פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ניסיון הפיכה רשלני: ההימור המסוכן של מנהיג האופוזיציה בוונצואלה

      אחרי חודשים של קיפאון, חשף גוואידו את הקלפים שלו, שהתבררו כחלשים משחשב, ומדורו נותר בכיסאו אחרי היום המסוכן ביותר עבור משטרו כשהוא מחוזק יותר. סופה של ההתקוממות שלא הייתה

      ניסיון הפיכה רשלני: ההימור המסוכן של מנהיג האופוזיציה בוונצואלה
      צילום: רויטרס, עריכה: ירדנה עבודי פוקס

      הפלת שלטון היא עניין מסוכן. אם אתה יוצא למרוד בשליט, בין או הוא טוב או נורא, בין אם הוא יושב על הכס בצדק או שהוא עצמו תפס אותו באלימות או בעורמה, יש בכך סכנה ויש השלכות. הסיכוי גדול, וגם הסיכון.

      המצב בוונצואלה עדיין לא ברור עד הסוף. לא התכנון, לא אם היה לארצות הברית חלק בניסיון, ולא מהי מידת ההתערבות הרוסית והקובנית או של המדינות השכנות המתעבות את שלטון מדורו. ואולם, בשורה התחתונה, מנהיג האופוזיציה חואן גוואידו, אם נשתמש במונחי פוקר, חשף את היד שלו בהימור גדול והתברר שהוא מחזיק זוג נמוך. לא כזה המספיק להפיל את שלטונו של ניקולס מדורו.

      בחודשים האחרונים התקיים בוונצואלה סוג של תיקו מוזר. שני טוענים להנהגה, אחד מהם נהנה מתמיכת העם ומרביתך מדינות העולם - גוואידו, אבל האחר, מדורו, מחזיק ברסן השלטון ונהנה מתמיכת הצבא וכוחות הביטחון - או לפחות אין עריקות מכוחות הביטחון המסכנות את שלטונו.

      לקריאה נוספת:
      מדורו הכריז: "הבסנו את המרד של האופוזיציה"
      פומפאו טוען: מדורו עמד לברוח במטוס - ואז רוסיה התערבה
      מנהיג האופוזיציה בוונצואלה קורא להפיכה: התחלנו בשלב הסופי להפלת מדורו

      מנהיג האופוזיציה של ונצואלה, חואן גוואידו, עם כוחות צבא בבסיס בבירה קראקס, 30 באפריל 2019 (רויטרס)
      לא קיבל את התמיכה שרצה. גוואידו, אתמול (צילום: רויטרס)

      אחרי הקיפאון וכשוונצואלה ממשיכה לקרוס במקביל ללחצים מבחוץ של ארצות הברית ושל קבוצת לימה - קבוצת מדינות באזור הרואה במדורו שליט לא לגיטימי, המתאזנת עם קובה ורוסיה התומכות במשטר - החליט גוואידו שהגיעה העת הקריטית לפעול.

      מנהיג האופוזיציה הוותיק לאופולדו לופס שוחרר מהכלא על ידי אנשי צבא שחצו את הקוים, ונראה היה שצריך עוד דחיפה אחת קטנה כדי שהמשטר יפול. הרי היו דברים מעולם, 1989 במזרח אירופה, "האביב הערבי" בתוניסיה ומצרים, אבל זה לא קרה, כמו שהתמוטטות המשטר לא באה כשגוואידו הכריז על האתגר שלו בתחילת המשבר הנוכחי.

      המשטר שרד. שר החוץ האמריקני מייק פומפאו הסביר שמדורו כבר היה בדרך להימלט לקובה, אבל רוסיה שכנעה אותו להישאר. אולי זה נכון, אבל זה כלל לא רלוונטי. השורה התחתונה היא שמדורו נשאר, המתקוממים - אם זו הייתה באמת התקוממות - לא הצליחו להשתלט על שום נקודת מפתח, אף כוח צבאי לא עבר אליהם. ניסיון הפלת השלטון נגמר למעשה עוד לפני שהחל וללא שפיכות דמים. כוח וגנר, שכירי החרב הרוסים המאבטחים את מדורו, לא נזקקו אפילו ליריה אחת.

      נשיא ונצואלה ניקולס מדורו בארמון הנשיאות בקראקס, 30 באפריל 2019 (רויטרס)
      עוד לא נופל. מדורו מכריז על קריסת המרד, הלילה (צילום: רויטרס)

      ההשוואה לכישלון האמריקני במפרץ החזירים בקובה מפתה, וודאי עברה במחשבותיהם של רבים. ארצות הברית מבקשת להפיל משטר סוציאליסטי במדינה אמריקנית קטנה, מסתמכת על האופוזיציה ועל מידע מוגזם, שלא לאמר שקרי, ושרק אם יוכרז האתגר המשטר ייפול כמגדל קלפים. לא קרה אז, לא קרה עכשיו.

      יש אמנם הבדלים משמעותיים. המבצע במפרץ החזירים התרחש מיד אחרי עליית פידל קסטרו לשלטון, ארצות הברית הייתה מעורבת ישירות בתכנון ובביצוע, ואיש בקובה לא היה מוכן לחזור לימי הדיקטטורה הצבאית המושחתת של פלוחנסיו בטיסטה. משטר קסטרו בשלב זה עוד לא היה הרדונות שיהיה.

      בוונצואלה אין כבר שום הבטחה שהעתיד תחת השלטון הבוליבארי יהיה טוב יותר. ברור לכל, שכל יום שמדורו ואנשיו נותרים בשלטון הוא אסון למדינה. את רוסיה הציניקנית זה כמובן לא מעניין. היא רוצה את בסיסיה ואת נקודות המאחז שלה ברחבי העולם, וונצואלה היא השקעה אסטרטגית מבחינתה. קובה, מצדה, מבקשת לתמוך בבעלת ברית אידיאולוגית, ומבחינתה אין לה הרבה להפסיד. ימי הדטנט עם ארצות הברית שהחלו בזמן נשיאותו של ברק אובמה חלפו, והנשיא דונלד טראמפ רואה בקובה יריב, שלא לומר אויב.

      חיילים לצד מפגינים התומכים במנהיג האופוזיציה של ונצואלה חואן גוואידו בבירה קראקס, 30 באפריל 2019 (רויטרס)
      האזרחים ימשיכו לסבול. מפגינים בקראקס עם מורדים, אתמול (צילום: רויטרס)

      אין זה מקרה שהביטוי הכלל עולמי להחלטות דרמטיות הוא הפור נפל או לחצות את הרוביקון, ששניהם מגיעים מאותו מקור עצמו - החלטתו של יוליוס קיסר לעלות על רומא כדי להפיל את השלטון. הוא הצליח, אבל בהמשך הוא עצמו נרצח בידי אלה שחששו משלטון יחיד שלו, ואז באה מלחמת אזרחים, והשושלת היוליאנית התפארה בשליטים כמו נירון וקליגולה - ששניהם הופלו באלימות.

      הטרגדיה בסופו של דבר היא של העם בוונצואלה. אילו היו יוצאים לרחובות במיליוניהם, או מאות אלפיהם, אולי זו הייתה הדחיפה החסרה. זה לא קרה. אם זה היה ניסיון הפיכה צבאית הוא תוכנן ובוצע ברשלנות יהירה ביותר. כעת הנשיא מדורו ומשטרו שרדו את היום המסוכן ביותר לשלטון עד כה ויצאו חזקים יותר משהיו. זה הסוף העצוב של ההפיכה שלא הייתה.