פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הלוחמים שהתעקשו לעלות על טיסת המוות

      צילום: AP

      פתק דהוי שנשא מיכה גוטליב בכיסו העיד כי רופאו הורה לו לנוח ולהחלים ממחלה. רני ארמן ויתר על פגישה חשובה עם מפקדו כדי להחליף חבר שחיכה לו במוצב בלבנון. שניהם התעקשו לעלות על מסוקי היסעור - ונספו באסון האווירי הגדול בתולדות ישראל. 20 שנה לאסון המסוקים. מיוחד

      "רני, עברו שלושים יום. היום אני נפגש איתך לראשונה לאחר תקופה כל כך ארוכה. היום כשאני רואה אותך פה, אני יודע שזה אמתי. זה לא עוד חלום רע, אתה פה וזה לא יכול להיות. היה כתוב בעיתון ש"טסת להחליף חבר" ואני אומר לעצמי: הם בטח טעו. אני החבר? האם זה קורה לנו? והיום אני יודע: אני החבר. אני ולא אחר. וחברים לא שוכחים. אני יודע מה תפקידי. תפקידי הוא להיות עם המשפחה שלך. עם אביך ואמך, אחיותך וכל בני משפחתך. לנחם ולהתנחם".

      20 שנים תמימות חלפו מאז התחייב אסף בהספדו לקיים את הצוואה הלא כתובה של חברו רני ארמן, שנספה באסון המסוקים. למרות המהמורות הרבות שנקרו בדרכו, ארמן התעקש לעמוד בהבטחתו: להחליף את אסף במוצב דלעת בלבנון בו שירתו השניים כמפקדי צוות קשתים של חיל הקשר. ב-4 בפברואר 1997 המתינו שני מסוקי יסעור במנחת מחניים שבעמק החולה, כשפני אחד מהם למוצב הבופור ופני השני למוצב דלעת שבדרום לבנון. ארמן עלה על המסוק שיועד למוצב דלעת. המסוקים התנגשו באוויר מעל מושב שאר ישוב והתרסקו אל הקרקע. איש מ- 73 החיילים ואנשי הצוות שהיו עליהם לא שרד.

      ביום ההוא, בו בכה על חברו שנהרג בדרכו להחליפו במוצב, פגש אסף לראשונה את הוריו של רני בחלקה הצבאית בבית העלמין של רעננה. "לפני האסון לא הכרנו את אסף, רק שמענו עליו מהסיפורים של רני. למעשה לא היה מצב שהם היו ביחד, כי כשאחד מהם היה במוצב, השני היה בחופשה בבית", משחזרת רבקה ארמן, אמו של רן. "במהלך השנים שחלפו הוא הלך ללמוד באמסטרדם, עבר לגור בלונדון והקים משפחה, אבל במשך 20 השנים שחלפו מאז, אנחנו בקשר מאוד טוב וקבוע אתו ועם ההורים שלו. בכל פעם שהוא מגיע לבקר את משפחתו בארץ, הוא בא גם אלינו עם אשתו ושתי בנותיו הקטנות".

      לחצו לצפיה בסיפורו של רן ארמן

      צילום וידאו: ניב אהרונסון ואבי כהן, עריכת וידאו: עומרי מלכה. סטילס: ראובן קסטרו

      ארמן שירת שנתיים במוצבי רצועת הביטחון שבדרום לבנון. אחרי שסיים את קורס המפקדים, חלק ברוטציה עם חברו אסף את הפיקוד על צוות הקשתים במוצב דלעת. בכפוף לסבב, היה אמור ארמן לעלות ללבנון שבוע לפני האסון. אלא שאסף עמד לסיים את תפקידו והציע לרני חברו, להישאר שבוע נוסף בביתו עם משפחתו. המועד החדש לחזרתו של ארמן ללבנון נקבע ליום שני, שלושה בפברואר 1997. הוא התייצב במנחת מחניים, אבל בשל מזג האוויר הסוער נדחתה הטיסה ביום וארמן נשלח בחזרה לביתו.

