יחסים מיוחדים: אפילו טראמפ לא יצליח להרוס את ברית הדמים עם בריטניה

נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, החל אתמול (שני) את ביקורו הרשמי בבריטניה. כל נשיא אמריקני מגיע לביקור דומה, וכל ראש ממשלה בריטי מטריח עצמו לבית הלבן. זהו חלק ממערכת יחסים ארוכת שנים, ברית שחושלה בדם.

בדומה לכל נשיא אמריקני, דונלד טראמפ יראה מפגינים לא מעטים נגדו, ועוד שלל מיצגים יצירתיים שנועדו להבהיר לו שהוא לא רצוי. אך טראמפ הוא אינו הסיפור כאן, וגם לא תרזה מיי, אלא מה שנותר מהברית האטלנטית המהוללת בבריטניה המתפתלת בשבי הברקזיט האינסופי. מה נשאר עוד מהיחסים המיוחדים בין המדינות, והאם הם רלוונטיים עוד? האם הם חשובים עוד למישהו או שמדובר במס שפתיים, זכר לעבר מפואר?

בריטניה וארצות הברית, כך על פי ג'ורג' ברנרד שו, הן שתי אומות המפולגות בידי שפה אחת. ואומנם השפה, שלא לדבר על ההומור, אכן שונים משני צדי האוקיינוס האטלנטי. היחסים בין האימפריה הבריטית לבין יוצאת חלציה, שירשה אותה כאימפריה העולמית, מסובכים. אחרי הכול, המתיישבים הראשונים במושבות הראשונות בצפון אמריקה המזרחית, הגרעין למה שיהיה ארצות הברית באו מאנגליה. פוריטאנים, שנרדפו על אמונתם הדתית בארצם ובאו לעולם החדש. הם היו אזרחים נאמנים למלכם המרוחק שבלונדון, שאם לא היה עושה טעויות מפליגות בשיקול דעת אולי ארצות הברית כיום הייתה דומיניון בריטי ובראשו, טכנית, מושל כללי הכפוף למלכה - בדומה לשכנה מצפון, קנדה.

עוד בעולם:
לפני הביקור: טראמפ הביע תמיכה בבוריס ג'ונסון - והרגיז את קורבין
מולר רמז שטראמפ פשע, אבל הבהיר כי לא הוא זה שיכול להעמידו לדין
בכיר צפון קוריאני שדווח כי נשלח למחנה עבודה נראה לצד קים

אבל האיוולת האנושית התערבה כתמיד, והאזרחים שביקשו בסך הכול ייצוג בפרלמנט המטיל עליהם מסים נגררו למלחמת עצמאות נגד הבריטים. בסיומה של המלחמה, מי שנותר נאמן לבריטניה היגר, נמלט, גורש צפונה - לקנדה. תומכי העצמאות הקימו מדינה חדשה, ארצות הברית של אמריקה.

כמעט מיד פרצה מלחמה נוספת בין השכנות. מלחמה שחפפה למלחמות נפוליאון ונמשכה שלוש שנים, במהלכה המעצמה הבריטית דאז, כבשה את וושינגטון ושרפה את הבית הלבן. בתום שלוש שנים הושג הסכם שלום.

היחסים היו ליחסי שלום. מתיישבים ומהגרים באו לעולם החדש מבריטניה - שאז כללה את כל אירלנד. השקעות הון מבריטניה ואירופה פיתחו את התעשיות והכלכלות החדשות. בריטניה לא התערבה במלחמת האזרחים - למרות ניסיונות הדרום לשכנע את לונדון להכיר בקונפדרציה, ולקראת תום המאה ה-19 אי אפשר היה עוד להתעלם מהענק התעשייתי הצומח במהירות, צובר עושר אדיר בתקופת הברונים השודדים - אותם אישים שעלו מאשפתות והיו לאנשים העשירים ביותר בארצות הברית ובעולם כולו.

