לפני 20 שנה, כששני מסוקי יסעור של חיל האוויר התנגשו בדרך לדרום לבנון באסון בו נספו 73 חיילים, בן היה בתיכון והתאבל עם חבריו על הטרגדיה שפקדה את המדינה. אריאל כבר היה בצבא בזמן האסון, וכמוהו זהר וגלעד, שהיו בעיצומו של קורס הטיס כשכינסו אותם ובישרו להם שהייתה תאונה קשה בחיל האוויר.
"אי אפשר לשכוח את הטראומה, היא איתנו בכל טיסה", הם מספרים. הארבעה הם כיום מפקדי טייסות מסוקי הסער של חיל האוויר - הטייסים שעל כתפיהם מונחת האחריות הכבדה להביא את לוחמי צה"ל את יעדם, להנחית אותם בעורף האויב, ובמקרה הצורך גם לחלץ אותם. במלאת 20 שנה לאסון המסוקים, התכנסו הארבעה לראיון משותף לוואלה! NEWS, בו סיפרו על התחושות המלוות אותם יום אחר יום, מאז האסון שנחרט בדמים באותו בפרואר 1997.
עוד בוואלה! NEWS:
הלוחמים שהתעקשו לעלות על טיסת המוות
כך נראה גיהינום: הבוקר האכזרי שאחרי אסון המסוקים שלא אוכל לשכוח
"לא רק שם": משפחות חללי אסון המסוקים מגייסות מימון להנצחתם
סגן-אלוף אריאל, מפקד טייסת היסעורים "דורסי הלילה", מכיר את האסון מקרוב. שניים ממסוקי הטייסת היו אלה שהתנגשו מעל קיבוץ שאר ישוב. "התאונה הכואבת הזאת היא אבן דרך במערך המסוקים והיא שינתה משמעותית את הדרך שבה אנחנו פועלים", הוא מספר על רקע אחד ממסוקי היסעור בבסיס תל נוף. "החל מאופן הטיסה שלנו ודרך היום יום של הטייסים: מהי משמעות הטיסה עם לוחמים, מהן המגבלות, מה הסיכונים שאנחנו לוקחים בכל מבצע וגיחה".
"הדבר הזה נוכח כל הזמן וזה חלק מהתרבות שלנו לתחקר אירועים מהסוג הזה ולהפיק לקחים. אנחנו לא חוזרים על טעויות פעמיים", הבהיר אריאל. לדבריו מצטרף סא"ל בן, מפקד הטייסת האחות מתל נוף, "מובילי הלילה". הוא סיפר כי "זה חלק מהמורשת הכואבת שלנו. הלוחמים שנכנסים לבטן המסוק מרגישים שהם הגיעו הביתה, ומכאן התפקיד שלנו הוא לקחת אותם הביתה. לכן, מורגשת בתא הטייס האחריות המאוד כבדה ברגע שהם נכנסים, האחריות להביא אותם הביתה בשלום".
הצלקת שהותיר האסון הכבד שינתה לא רק את מערך מסוקי היסעורים אלא גם את מערך מסוקי הבלק-הוק של חיל האוויר. סא"ל זהר, מפקד טייסת "ציפורי המדבר", מספר כי התחושה בתא הטייס משתנה כשהוא וטייסיו מביטים בלוחמים שעולים למסוקו בעיניים. "עם לוחמים טסים אחרת", הוא אומר, "בכל פעם שיש לנו אימון או פעילות, אתה מסתכל לטייסים בעיניים ומוודא שהם מבינים שיש הרבה חיי אדם בבטן של המסוק".
"התאונה אמנם קרתה לפני 20 שנה אבל היא מאוד מוחשית בחיי היום יום שלנו", הוסיף. "עולם הטיסה הוא מסוכן ומורכב ואתה צריך לדעת איפה לקחת יותר סיכונים ואיפה אפשר לעשות את הדברים יותר פשוט וכשאתה טס עם לוחמים, אתה מנהל את זה שונה מטיסה עם בטן ריקה".
