פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      על הגבעה לזכר בניהם, הורי הרוגי אסון המסוקים מחבקים את ההנצחה

      גבעת תום ותומר, שהוקמה לזכרם של תומר קידר ותום כיתאין, משקיפה על ערי הדרום ומשופעת כלניות ועצים מוריקים. 20 שנה אחרי האסון, הוריהם ממשיכים לעלות לגבעה ולהיזכר ש"החיים חזקים מהכול". "החיים השתנו, אבל ההנצחה נותנת כוח"

      על הגבעה לזכר בניהם, הורי הרוגי אסון המסוקים מחבקים את ההנצחה
      צילום: בני בן סימון ואשר דיין, עריכה: ניב מעוז ויאיר דניאל

      תומר קידר ותום כיתאין, שנהרגו באסון המסוקים, היו חברים טובים והכירו הרבה לפני השירות הצבאי. מהגבעה לזכרם נשקפים נופיהם של אשקלון וקריית גת, ובעוד המטיילים מגיעים לאזור לחזור בפריחת הכלניות, משפחות ההרוגים אחוזות התרגשות בכל פעם שבה הן עולות למקום. 20 שנה אחרי האסון, ההורים סיפרו על היום הנורא שבו קיבלו את הבשורה על מות בניהם, על האבדן ועל ההתמודדות עם השכול.

      תום ותומר היו נפגשים בצעירותם בפורומים שונים לקידום השלום. בלילה שלפני האסון, התקשר תום לתומר וביקש ממנו להודיע לחבריהם שאם לא יגיע לטיסה, זה כנראה משום שחלה. עם זאת, השניים נפגשו למחרת ועלו למסוקים שהתרסקו. "הייתי בבית וראיתי תכנית טלוויזיה, ואז אחותי מקיבוץ דן התקשרה אליי ואמרה לי ששני מסוקים התנגשו, עוד לפני שהודיעו בחדשות", סיפרה חגית, אמו של תומר.

      "בהתחלה אמרו שאלו מסוקים שיצאו מלבנון, אבל זאת הייתה טעות, ידעתי שתומר שם", סיפרה. "התחושה שלי הייתה שאם יש מישהו שיינצל מהמסוק זה יהיה תומר, הייתי בטוחה שהוא יהיה בסדר. באותו הבוקר פגשתי חברה שלי ואמרתי לה שתומר עולה ללבנון אבל שאני ממש לא דואגת, ולא יקרה לו כלום. הוא היה השם הראשון שהופיע בחדשות, הוא יצא שלם לגמרי, אפילו המשקפיים שהיו עליו לא ניזוקו. היה קשה להאמין שזה קרה, כל העולם נפל לי. הכול משתנה".

      יואב וחגית קידר ובועז כיתאן, הורים שבניהם נספו באסון המסוקים, גבעת תום ותומר. פברואר 2017 (מגד גוזני)
      "היה קשה להאמין שזה קרה, כל העולם משתנה". גבעת תום ותומר (צילום: מגד גוזני)

      יואב, אביו של תומר, שהה באותן שעות במושב אמירים שבצפון, שאם קיבל את הבשורה על האסון. הוא נזכר בדמעות על המפגש האחרון באותו הבוקר עם בנו. "שמעתי מחבר שלי על האסון, וביקשתי מהחברים בנגבה שלא יודיעו לחגית לפני שאני מגיע לקיבוץ. כשהגעתי ראיתי כבר המולה בתוך הבית", שחזר. "בבוקר של האסון ראיתי את תומר, הוא נפרד ממני. לא חששתי לחייו, הייתי בטוח שהוא חוזר מהמסע שלו לבנון בריא ושלם. הרגשתי שנפל לי סלע על הראש, לא יכולתי להתרומם. לאחר כמה זמן פגשתי חברים בנגבה שאחד מהם איבד את בנו הטייס ברמת הגולן כמה שנים קודם לכן, אמרתי לו שקשה לי ושאלתי אותו מה צופן לי העתיד. והוא ענה לי 'יהיה הרבה יותר קשה'".

      תומר קידר מהרוגי אסון המסוקים (באדיבות המשפחה)
      "הייתי בטוח שהוא חוזר מהמסע שלו לבנון בריא ושלם". תומר קידר (צילום באדיבות המשפחה)

      בועז כיתאין, אביו של תום, היה בכלל בטוח שבנו לא יעלה לטיסה המדוברת משום שהיה חולה. הוא יצא לעבודה ואפילו לא נפרד מבנו, מאחר שהאמין שאחרי כמה שעות יראה אותו שוב. "ערב קודם ניסיתי לשכנע את תום שלא יצא ללבנון כי הוא לא הרגיש טוב, שיישאר, מה יש לו לעשות בצבא שהוא חולה. יצאתי לבית הספר שאותו אני מנהל בנווה שלום, היום עבר לו", סיפר. "האחים הצעירים של תום אמרו לי שהוא מוסר לי דרישת שלום ושהוא החליט ללכת ללבנון. הייתי בטוח שהוא נשאר כי הוא לא בא להיפרד, ולאחר מכן התברר לי שהוא הגיע לבית הספר אבל הוא ראה שאני עסוק ולא רצה להפריע".

