"אתמול", צייץ אתמול בנימין נתניהו. "פרסם אמנון אברמוביץ' כתבה מגמתית מתוך הדלפות פליליות, מסולפות ורצופות שקרים, שכל מטרתה להמשיך ברצח האופי שלי ושל משפחתי". אולי הרצח הראשון - מחוץ לבתי הכלא, שם זה נפוץ - המבוצע באמצעות סכיני גילוח, שהקורבן המיועד הזמין אך סירב לרכוש מכספו. יש הקונה את עולמו בשעה אחת ויש שגם בשעה אחת אחר חצות מטיס את הזולת במהירות מאך 3 כדי שלא לקנות בשקל מכספו. ליל הסכינים הקצרות.
נתניהו מתיימר לדעת מאין מגיע חומר משובח לידי עיתונאים וטוען, במקרה זה, שהמקורות נמצאים במערכת אכיפת החוק. זאת הטעייה שקופה, עם כוונה בצידה - לטעון בשימוע או בבית המשפט להגנה מהצדק. מילא, תכסיס מקובל של נאשמים, כי העיתונאי תמיד מנוע מכל תגובה העלולה להפנות זרקור, אבל אם באופן כזה מקבל נתניהו החלטות על מבצעים צבאיים, בהסתמך על ניחוש פרוע ולא על מודיעין מוצק, המצב עוד חמור מכפי שהוא נראה. בהנחה שאינו מפעיל את השב"כ או חוקרים פרטיים למעקב אחר עיתונאים או מקורות בכוח, הוא רק משווק תעמולה חסרת כל בסיס. מומחיות בהדלפות פליליות אין לו, כי מעולם לא הדליף. לכל היותר, תידרך. עד היום, כמעט חמש שנים לאחר "צוק איתן", אין לו מושג מי הדליף את מצגת כיבוש עזה. מי לעזאזל היה מצויד אז גם ברצון וגם ביכולת לעשות זאת? אפשר עדיין לחקור ולהשביע את סקרנותו של נתניהו.
עוד בוואלה! NEWS:
טראמפ בעד חוקי ההפלות: "אני תומך גדול בזכות לחיים"
דיווח במצרים: לפחות 17 נפגעים בפיצוץ בסמוך לאוטובוס תיירים בגיזה
כשל טכני או טעות אנוש? חקירת אסון קריסת המנוף ביבנה
כשמתבכיינים על רצח אופי, חלק אחד הוא הרצח, אבל החלק המחולל אותו הוא האופי. שלו ושלה, ביחד ולחוד. זה עניין למחקר מקצועי, לדוקטורט כפול במדעי הנפש. לא כל העובדות מופיעות בקורות החיים: חל עליהן חסיון רפואי. ספרו של דורון נויברגר, בעלה הראשון של שרה בן-ארצי, גנוז בכספת ואסור בקריאה כמו "מאהבה של ליידי צ'טרלי" בבוסטון הפוריטנית.
כל השאר כבר ידוע, מתלונות העובדות במשק הבית של הזוג הקיסרי, מדוח מבקר המדינה, מהעדויות ששכנעו את בית הדין לעבודה להעדיף את סיפורי מני נפתלי וגיא אליהו על הכחשות שרה, מהחקירות השונות ב-20 שנות תיקים, מאבנר עמדי עד ארנון מילצ'ן, ג'יימס פאקר - אזרח זר עם גישה חופשית לראש הממשלה - ושאול אלוביץ'. הדמוקרטיה הישראלית במיטבה, עם הפרדת רשויות: בראש הרשות המבצעת עומד ראש הממשלה, ובראש ראש הממשלה עומדים רעייתו ואחד מבניו. הם אילפו אותו כדי כך שהבעת אי-נחת מצדם, לרוב לא בנימה חרישית, מקפלת אותו ומסחררת מהלך מדיני או ביטחוני. אם הרמטכ"ל ישיק או יבטל מבצע רק כדי שרעייתו לא תצעק עליו, או אם שופט יזכה או ירשיע מחשש שבנו - של השופט, לא של הנאשם - יגיב בשביתת רעב, תפרוץ שערורייה מבישה והמחליט הצבאי או המשפטי יתפטר. רק בדרג הממלכתי הבכיר מתקבלת מציאות כזאת כפולקלור.