      "בעשר בלילה התקשרו אליו מהמפקדה והודיעו לו שהוא לא עולה ללבנון ובמקום זאת עליו להתייצב בגדוד לשיחה עם הסמג"ד", נזכרת רבקה ארמן. "אבל רני הבטיח לאסף שהוא יבוא להחליף אותו והוא כבר איחר בשבוע. הוא אמר שאין מצב שהוא לא יעלה ללבנון להחליף את אסף ודרש שידחו את הפגישה. הוא לא ידע מהי מטרת הפגישה. רק אחרי שהוא נפל, הסמג"ד אמר לנו שהוא תכנן לבשר לו שהוא מסיים את שירותו בלבנון מאחר שהוחלט להיענות לבקשתו ולמנות אותו לתפקיד סמל מבצעים בגדוד. רק בשביל התפקיד הזה הוא הסכים לרדת מלבנון, אבל הוא מעולם לא זכה לקבל את הבשורה שהוא כל כך חיכה לה. הוא חונך להיות אחראי והתעקש לעמוד בהבטחה שנתן לאסף חברו להחליפו במוצב".

      אבל זו לא הייתה הפעם היחידה שבה יכול היה ארמן לפספס את הטיסה הקטלנית ובכך להינצל. הוא הגיע למנחת מחניים באיחור, כאשר עשרות החיילים שהתייצבו בו, כבר היו בעיצומו של תרגיל העלייה והירידה משני המסוקים. המפקדים בשטח החליטו להענישו על האיחור וסירבו לאפשר לו לעלות על המסוק. ארמן שהתעקש לעמוד בהבטחתו להחליף את חברו, לא וויתר, הפעיל לחצים ואף ניסה לגייס לעזרתו את מפקדיו. מאמציו הקדחתניים לשנות את רוע הגזירה הצליחו.

      בדיעבד, מספרת אמו, הסתבר כי ארמן הציל חייל אחר, שהורד מהטיסה לטובתו. "למחרת, לפני שיצאנו להלוויה, החייל הזה הגיע אלינו הביתה. הוא רץ אלינו לחדר השינה למעלה. מסכן, הוא כל כך בכה. אבל מה הוא אשם? מזלו שהוא ניצל. הבן שלי הלך עם העקרונות שלו עד הסוף. לא יכולתי לקלוט שם כלום. הייתי במצב נפשי כזה, שלא הצלחתי להבין מה אמר לי. אני רק זוכרת שהוא הגיע עם חברה שלו ושהוא מהוד השרון. הייתי שמחה לפגוש אותו שוב. חשוב לי שידע שאין לי שום דבר נגדו, זאת הייתה יד הגורל".

      73 נספו באסון האווירי הכבד בתולדות ישראל

      רשימת שמות חללי אסון המסוקים (ShutterStock)

      שיחה ראשונה אחרי 20 שנה

      רני ארמן לא היה החייל היחיד שלא היה אמור לעלות על אותה טיסה ארורה. דקות ספורות לפני שמצא את מותו, האמין מיכה גוטליב מרמת אביב שהוא עומד להגשים את משאלת לבו ולעלות לראשונה למוצב הבופור בלבנון.

      "באותו שבוע הוא היה חולה. היה לו חום גבוה והוא סבל מנפיחות קיצונית בבלוטות הלימפה ומהצטננות חריפה. רופא שראה אותו אסר עליו לעלות ללבנון וכתב שהוא לא לוקח עליו אחריות אם הוא עולה ללבנון", סיפרו יעקב וציפי גוטליב, הוריו של מיכה.

      עד אחרי האסון הוריו של גוטליב לא ידעו כי המחלה שתקפה את בנם, הייתה עשויה להציל אותו מטיסת המוות. ימים ספורים אחרי ההתרסקות, קיבלו הוריו את הארנק של מיכה, ששרד את התופת, ואותר בידי צוותי החיפוש במימי נחל הדן. כשפתחו את הארנק גילו את מכתב הרופא. המכתב תיאר את חומרת המצב הרפואי של בנם ובסופו מצאו משפט אחד שעד היום לא נותן להם מנוח. מימי הנחל והשנים שחלפו טשטשו את האותיות שנכתבו על דף מרפאת היחידה, אך צוין בו: "הרופא הורה לו לא לעלות למעלה והחייל הצהיר שהוא לוקח את האחריות על עצמו".

