דב זוורלינג מגדוד 12 של גולני סיים מסלול ב-3 בפברואר 1997. הוא המתין יחד עם חבריו לפלוגה במפקדת הגדוד במצפה עדי לשיבוץ כשהוזעק למחרת עם חבריו בשעת ערב מאוחרת למושב שאר-ישוב. הלוחמים כבר ישנו בפריקאסט, כשלפתע נשמע קול. "מישהו נכנס וצעק 'כל החובשים לצאת החוצה!'. אחר-כך הוא יצא וטרק אחריו את הדלת", הוא מספר. "אחרי כמה דקות הוא נכנס שוב. הפעם הוא פתח את האור והתחיל להקריא בשמותיהם של החובשים: "אתה, אתה, אתה צא! צא! צא החוצה!".
"אנשים רצים. עדיין יורד שלג, ואני שומע מטוסים באוויר ורואה נורים", הוא נזכר. "החלטתי לשאול מה קרה - אז אמרו לי שהתרסק מסוק. אחר כך אמרו שהתנגשו שני מסוקים באוויר, ובהמשך אמרו לכל לוחמי הפלוגה לעלות על ביגוד חם ולעלות על הטיוליות. אמרו לנו שנצטרך לאבטח את האזור - נסענו לשם בלי מושג מה אנחנו הולכים לראות".
זה היה ערב ה-4 בפברואר 1997: שני מסוקי יסעור שהובילו 73 לוחמים, מהם שמונה אנשי צוות ו-65 חיילים וקצינים, למוצבי צה"ל ב"רצועת הביטחון" שבדרום הלבנון - התנגשו מעל עמק החולה. אחד המסוקים נפל על בית במושב שאר ישוב, הבית משמש כצימר לאורחים, שלמרבה המזל היה ריק באותה שעה, ואילו המסוק השני התרסק בשדה פתוח בפאתי המשוב, לא רחוק מבית העלמין של קיבוץ דפנה. לזירת האסון הוזנקו מיד כוחות חילוץ ופינוי מכל אזור הגליל. צה"ל הכריז על כוננות מלאה בגזרה ובשטח הוצב חדר פיקוד מיוחד וממנו ניהלו את פעולות החילוץ אלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין, ומפקד העוצבה, תא"ל יום-טוב סמיה. מעל מקום האסון נורו פצצות תאורה, שבחסותן פעלו הרופאים, אנשי הרבנות הצבאית, וחיילי היחידה לסילוק פצצות. 22 שנים לאחר מכן מספר זוורלינג בריאיון גלוי לראשונה על הלילה המטלטל הוא, כשהוקפץ עם חבריו אל זירת ההתרסקות בשאר-ישוב, והשתתף במבצע המורכב של איתור גופות הנספים.
לקריאה נוספת:
20 שנה לאסון המסוקים: המפקדים נושאים עמם את הטראומה בכל טיסה
על הגבעה לזכר בניהם, הורי הרוגי אסון המסוקים מחבקים את ההנצחה
כך נראה גיהינום: הבוקר האכזרי שאחרי אסון המסוקים שלא אוכל לשכוח
הלוחמים שהתעקשו לעלות על טיסת המוות
"ירדנו מהטיולית וראינו 30 אלונקות מוכנות: חצי מהן כבר עם גופות עליהן כששמיכות סקביאס מכסות אותן. רואים הכול, רואים נעליים, רואים ידיים, וכל הזמן מגיעות עוד ועוד גופות", מספר זוורלינג. רק אז ניגשו אל הפלוגה נציגים מטעם צה"ל שהסבירו להם את מימדי האסון אליו נקלעו: "קיבלנו תדריך: לא מצפים לאנשים חיים, יש 70 ומשהו גופות שמפוזרות בשתי זירות. התפקידים שלכם הם לחפש את החללים ולשמור על הדברים הסודיים, נפלים ונשקים. זהו שטח צבאי סגור".