המתעשרים - קרנגי הסקוטי, ונדרבילט ההולנדי ושורה של ינקים מוצא אנגלי - גולד, רוקפלר, מורגן ורבים אחרים - ביקשו מעמד ולהיות חלק מהאצולה. כך, תוך כמה עשרות שנים 500 יורשות הון אמריקניות נישאו ל-500 אצילים אירופים - רבים מהם אנגלים. הדוכס ממרלבורו התחתן עם ביתו של ונדרבילט. בן דודו, לורד רנדולף צ'רצ'יל נישא לג'ני ג'רום, בתו של סוחר מניות עשיר מפילדלפיה. פרי בטנם, ווינסטון, הוא אמריקני למחצה.

במלחמת העולם הראשונה יילחמו שתי האויבות לשעבר כתף אל כתף מול האויב החדש, גרמניה. לאחר המלחמה בריטניה עדיין הייתה אימפריה. ארצות הברית שבה לענייניה וביקשה לא להתערב בענייני אירופה - ובעיקר שאירופה לא תתערב בענייניה - אבל זה היה בלתי נמנע, כמו גם הברית בין השתיים.

המוצא המשותף הוא לא העיקרון היחיד שעמד בבסיס הברית הזו, שהרי הרי ארצות הברית היא מדינת מהגרים, ויש בה עשרות מיליוני אירים וגרמנים שלא פיעמה בהם חיבה יתרה לבריטניה, ומהגרים אחרים - יהודים, איטלקים, יוונים, מקסיקנים היו שווי נפש בעניינה. זו הייתה שותפות תרבותית - זהות ערכית, ליברליזם, קפיטליזם, שמרנות מפוכחת וזכויות אדם וכבוד לחוק ולמשפט. כל אלו חיזקו את הקשרים בין המדינות, גם כשהפערים התרחבו או הערכים התנגשו. וזה קרה, למשל כשנשיא ארצות הברית ווילסון ביקש הגדרה עצמית לעמים בתום מלחמת העולם הראשונה - דבר שלא בדיוק עלה בקנה אחד עם מאמציה של בריטניה לתחזק את האימפריה שבידיה.

20 שנה אחר כך פרצה מלחמת העולם השנייה. השבוע יציין העולם את יום השנה ה-75 למבצע אוברלורד, הפלישה לנורמנדי. זה לצד זה יעמדו נשיא ארצות הברית וראש ממשלת בריטניה, המדינות ששלחו את חייליהן להסתער על החופים. וינסטון צ'רצ'יל קרא לשתי הארמיות "הברית הגדולה" שהפכה לימים לברית האטלנטית. ברית בין בלתי שווים - בריטניה הלוחמת לבדה, ממשכנת את כל כלכלתה, את עתידה לטובת ארצות הברית המעבירה לה ציוד. אחרי הקרב בפרל הארבור, ואחרי שהיטלר מיוזמתו הכריז מלחמה על ארצות הברית, שתי המעצמות נלחמות יחד. מיליוני חיילים אמריקנים מגיעים לאנגליה להתכונן לפלישה, רגע כמעט אחרון של תהילה במאבק נגד הרוע.

כבר במלחמה ההיא היה ברור שהעולם משתנה. את מקומן של המעצמות הישנות תפסו ברית המועצות וארצות הברית, בעוד שבריטניה הפכה ל'אימפריה לשעבר'. האמת הכואבת התבררה בזמן מבצע סואץ, כשבריטניה, צרפת וישראל יצאו להרפתקה שנעצרה כשארצות הברית איימה - ובריטניה נאלצה להתקפל.