      20 שנה אחרי האסון, ביוזמת וואלה! NEWS, שוחחו לראשונה ההורים השכולים עם אותו רופא, ד"ר יצחק פפו. ההתרגשות הייתה עצומה. "אני זוכר מאד את מיכה", אמר ד"ר פפו להורים. "מכל האנשים אותו זכרתי היטב. הוא היה בחור גבוה, נאה, מרשים וידידותי. ממש רציתי לשכנע אותו שילך להיבדק. רציתי לשכנע אותו שלא יעלה לטיסה ולא הצלחתי".

      לחצו לצפיה בסיפורו של מיכה גוטליב

      צילום וידאו: ניב אהרונסון ואבי כהן, עריכת וידאו: עומרי מלכה . סטילס: ראובן קסטרו

      גוטליב שירת ביחידה ללוחמה בטרור ולאחר מכן עבר לשמש ככלבן ביחידת עוקץ. את תעודת הלוחם של היחידה קיבל יום אחד בלבד לפני האסון. שבוע אחר כך היה אמור להצטרף לקורס קצינים. "מיכה היה מהופנט מהבופור. אנחנו לא יודעים להסביר את זה, אולי ההילה שאפפה את מורשת הקרב של המוצב הזה כל כך משכה אותו למקום" סיפרה ציפי גוטליב, אמו של מיכה ז"ל. "זאת הייתה משאת נפשו. הוא כל הזמן אמר שמי שמופנה לקצונה, חייב להגיע ללבנון".

      "הוא דרש ללכת לבופור ומאחר שהוא עבר בהצלחה יתרה את המסלול ביחידת עוקץ, אז החליטו לשלוח אותו לשם כצ'ופר" הוסיף יעקב גוטליב, אביו של מיכה. "אחרי שמיכה נפל, המפקד שלו אמר לנו שמאחר שהוא הכיר את העקשנות של מיכה, הוא ידע שעלול להיווצר עימות אם הוא לא ישלח אותו לבופור לפני קורס הקצינים".

      שבוע וחצי לפני האסון ראתה אותו משפחתו בפעם האחרונה. היה זה ביום שבת, 24 בינואר. באותו יום הכינו למיכה מסיבת הפתעה לכבוד יום הולדתו ה-20 שחל באותו יום. משפחתו אפתה לו עוגת יום הולדת, ניפחה בלונים, קנתה כיבוד והזמינה את חבריו. בשבוע שעבר היה אמור לחגוג כבר את יום הולדתו ה – 40 . למרות שמניין שנות חייו השתווה למניין השנים שחלפו מאז מותו, תמונתו בפעם האחרונה בה נראה בעודו בחיים, רגע לפני שנבלע אל תוך המסוק, לא מרפה.

      הפתק ששרד את האסון

      מפוצלת של הארנק של החייל מיכה גוטליב הפתק מהרופא (עיבוד תמונה , ראובן קסטרו)
      (צילום: ראובן קסטרו)

      "מיכה הגיעה למנחת באיחור רב ברכב המיניבוס של יחידת עוקץ. הנהג ואנשים נוספים שהיו במנחת סיפרו לנו כיצד הוא זינק מהרכב, פתח בריצה לכיוון המסוק והלם בעקשנות באגרופיו בדלת המסוק לבופור עד שהדלתות נפתחו ומיכה נבלע עם כלבתו אמבר בתוכו" מספר יעקב גוטליב, אביו. "הוא קיבל את כל הסימנים שהוא לא היה אמור להיות על המסוק הזה. נהג היחידה סיפר שאמרו לו כי הוא צריך לאסוף רק את הרן פרנס ז"ל והוא סיפר לנו איך הוא הופתע כשהוא גילה שמיכה הצטרף להסעה בדקה התשעים. הוא היה חולה ורופא היחידה אסר עליו לעלות ללבנון, הוא היה צריך לצאת באותו יום לקורס קצינים אבל ויתר על השבוע הראשון בשביל להיות על הבופור, והוא הגיע באיחור קריטי למנחת. אלוהים כאילו נתן לו את כל ההזדמנויות לא להיות שם. להינצל. לא להיהרג. אבל הוא עקף אותו מכל הצדדים".

