד לאזן את קריאות המשפט העברי של בצלאל סמוטריץ' ולעקר את העוקץ מהקמפיין של ליברמן נגד מדינת הלכה; למעשה, אוחנה היה הבחירה השנייה, וזכה מן ההפקר של הסירוב העיקש של יריב לוין לקבל את התיק ללא סמכויות אמיתיות בממשלת מעבר.

בשבועות האחרונים נתניהו קיבל כיסוי אידיאולוגי נרחב מהשמרנים בימין שמחכים מזה עשור להזדמנות לצמצם את כוחו של בג"ץ ולהחזיר את האיזון להפרדת הרשויות. אבל אחרי שנתניהו הסכים, ברגע האחרון, לתת לאבי גבאי ולמפלגת העבודה זכות וטו על התהליכים המשפטיים, גם הגדולים שבאוהדיו מתחילים לשאול אם האידיאולוגיה היא רק כיסוי למטרה הגדולה - המשך כהונה תחת כתב אישום.

שמעון ריקלין ואברי גלעד הוכתרו השבוע כ"מתפכחים החדשים" בימין, כשהעזו לשאול בקול רם אם האיש חושב עצמו גדול מהרעיון. אבל תמרור האזהרה הופיע עוד לפני שנודעו פרטי המו"מ עם גבאי, בתמונת הפיוס של פגישת נתניהו עם צמרת בית המשפט העליון ערב לפני פיזור הכנסת, שבסופה יצאה הודעה משותפת על שיח, דיאלוג והסכמה. באותו רגע התעופפו חלומותיהם של לוין וסמוטריץ' ונתניהו חזר להיות האליטיסט הדמוקרט מרחביה שמגן על עצמאות המערכת.

טוב עשה יריב לוין שלא נענה ללחצים הכבירים שהופעלו עליו לקחת את תיק המשפטים, כי את השינויים שהוא חולם לעשות, הוא באמת לא יוכל לקדם בממשלת המעבר, וכנראה שלעולם לא. אפשר להתווכח על האג'נדה הנוקשה ולהסתייג מהרטוריקה, אבל אי אפשר לקחת לו את היושרה האישית שבשמה הוא ויתר על תיק חלומותיו. לוין מחויב לאידיאולוגיה שלשמה היא מטיף ושעליה הוא רץ לכנסת, מצרך נדיר במחוזותינו שזכאי לתואר שליח ציבור - של מי שבחר בו - במלוא מובן המילה. אבל נתניהו לא צריך ולא יכול עכשיו לקדם רפורמות מרחיקות לכת, ולא לצאת למלחמות עולם של ממש עם מערכת המשפט, אלא בעיקר לשלוח מסר הצהרתי מאיים ומצנן כלפי גורמי אכיפת החוק. בארכיון ההצהרות של אוחנה יש התבטאויות קשות וחריפות נגד הרדיפה של "כנופיית שלטון החוק" ועריצות בג"ץ ומספיק 2-3 התבטאויות של שר המשפטים בשביל לייצר משב אוויר קר.

בישיבת הסיעה של כחול לבן השבוע יאיר לפיד הכריז על הבחירות כ"הזדמנות שניה" לנצח, כמה דקות בלבד לפני ההפסד הצורב של האופוזיציה בבחירות למבקר המדינה. זו הייתה הצבעה חשאית, הזדמנות מושלמת לחפש עריקים ולהבקיע לנתניהו סדקים בקואליציה, אבל בכחול לבן - שמתיימרת להחליף את הליכוד כמפלגת שלטון אלטרנטיבית - פספסו את האירוע מתחילתו ועד סופו.