      יואב קידר, בנו נספה באסון המסוקים, גבעת תום ותומר. פברואר 2017 (מגד גוזני)
      "הרגשתי שנפל לי סלע על הראש, לא יכולתי להתרומם". יואב קידר בגבעה לזכר בנו (צילום: מגד גוזני)

      "הצטערתי שהחמצנו את הפרידה וששלושה שבועות לא נתראה. לא עברו שלושה שבועות, אלא רק כמה שעות. אני זוכר שבשעה 19:00 העיתון שקראתי זז לי מהידיים מסיבה לא ברורה. הרגשתי משהו. בשעה 21:00 כבר הפסיקו את השידורים בטלוויזיה ואמרו שהיה אסון מסוקים, והודיעו שמדובר ככל הנראה במסוקים שיצאו מלבנון", שחזר האב. "לעם ישראל זה לא משנה אבל לנו ההורים הזה היה דרמטי. די מהר הבנתי שתום אמור להיות באחד המסוקים הללו, אבל לא האמנתי, חשבתי אולי יש ניצולים, אולי תום לא עלה בכלל למסוק משום שהוא היה חולה. היינו במתח עצום, זה הלילה הכי קשה שהיה לי בחיים".

      הוא המשיך ושחזר כי עוד לפני שידעו אם תום אכן היה על אחד המסוקים, הגיעו לבית המשפחה אנשים רבים. "דניאלה, אשתי, אמרה להם שהכול יהיה בסדר ושהם יכולים לחזור הביתה. ואז נפל לנו האסימון שאם עד שעה מאוחרת לא שמענו כלום, כנראה שבאמת קרה אסון", סיפר. "לפנות בוקר הגיעו אלינו נציגים מקצין העיר, ואמרו לנו שטום היה אחד מ-73 החיילים שנהרגו באסון הזה. אין מילים להסביר את הכאב, הסבל והגעגועים. בנווה שלום זה היה מיוחד, היינו מוקפים בתקשורת, בהלוויה של תום אמר אחד המורים שלו, עבד אל-סלאם, שהוא לא זוכר הלוויה שערבים פלסטינים הולכים אחרי ארון של חייל. הוא היה חייכן ושמח, קשה היה שלא היה לאהוב אותו".

      "אחרי האסון שום דבר לא אותו דבר, רואים את זה בעיניים"

      מאז אותו ערב, חיי המשפחות השתנו לחלוטין. חגית, אמו של תומר, התקשה לחייך במשך זמן רב. "החיים משתנים, אתה מאבד את הדבר הכי יקר לך. נמנעתי מהרבה דברים, לא שמחתי, בדיוק שתומר נהרג הנכדה הגדולה שלי הייתה בת 11 חודשים. היא הצילה את החיים שלי, היא הוציאה אותי מהעצב", סיפרה חגית, שאיבדה גם את בעלה במלחמת ששת הימים.

      בועז, אביו של תום, החליט להמשיך בניהול בית הספר בנווה שלום עד שקרס. "החיים השתנו, אחרי זה שום דבר לא אותו דבר. אתה רואה את זה בעיניים. הדרך שלי להתמודד זה כמו רוכב אופניים בעלייה, אני לא עוצר, כי אם אני אעצור אני אדרדר ולא אוכל יותר להמשיך", שחזר. "המשכתי בעבודה כרגיל, הייתה לי תחושה שאני מתפקד. רק בסוף השנה, מהיחס של המורים, הבנתי שהייתי בתוך ענן ולא הרגשתי שאני לא כמו שהייתי קודם. בתקופה מסוימת עצרתי, והרבה שנים לא עצרתי, ואמרתי לעצמי 'אתה לא יכול יותר להכחיש ולהתעלם, תעצור תתחיל לטפל בעצמך'. עד היום, 20 שנה אחר כך, יש דברים שנפגעו שאני לא מתפקד כמו קודם בעיקר מבחינה רגשית. דניאלה אשתי לעומת זאת, היא מאוד פרקטית. עצרה את החיים, הפסיקה את עבודתה, כתבה ספר על חלומות באותה תקופה".

      יואב וחגית קידר ובועז כיתאן, הורים שבניהם נספו באסון המסוקים, גבעת תום ותומר. פברואר 2017 (מגד גוזני)
      "יש הרבה אתרי הנצחה, אבל החלטנו שזה יהיה לכולם". גבעת תום ותומר (צילום: מגד גוזני)

      כמה שנים לפני האסון, עמל יואב, אבא של תומר, להקמת הגן הבוטני לצמחי ארץ ישראל על הגבעה סמוך לקיבוץ נגבה, שם התגוררה המשפחה. אחרי האסון, הוא החליט שהגן על הגבעה יהפוך לאתר הנצחה ל-73 ההרוגים. הוא עבר בין כל משפחות הנספים כדי לכתוב דבר מה על יקיריהן, וסיפר כי היה לו חשוב שהגבעה לא תנציח רק את בנו, אלא את כל ההרוגים. "יש לזה ערך מוסף שהנצחנו את כולם ואתה חלק מקבוצה גדולה, זה נותן הרבה מאוד כוח שזה כל כך נוגע להרבה אנשים", סיפרה חגית. "יש הרבה אתרי הנצחה, אבל אנחנו החלטנו שזה יהיה לכולם".