למרות הדברים, החשש מאסון אווירי נוסף תמיד מרחף מעל מערך המסוקים כשמפקדי הטייסות מודעים היטב לסיכונים, לצד האחריות זאת על אף שעד היום לא הומצא האמצעי הטכנולוגי שיימנע את האסון הבא. "אנחנו אף פעם לא מרשים להגיד לעצמנו 'לי זה לא יקרה'", אמר סא"ל אריאל בגילוי לב, "המשפט הזה מוביל לשאננות. אנחנו תמיד מחפשים את הטעויות הכי קטנות ומתחקרים אותן, הכול כדי להיות בתהליך שיפור".
לדבריו, "בסופו של דבר, מי שמטיס את המסוק זה בן אדם - ואנחנו מחנכים את האנשים שלנו לאחריות, לשיקול דעת וגם לקחת סיכונים היכן שצריך". סא"ל אריאל התייחס לתפקידו של הטייס אל מול ההתפתחות הטכנולוגית של חיל האוויר: "גם אם יגיע הפתרון הטכנולוגי שכולנו מחכים לו, הוא לא יהיה הרמטי. בסוף יש בן אדם וזה הכוח של החיל, שיקול הדעת שלו וזה דבר שלא ישתנה לעולם".
"אין לילה שאני או חבריי לא עסוקים בפעילות מבצעית כזו או אחרת"
כיום, כמעט ולא ניתן לראות פעילות מבצעית גדולה שאין לאנשי מערך מסוקי הסער של חיל האוויר חלק אקטיבי. כך במלחמת לבנון השנייה, בפעילויות של חילוץ לוחמים שבעקבותיהן זכו טייסים לצל"שים על אומץ ליבם וגם כיום במבצעים של יחידות מיוחדות. "אין פה לילה שאני או חבריי לא עסוקים בפעילות כזו או אחרת שקשורה להטסת כוחות, כוננויות או חילוצים", אומר סא"ל בן. "לא תמיד אנחנו יכולים לדבר על מה שאנחנו עושים", מוסיף אריאל.
אחת הפעילויות אליו מתייחס סא"ל אריאל הוא הפעולה לחילוץ כוח של סיירת מטכ"ל בפיקודו של סא"ל עמנואל מורנו בסיום מלחמת לבנון השנייה שנהרג במהלך מבצע בעומק לבנון. "אחד המאפיינים של פעולות כאלה הוא מימד מאוד גדול של אי ודאות וסיכון", הוא סיפר, "טייס המסוק נכנס לסיטואציה בה הוא צריך לבנות תמונה על מה שקרה: אירוע שלא ציפו שיקרה והוא יודע שהוא המוצא של הלוחמים, שאין פתרון אחר להוציא את הכוח הזה מעומק לבנון".
"מי שהוביל את מבנה המסוקים היה דני שיפנבאור שנהרג באסון היסעור ברומניה ב-2010 ואני הייתי סגנו", הוסיף. "כשהוא נחת, הוא התנגד לקבל צל"ש כי אמר שעשה את מה שמצופה מטייס מסוקים. זה מה שאנחנו מצפים מהאנשים שלנו. זה היה אירוע יוצא דופן אבל זו הייתה המשימה".
סא"ל גלעד, מפקד טייסת "החרב המתהפכת", משחזר כיצד אנשיו היו מי שהוטסו לארץ הארזים על מנת לסייע באיתור נעדרי מסוק היסעור שהופל מירי חיזבאללה. "הבנו את נחיצות המשימה וגם את הערכיות שבה להחזיר את הגופות ואת הכוח שהיה קריטי להצלחת המשימה".
"המראנו והמתנו זמן רב באוויר כי המח"ט בשטח אמר שהוא לא מוכן שננחת", סיפר. "מהצד השני בחיל אמרו שזה הזמן לנחות כי עוד רגע הירח עולה ורמת הסיכון עולה, ואתה מבין שזה או עכשיו או שזה לא קורה ואתה כקברניט צריך לקבל החלטה. בסופו של דבר נכנסתי והאירוע הזה מלמד על קבלת החלטות בתנאים קשים של חוסר וודאות, גם אם זה אומר שאתה מסכן את החיים שלך".
לדברים הצטרפו כל שאר מפקדי הטייסות. "אני לא מאמין שהאומץ שלנו שונה משל שאר לוחמי צה"ל, הם אפילו אמיצים יותר. אנחנו שם כדי לתת להם את הגב. נגיע לכל מקום שיצטרכו אותנו, גם אם זה אומר לסכן את חיינו".