בינתיים התחלקו לוחמי הפלוגה לקבוצות, וזוורלינג לקח לראשונה פיקוד על קבוצה של לוחמים, שניצבו עתה מול משימה קשה במיוחד. "אחד החברים מהפלוגה נכנס למצב של לחץ וקוצר נשימה בעקבות המראות הקשים. הרגעתי אותו ודיברתי איתו. אמרתי לו: 'נדבר על הכל מחר, עכשיו יש משימה וצריך לעבוד'", הוא מספר, ומתאר כיצד הכוח קיבל סרטי סימון לבנים וסטיקלייטים כדי לסמן נפלים וגופות, והחל במשימה. "המראות בשטח היו קשים והבית בישוב עדיין בער. עברנו שם ואתה רואה הכל: מה שראו בטלוויזיה - אנחנו ראינו הרבה יותר מזה. חלקי גופות, נשקים, קיטבגים, פצמ"רים, ממש הכול, כאילו מסוק צבאי התפזר באוויר. כשחזרנו אל עמדת האיסוף, האלונקות היו כמעט מלאות בגופות", הוא נזכר במראות שאינם מרפים ממנו עדיין.
בסיומה של המשימה שבו הלוחמים לבסיס, וזוורלינג זוכר בבירור את דממת האלחוט ששררה באוטובוס בדרך מזירת האסון. לדבריו, אף גורם צה"לי לא ישב עם הפלוגה כדי לשוחח ולהקשיב לחיילים שלקחו חלק במשימה. "הגענו לבסיס ושחררו אותנו הביתה", הוא משחזר. רק לפני מספר שנים, בפגישת מחזור של הפלוגה שנערכה על ימת הכנרת, שוחחו לראשונה הלוחמים על הלילה ההוא בשאר-ישוב.
בשלב זה בעדותו השתתק זוורלינג למספר שניות. כשהוא חוזר לדבר, הוא דומע וקולו נרגש. התמונות מליל האסון שבו אליו. "הפריע לי שזה לא הפריע לי", הוא אומר, "לא הפריע לי כשתפקדתי שם בזירת האסון, כשגופות של לוחמים שם סביבי. הם יכלו להיות חברים שלי, וגם אני הייתי יכול להיות זרוק שם, וזה לא הפריע לי לעשות את המשימה. פשוט הדחקתי את זה".
"שמרתי את העיתון עם ה-73 חללים ואמרתי שאני אזכור את כל התמונות", הוא מספר ונזכר איך שינן את השמות והפנים". שנים ארוכות עברו עד ששב לבקר באזור ההתרסקות, במסגרת נסיעה משפחתית: "פתאום אני רואה שם שלט - 'אתר הנצחה' - אני נכנס ועובר את אותה הדרך. הייתי שם רק פעם אחת אבל אני זוכר אותה... זאת גם הייתה הפעם הראשונה שבכיתי על המקום".
"התקופה ההיא כמעט ולא קיימת בנראטיב הישראלי"
הריאיון עם דב זוורלינג הוא אחד מבין עשרות ריאיונות שערך העיתונאי חיים הר-זהב עם מי ששירתו ב"אזור הביטחון" בדרום לבנון בשנות שיא הלחימה באזור - ממבצע "דין וחשבון" ב-1996 ועד הנסיגה הישראלית לגבול הבינלאומי בשנת 2000. הראיונות עם החיילים, עם המפקדים ועם מובילות תנועת המחאה ארבע אימהות הם בין המקורות לספר שאותו הוא כותב על התקופה ועתיד לצאת לאור בחודשים הקרובים. כמו רוב המרואיינים, גם הר-זהב עשה את רוב שירותו בלבנון, בגדוד 931 של חטיבת הנח"ל.
"בעבורי ובעבור בני הגיל שלי - ילידי המחצית השנייה של שנות ה-70 - ששירתו במוצבים בלבנון, התקופה ההיא של סוף 1996 עד 2000 הייתה התקופה המכוננת של חיינו. הרי מה היינו? היינו ילדים שגדלו על הסיפורים של אבא ממלחמת ששת הימים ויום כיפור, שבטוחים שעוד רגע פורץ השלום - הסכמי אוסלו נחתמו כשהיינו בתיכון או בחטיבת הביניים - ורצינו להיות כמו ההורים שלנו: לתרום לישראל ולשמור עליה", מסביר הר-זהב.