      יותר הרוגים מאשר במבצע "צוק איתן"

      זמן קצר לפני האסון החליטה מערכת הביטחון להפסיק את תנועת השיירות שנעו מבסיסי צה"ל בארץ אל עבר מוצבי רצועת הביטחון שבדרום לבנון. השיירות הובילו חיילים, ציוד ואספקה אל המוצבים ובחזרה, אך הן נעו בצירים קבועים ומוכרים לחיזבאללה והפכו למטרה נוחה. כתוצאה החליטה מערכת הביטחון להחליף את השיירות במסוקים. איש לא חשב שבתוך ימים ספורים מרגע קבלת ההחלטה, גיחה אווירית אחת תגרום לאסון האווירי הקשה ביותר בתולדות התעופה בישראל. האסון הביא בתוך רגע למותם של 73 חיילים וקצינים - יותר ממספר ההרוגים הישראלים במהלך מבצע צוק איתן כולו. לאחר מכן קמה תנועת "ארבע אימהות" שהגבירה את הלחץ הציבורי לנסיגה מלבנון.

      מסלול והתרסקות אסון המסוקים אינפוגרפיקה (עיבוד תמונה)

      לפי דו"ח ועדת החקירה שהוקמה בשעתו על ידי שר הביטחון דאז, יצחק מרדכי, שני מסוקי היסעור נחתו במנחת מחניים מעט אחרי השעה 17:00. מסוק 903, "בלדר", יועד למוצב דלעת ומסוק 357, "איזמל", יועד למוצב הבופור. מעט אחרי הנחיתה החלו החיילים לבצע תרגולת של עלייה וירידה מהירים מהמסוקים ובשעה 18:48 המריאו המסוקים בהפרש של שניות אחדות זה מזה. לפי עדות שנתן פקח הטיסה לוועדת החקירה, המסוקים הדליקו באותה עת תאורה חיצונית.

      בשעה 18:49 קרא "בלדר" ליחידת הבקרה וביקש אישור עבור שני המסוקים לחצות את גבול הלבנון. אישור חציית הגבול התעכב והמסוקים נכנסו למעגלי המתנה בשמי הארץ עד לקבלת האישור.

      במסוקים לא הותקנה קופסא שחורה שהייתה עשויה לשפוך אור על תעלומת הרגעים האחרונים שלפני התנגשות המסוקים והתרסקותם. אך בעזרת ראיות, עדויות ונתונים שנאספו ניסו מומחי תאונות אוויריות להבין עד כמה שניתן את הנסיבות שהובילו לתאונה הקשה. אנשי ענף חקירת תאונות פנו לבקשת ועדת החקירה ובאישורה, למתקן הסימולטורים של נאס"א בקליפורניה בניסיון לדמות את תנועת כלי הטיס ברגעי האסון.

      בשילוב עם נתונים מהמכ"ם ומאמצעים נוספים הוועדה העריכה שכ-50 שניות לפני ההתנגשות, החלו המסוקים בתמרון "בדיקת תאורות" על מנת לבדוק שהתאורה החיצונית כובתה לפני שהמסוקים נכנסים לשטח אויב. חיזוק להערכות אלה התקבל מעדויות קציני הטייסות מהם יצאו המסוקים, אשר הצביעו על כך שהטייסים תודרכו לבצע בדיקה שכזו. כמו כן, נראה היה כי הטייסים במסוק אחד איבדו קשר עין עם המסוק השני. "החל מנקודת זמן של 25 שניות לפני ההתנגשות לא יכול היה קברניט מסוק 357 לראות את מסוק 903", נכתב בדו"ח.