במקום להסכים מלכתחילה על מועמד עם רקע משפטי הולם שייתן מענה אמיתי ומהותי לשאיפה של נתניהו להחליש את מוסד המבקר, רביעיית כחול לבן התווכחה עד הרגע האחרון, ובסוף הסתפקה במועמדות הפשרה של גיורא רום. רום הוא אמנם אלוף מעוטר וטייס מהולל בצה"ל, אבל מלכתחילה היה פסול על ידי הסיעות הערביות ולא היה לו שום רקע שהפך אותו למועדף יותר ממתניהו אנגלמן, המועמד של נתניהו. בזמן שהאחרון זכה לחיבוק חם מראש הממשלה, שהשקיע שעות של שיחות שכנוע בליכוד ובקואליציה כדי להבטיח את הניצחון, רום קיבל כתף קרה מגנץ וחבריו. שעה לפני ההצבעה במליאה, בהצהרות בפתיחת ישיבת הסיעה, הם אפילו לא הזכירו את שמו.

רום לא שכח לנקום; בראיון מהדהד בגלי צה"ל הוא השווה את כחול לבן לפלוגה של גבעת חלפון שלא מסוגלת להתארגן למערכה ושיבח את הנחישות והדבקות של נתניהו במשימה. "האופוזיציה לעומת זאת ניגשה לכל הנושא הזה כמו איזו פלוגה שיוצאת לנופש בחורשת טל", סיפר לרזי ברקאי. "המסמך היחיד שלהם שראיתי באותו שלב היה צילום של נשיקה בין יאיר לפיד לגבי אשכנזי, כמו איזה שני גימנזיסטים שעשו איזה מעשה קונדס". גם אם מבודדים את הכעס והאכזבה שרום בוודאי חש לאחר שלא הצליח לזכות בתפקיד, התמונה שעולה מהתיאור שלו מלמדת הרבה על מי שלכאורה שלח אותו לקרב.

הנשיקה המדוברת בין לפיד לאשכנזי צוייצה בתחילת השבוע, בניסיון להרגיע שמועות על תככים בצמרת הקוקפיט ודיווחים על מחשבות מחודשות על הריצה המשותפת. "גם אם אין בינינו תמיד הסכמה על הכול, ואחידות, יש בינינו אחדות", גנץ הכריז בפתח ישיבת הסיעה, כחלק מאותה מגמה. אם היה יותר זמן, לא בטוח שהם היו מחזיקים מעמד, אבל הבחירות שחזרו תוך זמן קצר כל כך הטילו משא כבד של אחריות על כחול לבן - שצריכה לנסות לשחזר את ההישג ואף לשפר אותו, ובשלב זה, אין להם ברירה אלא לשמור על הדבק.

לפיד, שניהל את הקמפיין הקודם, יעביר את השרביט לגנץ, שמאייש כעת את תפקידי המטה, הקמפיין והיועצים האסטרטגיים, אבל יש ביניהם הבנה הדדית על הקפאת המצב: בשלב זה, ההסכמים נשארים בדיוק כמו שהם - מבלי לפתוח את שאלת ההנהגה, וגם לא את הרוטציה, שתקועה למשה יעלון ואשכנזי כמו עצם בגרון, וגם בלי לעשות שינויים דרמטיים ברשימה. אותה נוסחה לא הצליחה להביס את נתניהו לפני כחודשיים, ולא ברור כיצד היא אמורה לנצח אותו בעוד כשלושה, אבל המצרך העיקרי שחסר בה, כפי שעלה מסאגת המבקר - היא נחישות ורוח קרב.

מפלגת העבודה היא קצת כמו הרשות הפלסטינית. שנים שכולם יודעים שמדובר בגוף מיושן, ארכאי, לא מתפקד ושאינו ממלא את תפקידו, ובכל זאת - הוא שורד, נגד כל הסיכויים, בזכות מנגנון משומן שיש לאנשים חזקים אינטרס בשימורו. כך, למרות גודלה הנוכחי המצומק והררי מילות ההספד שכבר נכתבו על מצבה, בשבועיים האחרונים העבודה מייצרת יותר פוליטיקה מכולם - לפחות בסדר גודל של מפלגת שלטון היסטורית. החצי המלאה של ההשוואה הבוטה היא שאם העבודה מצליחה לייצר עדיין כל כך הרבה אמוציות וטונים גבוהים - סימן שיש בכל זאת מי שעדיין נלחם על חייה, ושכמו הרשות הפלסטינית, כנראה שאי אפשר בלעדיה.