"בעידן של צל"ש או טר"ש, כשרבים מבין החברים שלנו שלא התקבלו ליחידות מובחרות בחרו בשירות עורפי יותר, אנחנו בחרנו ללכת לגדודים: לשירות הכי קשה והכי שוחק שיש. האמנו בכל הלב שהישיבה שלנו במוצב מגשימה את הסיסמה שהייתה תלויה בכל חדר אוכל ובכל משרד מפקד - 'המטרה: ביטחון ליישובי הצפון' - ויצאנו לילה אחרי לילה לשבת בבוץ הקפוא של החורף הלבנוני או להישרט עד זוב דם מהקוצים שהביא איתו הקיץ כשאנחנו יודעים שאפשר בהחלט שנעלה על מטען, כי אמרו לנו שזה מה שצריך לעשות. ואז פתאום, בלילה אחד בשנת 2000, זה נגמר. פתאום ראינו בטלוויזיה את הכוחות שיוצאים מהמוצבים שבהם ישבנו, וראינו את הסרטונים של הפיצוץ שלהם, ואז לא יכולנו שלא לשאול את עצמנו: אז למה, לעזאזל? אם אפשר לתת ביטחון ליישובי הצפון גם בלי שנתפוצץ על מטענים, ובלי שנחטוף כל הזמן פצמ"רים על הראש, ובלי שנישרט פיזית ונפשית - למה? למה עשינו את כל זה? בעצם שללו מאיתנו, רטרואקטיבית, את תחושת השליחות והמשמעות. זו חתיכת כאפה שכל אחד מאיתנו מתמודד איתה עד היום. חלקנו מדחיקים טוב יותר או פחות, אבל זה לגמרי נמצא בראש של כולנו", הוא מוסיף.
כמה אירועים טראומטיים הגדירו עבור הר-זהב את התקופה ההיא. "האירוע הראשון הוא כמובן אסון המסוקים. עד לאותו יום לא הכרתי אף אחד שנהרג בצבא", הוא אומר. "מאותו יום, 4 בפברואר 1997, שבו נפלו שני מפקדים שלי ועוד קבוצה לא קטנה של חיילים שהכרתי, ועד היום שבו השתחררתי ב-26 בנובמבר 1998 - המספר צמח מאפס ל-15. זה היה לילה שהתחיל מדהים, כשהייתי על בט"שית ובפעם הראשונה בחיי ראיתי שלג יורד מהשמיים - ונגמר באסון עצום, לאומי ואישי". באירוע משמעותי אחר, הכוח של הר-זהב כמעט ועלה על זירת מטענים. "בתור סמל מחלקה, הייתי מפקד צוות החוד המנווט", הוא משחזר, "פתאום המ"מ, שצעד 50 מטרים מאחוריי, קרא לי לעצור בקשר. הוא החליט לשנות את ציר התנועה שלנו. התנגדתי בתוקף: הרי לא משנים ציר תנועה באמצע לבנון. זה דבר שלא יעלה על הדעת. הוא איים לשפוט אותי, ועשינו כמצוותו. למחרת התברר שלא פחות משישה מטענים המתינו לנו כמה עשרות מטרים מהמקום שבו הוא עצר אותנו. לא הייתי פה כדי לכתוב אלמלא עשה כן".
"הדבר השלישי שלא אשכח הוא כל הרוג שראיתי. מצד אחד המוח אומר לך להקפיד לא להסתכל, כדי לא לזכור - ומצד שני אותו מוח ממש אומר לך להסתכל, ולזכור, כדי שהוא לא ימות באמת. ברגעים כאלה זוכרים בעיקר פרטים קטנים ואיזוטריים: לא זוכרים מבע-פנים, למשל, אבל כן זוכרים על איזה איבר הייתה תחבושת או משקפיים זרוקים בשטח או דברים ארציים ואיזוטריים כאלה. פתאום ההמולה שמסביב משתתקת לגמרי באוזניים, ואתה שומע את הנשימות של עצמך - ורק אותן, וסופח פנימה את העניין. זו כמעט חוויה חוץ גופית", הוא אומר.
לדברי הר-זהב, ההחלטה לאגד את החוויות מהתקופה ההיא בספר נובעת מההרגשה כי סיפורם של הלוחמים בלבנון נשכח בשיח הישראלי. "התקופה ההיא - שרבים מאוד מבין בני גילי עדיין חווים פלאשבקים ממנה בעיקר בימי זיכרון או בימי שנה לאירוע קשה שעברו או בכל מיני טריגרים אחרים - כמעט לא קיימת בנראטיב הישראלי. היא לא מופיעה כמעט בספרי ההיסטוריה. יש קבוצה של חבר'ה שנאבקים כבר שנים שהמדינה תוציא אות מלחמה למי שהשתתפו במלחמה בדרום לבנון, אבל הרי מה שהם רוצים באמת זה לא עוד סיכה לשים על החזה - לרובנו ממילא יש סיכת לבנון השנייה, שבה השתתפנו כמילואימניקים - מה שהם רוצים זו הכרה במה שהיה", הוא מסביר, "הכרה בכך שהם לא דמיינו את זה שהיינו במוצבים, ולא דמיינו את זה שיצאנו למארבים של 96 שעות ברציפות בכפור, ולא דמיינו את הפצמ"רים שנחתו עליהם ולא דמיינו את השיירות שמזדחלות במעלה הרים תלולים, כשהחיילים בפנים מקווים שאף טיל לא יפגע במשאית שבה הם יושבים".