בריטניה לא הפכה לווסל אמריקני. יכולותיה כמעצמה נותרו בלתי מבוטלות. הצי והצבא הבריטי הם פקטור בהיערכות נאט"ו. יכולות המודיעין הבריטיות שכללו גיוס סוכנים בגוש הקומוניסטי, כמו גם הכלכלה, וההשפעה התרבותית היוו מרכיב חשוב. שלא לדבר על ההשפעה בחבר העמים, על זכות הווטו באו"ם, הנשק הגרעיני, המאבק בטרור, ויכולת השפעה באזורים שונים בעולם - בריטניה היא בעלת ברית חשובה לארצות הברית. גם מעצמת על צריכה ידידים.

בשנות ה-50 בריטניה שלחה כוחות לקוריאה. לוייטנאם היא סירבה. ממשלת לייבור הייתה אז בשלטון והחליטה שלא לעשות זאת, אבל סייעה לארצות הברית בדרכים אחרות.

מאוחר יותר, ראשת ממשלת בריטניה תאצ'ר כרתה ברית פוליטית, וחשוב יותר אידיאולוגית עם נשיא ארצות הברית רונלד רייגן. הם התוו קו תקיף בכל התחומים - משמרנות אקטיבית המתנגדת למדינת הרווחה בבית, ועד מאבק חסר פשרות בקומוניזם במדיניות חוץ. בריטניה של תאצ'ר חזרה להיות שחקנית משמעותית בזירה העולמית.

בחלוף השנים, בריטניה שלחה כוחות למלחמת עיראק הראשונה ולאפגניסטן. הכוחות הבריטים קיבלו את הלמנד, אולי המקום המסוכן ביותר לכוחות זרים באפגניסטן. בריטניה אף התגייסה, באופן כמעט בלבדי, תחת ראש הממשלה טוני בלייר למלחמת עיראק השנייה שיזמה ארצות הברית. המלחמה הזו הובילה לקרע בין השתיים ולשבר עמוק עוד יותר בבריטניה עצמה. אזרחים בריטים ממוצא מוסלמי עמדו והריעו כשארונות של חיילים בריטים חזרו הביתה אחרי שנהרגו בעיראק.

בריטניה האמינה שאכן יש נשק השמדה המוני לסדאם חוסיין. כשמדינות אחרות באירופה לא יצאו למלחמה - בריטניה עמדה לצד בעלת בריתה הוותיקה ושילמה מחיר יקר - בקרע פנימי, בחללים, בכלכלה, בתוך האיחוד האירופי, ובהתרסקות המתונים במפלגת לייבור.

ארצות הברית היא עדיין המעצמה החזקה בעולם, בעוד שבריטניה לא במקום השני, או השלישי. לא כלכלית ולא צבאית. יש לה השפעה רכה - השפה, התרבות, סדרות טלוויזיה כמו אחוזת דאונטון, שורה של סרטים תקופתיים נפלאים, סדרת ג'יימס בונד, ספרים, מורשת, תיירות ובית מלוכה מפואר. הם מרשימים ולא רק את הציבור. אפילו נשיא ארצות הברית בכבודו ובעצמו דרש, על פי השמועות המודלפות, ביקור ממלכתי בארמון בקינגהאם. זה יהיה מעניין.

יחסי הברית בין בריטניה לארצות הברית נסובו כמעט תמיד סביב מאבקים למען החירות. למען הטוב. אלה יחסים שידעו עליות ומורדות רבים - בגלל פוליטיקה, הבדלי תפיסה אאידיאולוגיה. מותר לשער שאם טראמפ ייבחר מחדש ובבריטניה ייבחר לראשות הממשלה ג'רמי קורבין, נראה גצים והצהרות קשות עפים מוושינגטון ללונדון וחזרה, אך גם זו תהיה אפיזודה. בסופו של דבר לברית הזו יש שורשים איתנים - וחשיבות מתמשכת. בריטניה, העוזבת את האיחוד האירופי תסתמך עוד יותר על ארצות הברית, וזו מצדה תמשיך לקבל מבריטניה את חלקה ואף יותר כחלק ממה שנקרא "היחסים המיוחדים".