      מפוצלת אסון המסוקים קאבר סטורי (עיבוד תמונה)
      (צילום: AP)

      קצת לפני השעה 19:00 להביו של מסוק 357 התנגשו באחורי גחון מסוק 903. על פי הערכות המומחים שהעידו בפני ועדת החקירה, כתוצאה מההתנגשות נשברו להבי מסוק 357 ותוך כדי כך ניתק הממסר מגוף המסוק. מאותו רגע החל המסוק בנפילה חופשית "ואף יתכן שהחל בוער בעודו באוויר". כתוצאה מפגיעת הלהבים, נתלשה רמפת מסוק 903 והוא המשיך בטיסה של קילומטר נוסף בניסיון לנחות. הערכת ועדת החקירה הייתה שבזמן שטייס מסוק 903 הגביר את הספק המנועים לקראת נחיתת אונס, זנב המסוק לא עמד בעומס המופעל עליו כתוצאה מהנזק שנוצר קודם לכן במהלך ההתנגשות. כתוצאה מכך נתלש הזנב והמסוק התחיל להסתחרר עד שנפל על הקרקע ופגע בחדר הארחה במושב שאר ישוב.

      עדי ראייה רבים חיזקו את הערכות המומחים. תושבי האזור שהופיעו בפני ועדת החקירה ונציגיה מסרו כי "שמעו רעש חזק הדומה לחיכוך בין מתכות ולאחריו ראו כדור אש נופל לכיוון הקרקע". אנשים שהיו באותה עת בשאר ישוב העידו כי ראו מסוק מנמיך את טיסתו מעל הישוב שמנועו משמיע רעש חריג ומבצע סריקה של הקרקע באמצעות פנס תאורה בגחונו. מיד לאחר מכן שמעו אותו נופל אל תוך צימר בשאר ישוב. עד אחר מסר כי המסוק הסתחרר באוויר סביב עצמו, ביצע שניים-שלושה סיבובים ופגע בקרקע . במהלך אותו זמן יצאו מהמסוק ניצוצות".

      עדותו של שומר בריכות הדגים בעמק החולה קיבלה משקל מיוחד מחברי הועדה. "העדות המשמעותית והראויה ביותר על אופן התרחשות ההתנגשות, התקבלה משומר בריכות הדגים בעמק החולה" נכתב. השומר, נכתב בדוח, ישב בתוך רכבו בשעה שהבחין בשני המסוקים טסים מעליו לכיוון שאר ישוב. "המסוקים נראו כשני גושים שחורים על רקע העננים והוא זיהה שמדובר במסוקי יסעור" צוין. "הם היו חשוכים לגמרי כשהשמאלי הוא הקדמי מבין השניים. השומר הבחין במסוק הימני – אחורי מתקרב לכיוון המסוק השמאלי ויצא מרכבו. במרחק של 200-300 מטר ממקום עמדו, לפי הערכתו, ראה הבזק ומיד לאחר מכן ראה כדור אש נופל לקרקע".

      מעדויות נוספות של התושבים עולה כי בשניות שלאחר ההתרסקות יתכן שכמה מהחיילים עוד היו בין החיים. שניים מתושבי עמק החולה סיפרו ששמעו קולות במקום ההתרסקות. אחד מהם העיד שהוא ניגש לאש כשהיא עוד הייתה קטנה ושמע מישהו אומר: "אבא, אבא, תעזור לי". תושב אחר חיזק את דבריו והעיד כי גם הוא שמע קריאות לעזרה, אבל אחרי כמה שניות עוצמת הפיצוצים גברה והקריאות דממו.

      הכותרת של מעריב כותרת של מעריב אסון המסוקים (מגד גוזני)
      (מתוך "מעריב", 07.02.1997)

      באותו זמן היו הוריו של מיכה גוטליב בדיזנגוף סנטר שבתל אביב. "רצינו לקנות למיכה צ'ימידן לקורס הקצינים", משחזרת ציפי גוטליב. "ברגע שיצאנו משם, בעלי נעמד ואמר שהוא לא יודע איפה אנחנו. הוא איבד לגמרי את חוש הכיוון, ולמרות העובדה שיעקב, כמוני, נולד בתל אביב, הוא פתאום לא הכיר את הרחובות. בסופו של דבר לקחתי את ידו והובלתי אותו למקום שבו החנינו את הרכב. בדיעבד הסתבר לנו שהבלקאאוט הזה קרה בדיוק בזמן התנגשות המסוקים".