"כמעט ולא נכתבו ספרים על התקופה ההיא. יש ספר אחד שהוא פרוזה מוחלטת שהפך רב מכר - 'אם יש גן עדן' של רון לשם - אבל הוא לא משקף את המציאות בשום צורה, ויש את הספרים של צ'יקו תמיר ומתי פרידמן ('מלחמה ללא אות' ו-'דלעת' בהתאמה, א"ר) ששניהם מצוינים בעיניי, אבל הראשון הוא מעין ניתוח טקטי, והשני הוא מאוד מצומצם בזמן ובמרחב. פרט לאלה, כמעט ולא נכתב דבר", הוא טוען. "אולי זה כי רוב האנשים שעשו את לבנון באמת - אנשי הגדודים, הפלחה"נים והפלנ"טים, לא כל מיני חיילי סיירות מפונפנות עם ציוד מעולה שהיו נכנסים לרגע פנימה ומיד יוצאים לעורף - הם לאו דווקא האנשים שיישבו ויכתבו ספר. כמעט ולא יצאו עיתונאים מבין אלה שתפסו את המוצבים. בגדול, החבר'ה ששירתו בלבנון הם לא ממש החתך האנושי שממנו יוצאים הכותבים של ישראל. האחרונים מגיעים לרוב מגלי צה"ל או במחנה, לא מבין אלה שסחבו על הכתפיים שלהם את דרום לבנון".
"מן הטיסה האומללה ההיא - אין ניצולים"
אסון המסוקים נחשב לאסון הכבד ביותר בתולדות חיל-האוויר, ועד לשנת 2002 הוא נחשב אף לתאונת המסוקים הקטלנית ביותר בעולם. המדינה כולה הוכתה בתדהמה. יום אבל לאומי הוכרז ביום שבו התקיימו ההלוויות.
"ההלם והתדהמה, הכאב והיגון, הם נחלתם של כל אזרחי מדינת ישראל המבכה הערב את טובי בניה", אמר לאחר האסון שר הביטחון דאז, יצחק מרדכי, "אנו נחושים לחקור ביסודיות את הסיבות שגרמו לאסון הכבד, על מנת להגיע לחקר האמת ולהפקת הלקחים במלואם. בעין דומעת, בגרון ניחר ובכאב עמוק תלווה האומה כולה את היקרים שבבניה בדרכם האחרונה ותתייחד עם זכרם". המשורר חיים חפר כתב אז: "מן הטיסה האומללה ההיא - אין ניצולים. ספרנו אותם: שבעים ושלושה ארונות-כחול-לבן של חיילים. ספרנו אותן: שבעים ושלוש משפחות של שכולים. רק את עצמנו לא ספרנו, את עצמנו, האבלים. את אלה שהמוות ההוא היה להם לפתע שכול אישי. את אלה שיום רביעי באותו שבוע איננו יותר יום שני ושלישי. את אלה, שצילומי הפורטרט בעיתונות, בעמוד הראשון, חדרו כמו קרן-לייזר אל המוח, מבעד לאישון, ואינם נותנים מנוח ואינם נותנים לישון. ובדממה הזאת של מבטם, שאין לה נשימה וקול, הם לוחשים לנו: גם אתה אינך ניצול".
שר הביטחון מרדכי מינה את האלוף (במיל') דוד עברי לעמוד בראש ועדת החקירה לבדיקת נסיבות התאונה. ב-16 באפריל פרסמה הוועדה דו"ח מסכם, ובו נכתב כי הוועדה לא הצליחה לקבוע בוודאות את הסיבה הישירה לאסון - אם כי קרוב לוודאי שהוא נגרם כתוצאה מטעות אנוש עקב אובדן קשר הראייה בין שני היסעורים, שנעו בחשיכה במסלולים ובגבהים מצטלבים. כעזר לוועדת החקירה התבצע מבדק שנערך במיתקן הסימולציה של נאס"א בקליפורניה בארה"ב, וממנו עלתה התמונה הבאה: כדקה לפני ההתנגשות האט מסוקו של הקברניט סרן אבישי לוי את מהירותו, ואילו מסוקו של הקברניט רס"ן ישיש עדן טס לפניו. כ-20 שניות לפני ההתנגשות החל מסוקו של לוי להאיץ ולסגור את הפער בינו לבין מסוקו של עדן, עד לנקודת ההתנגשות.