השחיתות ביחסי משפחת נתניהו עם מיטיביה, ספקי הסיגרים והשמפניה, הסכינים והג'ל (לא זה של גלעד ארדן) והיאכטות והסיקור המתחנף - המשתתפים במשחק קצת מתוך כדאיות וקצת כי כבר אסור להפסיק ולהסתכן בתגובה נקמנית; הגמילה מההתמכרות קשה לדוחפים לא פחות מאשר למושכים - חמורה במיוחד בגלל משאב נדיר: זמנו של ראש ממשלה. הידיעה שאדם עשיר כלשהו מסוגל לדלג מעל לכל המחסומים ולהיפגש עם ראש הממשלה בכל עת משדרת לסביבה מידה מירבית של קירבה ונגישות. מי שיכול להזדמן סתם כך, בג'ינס ובסניקרס, למטבח הבית בקיסריה, הוא בוודאי שותף סוד למידע פנימי, גם שומע וגם משמיע. באדם כזה מועיל להשקיע; אולי עוד תצא מכך ראשות המוסד. ואין לזלזל בעצם האישור להיכנס למקדש המבהיק בניקיונו: השתתפות המדינה בהוצאות הבית הפרטי, המתקרא "מעון" לתפארת המליצה, נגזרת מהציפייה שבסופי שבוע ישמש לדיונים בהולים, לעבודת הממלכה שאין לדחותה, אבל ברגיל נאסר על השרים, הפקידים והקצינים לפלוש בהמוניהם לבית והדיונים הוסטו, בתשלום נכבד, לאולמות שנשכרו ב"דן קיסריה".
מסרקים, סכיני גילוח ולימודי סקי
כחובב פוליטיקה אמריקנית, בקיא נתניה ובסיפורו של שרמן אדמס, הפקיד החזק ביותר בוושינגטון של שנות ה-50, ראש מטה הבית הלבן בשש שנותיה הראשונות של נשיאות דוייט אייזנהואר. אדמס, לשעבר חבר קונגרס ומושל רפובליקני בניו המפשייר, נפל ממרומי גדולתו כי קיבל מהמיליונר ברנרד גולדפיין, לא חשוב מאיזו עדה, מעיל ומרבד. רק מעיל צמר, אמנם לא מתוצרת "קולומביה" אלא רק תרומת בהמה דקה משבט הלאמה והאלפקה, ושטיח מזרחי - ותם הטקס לאדמס. במשפחת נתניהו, ללא קשר למשפחת אדמס מהסרט המשעשע, הזמנת המתנות, קטנות כגדולות, הייתה לדבר שבשגרה.
בניתוח כלכלי אפשר לראות שינוי חשוב במנהגי הטפילות של הזוג, במעבר משנות ה-90 לעשור האחרון. במילה אחת: הפרטה. המעורבות הממשלתית נכשלה, הנטל חזר לאזרח, ולכן הבוז למנגנון הפקידותי (לא לגמרי, עדיין יש "ועדת שלושה" המאשרת מימון הוצאות בנכס הפרטי), הידד לתורמים מכיסם, עם צדק חלוקתי - הקצף של מילצ'ן, המים הסוערים של פאקר.
ב-29 ביוני 1997 ביקש חשב משרד ראש הממשלה, עמי טלמור, במסמך "אישי למכותב בלבד", שמנכ"ל המשרד ינכה ממשכורתו של כבוד נתניהו 4,000 דולר ועוד 1967 פרנקים שוויצרים, בהמרה לשקלים לפי השער היציג ובשישה תשלומים - החזר הוצאות פרטיות בחו"ל, שנתניהו ניסה לגלגל על המדינה. ספר ב-240 דולר, עוד ספר ב-300, ב-550, ב-600, ב-875 - לא נורא, מדובר בנציג עם הספר ובאשתו, כנראה אלה ספרים נדירים הנחוצים למדינאי - עד שמתגנב חשש שנחוץ שם ניקוד וכי מדובר בעיצוב תסרוקת, בחיתוך קווצות ואולי פה ושם גם בצביעת עטרה ליושנה.
דאבוס, מסתבר, אינה רק פסגה כלכלית, אלא גם חופשה משפחתית על חשבון האוצר, כולל שכירת ציוד סקי ומורה נבוכים בגלישה. "אנו מנסים לברר", הבטיח טלמור, כמקור אפשרי לחיסכון. "האם ציוד הסקי ניתן רק לראש הממשלה ולרעייתו, או גם למאבטחים". יפה שהתחבולה התגלתה, אך באיזה מוח צצה מלכתחילה המחשבה שלימודי סקי לפסיכולוגית חינוכית B.A. M.A לא ימומנו מהכיס הפרטי, בהנחה שחייטי נתניהו זכרו לתפור בבגדיו כיסים, אם גם לא לשימוש תכוף?