      "כשקורה לך אסון זוועתי שכזה, יש כאלה שלא יכולים לקום ממנו. אני זוכרת שלא יכולתי להדליק רדיו וראיתי אנשים שמחים ורוקדים, ולא הבנתי איך זה אפשרי. אתה יכול או ליפול או להמשיך את החיים, את חי את היום-יום בשביל הילדים, זה מה שנותן לי כוח. נורא חשובות לי האזכרות של תומר, אני עדיין חוששת מה אם אנשים לא יגיעו. 20 שנה אחרי, מגיעים 200 אנשים. יש כאלה שלא מכירים אותם ודרך הגבעה הם מכירים את תומר ותום", אמרה. יואב הוסיף: "הייתי כל הזמן בהרגשה שהגן תורם ועוזר לי, ומצד שני הרגשתי שתומר איתי כל היום. אני זוכר שהייתי מדריך את הקבוצות שבאות, הייתי רואה את תומר לידי וזה היה קשה מאוד".

      המאבק למען השלום הפך לחלק מההתמודדות עם השכול

      ההורים מצאו דרכים שונות להתמודד עם האבדן הנוראי במשך השנים. יואב היה מגיע לטפח את הגן עד לפני כמה שנים, אז עבר אירוע מוחי שריתק אותו לכיסא גלגלים. בועז פועל להנצחת הבנים בהרצאות שהוא מעניק במכללות ובבתי ספר עם נציג פלסטיני, ובפעילות בפורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני. חגית מנסה להתנחם בגבעה ובנכדים שנולדו מאז האסון וממלאים אותה שמחה.

      בועז כיתאן (מימין) ויואב וחגית קידר, הורים שבניהם נספו באסון המסוקים, גבעת תום ותומר. פברואר 2017 (מגד גוזני)
      "זאת הייתה הדרך שלו להתמודד". ההורים בביקור בגבעה (צילום: מגד גוזני)

      "כל מילה שכתובה פה זה יואב, אנשים עזרו פה אבל בסופו של דבר הוא היה כאן כל היום", סיפרה חגית. "בין היתר, זאת הדרך שלו להתמודד. הוא רצה שהגן יהיה של כולם". בועז סיפר על פעילות הפורום שבו הוא חבר וסיפר כי הוא פועל לקידום התודעה לפיוס בין העמים. "צבא חזק יש לנו, וטוב שיהיה לנו, עוצמה ביטחונית יש לנו, אבל שלום עדיין לא. ועד שלא יהיה, ימשיכו צעירים משני הצדדים להיהרג", אמר. "יש צורך אמיתי וזה עוזר לי להתחבר לסיפור של תום. גם לתום היה חשוב השלום, הוא העלה את הנושאים הללו בצוות שלו אבל זה היה תמיד מקרב ולא מרחיק. היום זה חסר, היכולת של אנשים לדבר על מחלוקת מבלי להרגיש רדופים ומבלי שיעשו להם דה-לגיטימציה. תום הוא בשבילי דוגמה לזה ואני ממשיך בדרכו".

      ביציאה מהגן, נתקלים חגית ויואב ברבקה וזאב ארמן, הוריו של רן, שנהרג גם הוא באסון. "אנחנו מאוד אוהבים את המקום הזה, היינו כבר המון פעמים", מספרת רבקה בהתרגשות. "אנחנו אוהבים לבוא למקומות שבהם מנציחים את הילדים שלנו. מה נשאר לנו חוץ מזה? רק זיכרונות וגעגועים. כשמדברים איתי יותר מידי על זה אני חוזרת בכל פעם ליום ההוא. באופן כללי החיבור יותר טוב להורה שכול אחר, אנחנו לא צריכים לדבר, אנחנו מבינים דרך העיניים, יודעות לחבק ולחזק שאנחנו ב'דאון'". לדבריה, "אף אחד לא יכול להבין אותנו, ואני מקווה שאף אחד לא יבין. לא רציתי להיפרד, זה יהיה סגור וגמור, אבל לאט לאט יש עוד נכדים וילדים. הכאב עדיין קיים ולא עוזב, אבל כנראה שהחיים חזקים מהכול, זה לא עוזב אף פעם".

      יואב קידר ובועז כיתאן, הורים שבניהם נספו באסון המסוקים, גבעת תום ותומר. פברואר 2017 (מגד גוזני)
      ההורים בביקור בגבעה (צילום: מגד גוזני)
      יואב וחגית קידר ובועז כיתאן, הורים שבניהם נספו באסון המסוקים, גבעת תום ותומר. פברואר 2017 (מגד גוזני)
      ההורים בביקור בגבעה (צילום: מגד גוזני)
      יואב וחגית קידר ובועז כיתאן, הורים שבניהם נספו באסון המסוקים, גבעת תום ותומר. פברואר 2017 (מגד גוזני)
      ההורים בביקור בגבעה (צילום: מגד גוזני)