ועידת המפלגה, שתתכנס ביום רביעי לראשונה מאז הבחירות, צפויה לספק עוד ערב דרמטי וקולני כמיטב המסורת. על סדר היום: בחירת היו"ר הבא של המפלגה וסדר הרשימה לבחירות הבאות. מי נגד מי? כולם נגד כולם. גבאי, היו"ר הנוכחי, מסומן על ידי כל עמיתיו כמי שהביא על המפלגה את שפלה ההיסטורי; הבגידה המוחלטת שלו בהבטחת הקמפיין שלא להתקרב לממשלה בראשות נתניהו והמו"מ הרציני שניהל איתו ברגע האחרון היו הקש האחרון ששבר את הגמל, וגרמו לכל הלכלוכים לצוף החוצה.

גבאי הבין, סופסוף, שהגרדום על הכהונה שלו ירד, והכריז על פריימריז לראשות המפלגה ב-2 ביולי. אבל מהצד השני, עמיר פרץ, נאבק שהיו"ר לא ייבחר על ידי המתפקדים, אלא על ידי 3,300 צירי ועידה, ומסומן גם הוא על ידי שאר הח"כים כאנטי דמוקרט, שמנסה להשתלט על החלל הריק של גבאי בדרכי קיצור פתלתלות. בשבוע האחרון איציק שמולי וסתיו שפיר ניהלו מאבק עיקש כדי למנוע מפרץ להעלות את ההצעה שלו לוועידה, ודילגו בין מוסדות המפלגה - ההנהלה, ועדת החוקה, חזרה להנהלה, ובקרוב בבית המשפט ובמוסד לבירור עתירות, ולעת עתה - ידם על העליונה, וההצעה של פרץ לא על סדר היום. אבל במקביל, מעל ראשם של הח"כים מונפת חרב נוספת - והם מנסים לגייס תמיכה בוועידה כדי להקפיא את הרשימה ולוותר על הפריימריז לקראת הבחירות הבאות.

לעבודה ניתנה כעת הזדמנות חד פעמית לנסות לצאת מהשפל, ולא ברור איך הקרבות האינסופיים וההתנהלות העסקנית מסייעים בשיקום מפלגה שבהתפוררות. ח"כים ופעילים במפלגה מפנים אצבע מאשימה לגבאי, ולהתנהלות המוזרה והמבלבלת שלו ושל אנשיו במוסדות המפלגה, וחושבים שזו הנקמה המתוקה שלו שתפיל עליהם את הבית, כפי שהזהיר איתן כבל בינואר האחרון. אבל ותיקי המפלגה יכולים להתנחם בכך שהכיסא הראשון עדיין נותר אטרקטיבי. פרץ, שמולי ושפיר כבר חזק בסל השמות, וכרגיל, כמדי מערכת בחירות, שמו של אהוד ברק חוזר לרחף בפי הפעילים כתקווה האחרונה שיכולה להושיע את המחנה.

ברק אכן בוחן ברצינות את האופציות, אבל בכלל לא בטוח שהעבודה היא הכיוון. יש בסביבתו מי שאומר לו שעדיף לו להתחיל לבד, בדרך עצמאית, להחיות מחדש את מפלגת העצמאות, ומשם להתחיל לעשות חיבורים עם בכירים אחרים, בדיוק כמו שתכנן בפעם הקודמת. לנוכח החולשה המסתמנת בצמרת כחול לבן, הקול החד והבוטה של ברק יכול לזכות לתנופה מחודשת ונאמניו משוכנעים שהוא היחיד שיכול לעשות שינוי במחנה השמאל, אבל ספוילר: בפרק א' של בחירות 2019 כל התוכניות של ברק נותרו בסוף על הנייר, לא נמנע שזה מה שיקרה גם בשידור החוזר.