עד כאן הוצאות בחו"ל ו-29 ביוני. למחרת, ב-30 ביוני, מי יודע כמה עוד צמדי ימים כאלה היו שם, יירד החשב טלמור דרג אחד וכתב למשנה למנכ"ל המשרד, שהיה גם מנהל לשכתו. זאת תזכורת מהחודש הקודם: נתניהו התבקש לפרוע חוב בסך 6,263.38 שקלים, אך לאחר חמישה שבועות שילם רק 5,100, ובינתיים נמצאו קבלות נוספות, ישנות וחדשות, והחוב שב ותפח ל-2,002 שקלים. טלמור היה נביא: כבר לפני 22 שנה ידע שסכיני גילוח וג'ל הם פריטים שהזוג נתניהו אוהב, אבל לא אוהב לממן. גם טמפונים, לא נאמר למי מבני הזוג, ניקנו מקופת המדינה, וכך גם מסרקים (שניים בתוך חודשיים) וכרטיסים לקולנוע, ויטמינים ושמנים ומשחות.
המנכ"ל, נמען מכתבו הראשון של טלמור, היה אביגדור ליברמן. המשנה/רל"ש, במכתב השני, משה ליאון. הימים חולפים, שנה עוברת, ושותפיו של נתניהו פורחים בפוליטיקה, הארצית והמקומית.
אם כל כך קשה לבני הזוג נתניהו, בהיעדר כרטיס אשראי (תמיד טוב לעבוד במזומנים, שאינם משאירים נתיב לחוקרים), לשלוף שטרות או מעות (כי עוד יותר טוב לעבוד בלי מזומנים) לקניית סכין וטמפון, ברור שאין לצפות מהם לקחת משכנתא על דירתם ברחוב עזה 35 בירושלים או על אחוזת קיסריה, כדי לממן את ההוצאות המשפטיות. והצדק התועלתני איתם: במלחמת ההתשה נגד שלטונות החוק, היועץ המשפטי והפרקליטות מתמסרים, להוטים להיכנע. כשהמדינה חויבה לשלם מאות אלפי שקלים לעובדי המעונות, בגלל התעמרות שרה, הוחלט בפרקליטות לחייב שמונה מיליון אזרחים שידם לא הייתה במעל; ואם למרות הסתייגות פרקליטות מחוז ירושלים, בראשות דני ויטמן וארז פדן, יסתפקו היועמ"ש ופרקליט המדינה ברבבות שקלים מתוך מאות אלפים שבוזבזו במרמת הארוחות במעונות, הנזק המצטבר יעבור את קו חצי המיליון.
שר ההיסטוריה
בנאומו בשבוע שעבר, באזכרה לראש מחתרת ניל"י, אהרן אהרנסון, ניכר בנתניהו - ברוח דברים ששמעו ממנו מכריו לאחרונה - שהוא מאמין רק בהכרעת דין של שופטת אחת: ההיסטוריה. לולא ניספה אהרנסון לפני מאה שנה, אפשר שהיה בכוחו להביא להקמת מדינת ישראל לפני מלחמת העולם השנייה ובכך לשנות את תולדות העם היהודי, הפליג נתניהו בדמיונו. הנושא האמיתי לא היה אהרנסון, אלא מקומו של היחיד בהיסטוריה. נתניהו נוהג כאילו הוא היחיד הנבחר, המורם מעם, האדם העליון, מושיע המדינה. מה לו ולקניית ג'ל וסכינים; כשבאיש אחד ומיוחד תלויה התקווה בת שנות אלפיים, למי אכפת מתיק 2000.
לנתניהו לא אכפת שדימוי נשגב זה סותר את קו הטיעון שלו, באומרו שהמצביעים, מיעוט של שלושה מעשרה, בחרו בו אף שידעו את מצבו המשפטי ולפיכך נתנו הכשר להתעקשותו למשול עכשיו ולהישפט רק אחר כך, פעם, מתישהו, בעולם הבא. אם יימצאו בוחרים שיתלוננו במשטרה על שקולם בעד הליכוד הוצא במרמה, כי האמינו לתומם לנתניהו שאינו - "מה פתאום" - מעוניין בחסינות מהעמדה לדין, יהיה על היועץ המשפטי להמציא אמתלה יצירתית במיוחד לסירובו להטיל על המשטרה לחקור חשד לפלילים. לא הרי סתם הבטחת בחירות ("לא אעלה מסים", "דין נצרים כדין תל אביב") שהשתמטות מקיומה מתורצת בנסיבות חדשות, בשיקול דעת, בכורח לתעדף, כהרי שקר לתכלית אישית. ואולי בדברו על ידיעת מצבו מתכוון נתניהו לומר שהבוחרים לא רומו, כי מלכתחילה הכירו את יחסיו המורכבים עם האמת ולא האמינו להכחשותיו המיתממות.