הוועדה הגיעה לכלל מסקנה כי אין בידיה להצביע על קשר בין התרשלותו של איש מבין הקצינים לבין התרחשות התאונה, ולכן ניתקה עצמה מהתאונה בעת שקילת ההמלצות האישיות. הוועדה המליצה להדיח את מפקד הטייסת מתפקידו, להדיח את סגן מפקד הטייסת מתפקידו ולהשהותו ממילוי תפקיד פיקודי לשלוש שנים, ולנזוף במפקד הבסיס ובקצין האג"מ של החטיבה בפיקוד צפון. בנוסף המליצה וועדת החקירה לשנות את המבנה הארגוני של מפקדת חיל-האוויר, כך שיהיה קיים בה גורם בכיר, בדרגת תא"ל, מתוך מערך המסוקים. לאחר הגשת הדו"ח הודיע שר הביטחון כי יקבל את ההמלצות במלואן. בעקבות מסקנות הוועדה ערך חיל-האוויר שינוי אירגוני ומספר שינויים בפקודות הנוגעות להפעלת מערך המסוקים בצה"ל, אשר המרכזי שבהם הוא החמרת מגבלות הטיסה, בעיקר באימונים משותפים עם כוחות חי"ר בהם מוטסים חיילים. בנוסף התבצעה האחדה והתאמת נהלים בין טייסות "אחיות", המטיסות מסוקים מדגמים זהים.
באסון הכבד קיפחו את חייהם 73 לוחמים, מהם שמונה אנשי צוות ו-65 חיילים וקצינים: סא"ל משה מועלם, רס"ן ישראל חושני, רס"ן רונן חלפון, רס"ן ירמי כהן, רס"ן ישיש עדן, סרן אבישי לוי, סרן ד"ר ודים מלניק, סרן ד"ר ויטאלי רדינסקי, סגן שי אבקסיס, סגן גיל איזן, סגן אלון בבאין, סגן קובי בן שם, סגן שגיא ברקוביץ, סגן ערן חי פרץ, סגן דותן כהן, סגן דביר לניר, סגן ארז שטרק, סגן ניר שריבמן, רס"ר פול ביבס, רס"ר בשיר חוסיין, רס"ל גולן אביב, רס"ל שגיא ארזי, רס"ל תמיר גלזר, רס"ל גל מייזלס, רס"ל איתן ממן, רס"ל כמאל רחאל, רס"ל צפריר שרוני, סמ"ר אמיל אזולאי, סמ"ר שי איתמר, סמ"ר הרן אליעז פרנס, סמ"ר עידן אלפר, סמ"ר אבנר אלתר, סמ"ר אברהם אפנר, סמ"ר רן ארמן, סמ"ר רפי בללטי, סמ"ר ניר בן-חיים, סמ"ר מיכה גוטליב, סמ"ר אביב גונן, סמ"ר אסף דהאן, סמ"ר תום כיתאין, סמ"ר מיכאל כץ, סמ"ר שילה לוי, סמ"ר נדב לישצנסקי, סמ"ר אילן לנציצקי, סמ"ר גלעד מושל, סמ"ר יעקב מלמד, סמ"ר גלעד מישייקר, סמ"ר אסף סיבוני, סמ"ר יהונתן עמדי, סמ"ר גדעון פוזנר, סמ"ר שחר קסוס, סמ"ר אסף רוטנברג, סמ"ר צפריר שובל, סמ"ר עומר שליט, סמ"ר גיל שרעבי, סמל איתי אדלר, סמל תומר גולדברג, סמל אבישי גידרון, סמל אלחנדרו הופמן, סמל דני זהבי, סמל גדעון מולטו, סמל ולדיסלב מיכאלוב, סמל עידן מינקר, סמל משה סבן, סמל נועם עציוני, סמל מנחם פלדמן, סמל ויטלי פסחוב, סמל ירון צופיוף, סמל פאדי קזאמל, סמל תומר קידר, סמל שחר רוזנברג, סמל יפתח שלפוברסקי ורב"ט שלמה פיזואתי.