      שעתיים אחרי ההתנגשות, בסביבות השעה 21:00 בערב, פתחו כלי התקשורת גל פתוח מזירת האסון. זאב ארמן ראה את התמונות וקפא במקומו. שבועיים קודם לכן הוא חלם חלום בלהות בו ראה שני מסוקים מתנגשים זה בזה באוויר. כשראה את הדיווחים מזירת האסון, החלה לחלחל ההבנה כי בנו רני כבר אינו בין החיים.

      "כשראינו את השידורים זאב כבר הבין, אבל למרות כל הסימנים המובהקים שזרמו אלינו, רק כששמעתי את הדפיקה בדלת ב – 3:00 לפנות בוקר, נפל לי האסימון. אמרתי לעצמי שזה לא יכול לקרות לו. שהוא ילד כל כך אחראי ואין לי ספק שהוא עוד רגע יצלצל להגיד שהוא בסדר", אומרת רבקה ארמן. "התקשרתי למפקדה וכשהפקידה שמעה את שמי היא בכתה ואמרה שהיא לא יכולה לדבר. לא קלטתי את המשמעות. אחר כך נזכרנו שכשהיה קורה משהו בלבנון והוא היה מתעכב בשטח ישראל, הוא היה הולך לבית החייל בקריית שמונה. אחת הבנות שלי התקשרה לשם ושאלה אם יש להם שם בחור בשם ארמן רן. אמרו לה שכן ושהוא ישן".

      אבל אנחות הרווחה של משפחת ארמן הייתה זמנית מאוד. ככל שחלפו הדקות והטלפון דמם, חזרה וקיננה בהם החרדה. "הבת השנייה אמרה 'אני רוצה לדבר אתו', והתקשרה שוב לבית החייל. הפעם היא ביקשה שיעירו אותו. אבל אז התברר שזה היה מישהו בשם ארמני ולא ארמן רני. אני עדיין לא קלטתי את המשמעות ודרשתי שישאירו את הטלפון פנוי למקרה שרני יתקשר" ממשיכה רבקה לשחזר.

      בחלוף הזמן החליטה ארמן לחפש את מספר הטלפון של ביתו של אסף, החבר שרן הבטיח להחליף במוצב דלעת. "מאוד שמרתי על הפרטיות של רני ומעולם לא נכנסתי לחדר שלו בהיעדרו. הפעם לקחתי את מפתח החדר והתחלתי לחפש את מספר הטלפון של הבית של אסף" ממשיכה ארמן לספר. "זאת הייתה הפעם הראשונה שדיברתי עם אמא שלו. כשהיא שמעה את שמי היא אמרה לי: "אני משתתפת בצערך".

      רק ב-3:00 לפנות בוקר נשמעה הדפיקה על הדלת. אבל בערב שבו נקבע מותו של רני נולדה חברות חדשה וייחודית שנמשכת כבר עשרים שנה. "אסף ומשפחתו הם כמו חלק מהמשפחה שלנו. כשאנחנו נפגשים אנחנו מרגישים שהתראינו רק אתמול. אני מאוד אוהבת את הבחור הזה ואת הורים שלו" מספרת ארמן. "כיף לי לראות אותו עם האישה והילדים. במפגשים בינינו אנחנו מדברים על החיים שלו בלונדון ובעיקר על רני. על החוויות שעברנו אתו. אסף מספר לי על רני המצחיק וזה שאוהב לצחוק, על מאור הפנים ועל טוב הלב שלו. על השיחות ביניהם ועל הכיף שהיה להם ביחד כשהם היו נפגשים. אימא שלו הייתה באה לאזכרות ואנחנו מבקרות זו את זו ומשוחחות לעיתים בטלפון. מעולם לא דיברנו על השיחה הראשונה שלנו".

      עורך הפרויקט: יונתן שם טוב; עורכי וידאו: מיכאל ברגמן, עמרי מלכה; הפקה: אור כהנא, הילה קורץ; צלמי וידאו: ניב אהרונסון, אבי כהן, מאיר וקנין; סטילס: ראובן קסטרו; חומרי ארכיון באדיבות חדשות 2