בממשלה שנתניהו מנסה להקים, הוא ישמור לעצמו את תפקיד שר ההיסטוריה; והוא בונה על כך שאנשים שנאבקו לפנים בשחיתות ישתקו עכשיו ויתמכו בשחיתות גדולה עוד יותר. המקרה המביך ביותר הוא של עוזי דיין, ח"כ טרי מירכתי הרשימה בליכוד. דיין היה מהאלופים הבולטים ביותר במטכ"ל בתקופות אהוד ברק, אמנון ליפקין-שחק ושאול מופז. לטעמו של מופז, בולט מדי, כסגנו וכיורשו המיועד. לולא הפסיד ברק את ראשות הממשלה לאריאל שרון, היה דיין מתמנה ב-2001 לרמטכ"ל. כראש המועצה לביטחון לאומי ביקש דיין מראש אגף החקירות במשטרה, ניצב משה מזרחי, לצרף למסמך תפיסת הביטחון פרק על השחיתות הממשלתית והציבורית, לצד העבריינות הקשה והמאורגנת, כאיום על ביטחון הפנים ויציבות החברה. מזרחי נרתם למשימה בהתלהבות. התוצאה: בניצוחו של שרון, שנחקר באותה עת בתיקי דוד אפל, הוזזו דיין ומזרחי מתפקידיהם.
זה היה דיין הישן. דיין החדש שש לשרת תחת ראש ממשלה עם כתב חשדות תלת-תיקי והתנהגות אישית מביכה גם כשאינה פלילית. הוא ישמח לכהן, כמו דודו משה בממשלת בן-גוריון, בתפקיד שר החקלאות. אם משום מה לא יימצא לו מקום בין עשרות השרים, גם סגנות שר הביטחון מתאימה למידותיו, כל עוד תיק הביטחון נשאר בידי נתניהו - דגם שמעון פרס, סגנו של שר הביטחון בן-גוריון כשדיין היה שר החקלאות. ואם שתי חלופות אלה נסגרות, יו"ר ועדת החוץ והביטחון. אין חולק על כישוריו שם, כמו במשרד הביטחון, להועיל לפיקוח נבון ומנוסה על מערכת הביטחון.
רק שבדרך מוכן דיין, אם לפרש לרעה את שתיקתו, לזנוח את הדגלים הערכיים שהניף; יתכן שהפקיד אותם אצל הזקיף כבר בהיכנסו למפעל הפיס. הרי אם יודיע שבכוונתו להצביע נגד תעלולי נתניהו - יותר מכך, אם ינאם נגד השחיתות בהפגנה בכיכר רבין במוצאי שבת - ישיג בתחילת כהונתו בכנסת מה שמאות מהנבחרים שם לא השיגו בשנים ארוכות בספסלי המליאה, בוועדות ובממשלה. זה גורלי יותר למדינת ישראל מהשפעתו המסוימת, הרחוקה ממכרעת, של סגן שר או יו"ר ועדה.
משה דיין לא היה מופת לטוהר מידות. הוא גם ערק ממפלגתו לממשלת מנחם בגין, אך שם ניסה לכפר על שגיאותיו בתרומה חיונית לשלום עם מצרים, המהלך המדיני החשוב ביותר בתולדות המדינה. כשאבחן מאמץ של בגין לבלום את התקדמות השלום לגזרה הירדנית-פלסטינית, התפטר.
אחיינו, עוזי, צנוע ממנו באורחותיו האישיות וספוג כמעט כמותו ברצון לשים את משקלו על כפות המאזניים. סיכוייו לחזור לכנסת בשנית בבחירות הבאות אינם גבוהים בלאו הכי. אם הוא ועוד שלושה-ארבעה מעמיתיו יהיו אמיצים ומוסריים דיים לצאת נגד נתניהו עכשיו, במקום להתבייש אחר כך, לא מפלגתם תריע להם; רק - בניגוד להערכתו העצמית של נתניהו - ההיסטוריה.