פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "חשבתי שלא מגיע לי": המיזם שמסייע לניצולי שואה להכיר בזכויותיהם

      כמעט כמו במבצע צבאי, נציגי הרשות לזכויות ניצולי שואה מנסים לאתר קשישים שכלל לא מודעים לזכאותם להכרה מטעם המדינה. צוות וואלה! NEWS התלווה לפעילים שמנסים לאתר את שורדי השואה, שחלקם נפגעו מתרמיות וכבר לא מאמינים שזכויותיהם ימוצו. "לא פותחים לנו את הדלת"

      "חשבתי שלא מגיע לי": המיזם שמסייע לניצולי שואה להכיר בזכויותיהם
      צילום: ניב אהרנוסון, עריכה: ניב מעוז ותומר לוי

      הצלבת פרטים באינטרנט, מאמצי שכנוע בשיחות טלפון וניחוש קוד הכניסה לבית - כך פועלים בחצי שנה האחרונה נציגי הרשות לזכויות ניצולי השואה. מטרת הפרויקט שהוביל משרד האוצר היא מיצוי זכויותיהם של הניצולים שהרשויות טרם הכירו בהם. צוות וואלה! NEWS התלווה לנציגי מערך השטח ופגשה בקשישים שלא מודעים לזכויותיהם, ששילמו לעורכי דין עבור שירותים שהבטיחו ולא קיימו ובעיקר - איבדו את אמונם.

      עשרות הנציגים מקבלים מידע מהרשות על קשישים בעלי פוטנציאל להכרה כניצולי שואה, שנולדו בתאריכים מסוימים ובאזורים ספציפיים. לאחר מכן הם יוצאים אל השטח ומתחילים באתגר הראשון - מלאכת האיתור. "אנחנו מגיעים, מדברים עם השכנים, בעלי מכולות שכונתיות, ספרים וכל מי שיכול לעזור לנו לאתר את אותם אנשים", סיפרה מנהלת הפרויקט, עדי טור. לדבריה, "מדובר בעבודת תחקיר של ממש".


      לקריאה נוספת בנושא
      בצל הירי בבית הכנסת: מספר התקריות האנטישמיות בארצות הברית הוכפל
      "המשאיות, היריות, המגפיים": הילד מהשואה שטיפס לצמרת הרפואה
      על אדמת אושוויץ: בת לניצולת שואה תגשים את חלומה הישן של אמה

      מאיה, ניצול זכויות של הרשות לניצולי שואה, 29 באפריל 2019 (ניב אהרונסון)
      זכאים למענק של 3,000 שקלים בשנה ופטור מתרופות. מאיה בבית אחת הקשישות (צילום: ניב אהרונסון)

      "האתגר השני הוא להיכנס אליהם הביתה", אמרה טור. "הבעיה היא שיש חוסר אמון בסיסי על רקע עלייה במקרים של פגיעה וניצול מבוגרים בגיל השלישי. אנחנו מקבלים אינספור שאלות: 'זה הונאה?', 'עובדים עלינו?'". לטענתה, "אחרי כל כתבה שמתפרסמת אנחנו רואים עלייה בקושי לרתום אותם לפעולה, כי הם חוששים שמרמים אותם. יתרה מכך, בשטח נמצאים עורכי דין שמציגים את עצמם מטעם הרשות ובפועל הם מתחזים".

      מאיה, הפרוייקט ניצול זכויות של הרשות לניצולי שואה, 29 באפריל 2019 (ניב אהרונסון)
      האתגר - להיכנס לבתי הניצולים. עדי ומאיה מהרשות לזכויות ניצולי השואה (צילום: ניב אהרונסון)

      היום מתחיל בראשון לציון, בחיפוש אחר גברת לבוב שרשומה ברחוב אברבנאל. בתה פותחת את הדלת ואומרת כי אמה נמצאת עם המטפלת בגינה. מאיה, נציגת הרשות, מתחילה לחפש אותה בשכונה ועוברת בין כל הקשישות עד שמזהה את גברת לבוב. היא שואלת אותה על מקום הולדתה ואיפה הייתה במהלך המלחמה. מאחר ולא הייתה במהלך "רדיפה", היא אינה זכאית להגדרה ניצולת שואה.

      בדרך לקשיש הבא, מאיה מסבירה כי היא נמנעת מלצלצל באינטרקום מהסיבה שפעמים רבות הם חוששים שמדובר במתחזים ולכן נרתעים ולא פותחים את הדלת. היא מנסה לשכנע אותו בטלפון מתחת לבית. "ככל הנראה יש לו זכאות, אבל הוא לא רוצה למלא טפסים", אומרת מאיה. "הוא סיפר ששעה לפני שנכנסו הגרמנים לעיר שלו, משפחתו תפסה את קרון הרכבת האחרון וחודש אחרי הם הגיעו לסיביר".

      "שלא תחשבי שאני פוחד מנוכלים ובגלל זה אני לא פותח לך את הדלת. לא נעים לי לקבל זכאות בארץ כי אני לא יהודי ולא מגיע לי", מסביר הקשיש ברוסית. "זה דור הולך ונעלם", מדגישה מאיה. "למרות שהוא לא יהודי הוא עדיין בעל זכאות, והוא לא רוצה להגיש טפסים".

      "חשבתי שלא הייתי במחנה אז לא מגיע לי"

      כמה רחובות ליד מתגוררת גברת שוורץ. דלת הכניסה נעולה ומאיה מחפשת דלת צדדית שתוכל להיכנס דרכה מבלי לצלצל באינטרקום. אבי מוועד הבית מכניס אותנו פנימה. "תגידו לה שאבי מהוועד שלח אתכם. היא בדרך כלל פחדנית ולא עונה", הוא אומר. הנציגה דופקת, אך אין מענה והיא משאירה לה עלון בתיבת הדואר.

      בהמשך הגענו לביתה של מאיה גורן, בת 79 מאודסה. מבחינתה, רק אלו שהיו במחנות השמדה או בגטאות נחשבים כניצולי שואה וזכאים למענק מהמדינה או מוועידת התביעות. "אני חשבתי שכיוון שלא הייתי במחנה אז לא מגיע לי", הסבירה גורן. "אף אחד לא נתן לנו מידע לחשוב שגם מי שהיה תחת רדיפה מוכר כניצול שואה".

      מאיה הנציגה מסבירה לגורן כי במידה ותמצא זכאית היא תקבל 3,000 שקל פעם בשנה ופטור מתרופות. היא מתקשרת לגיסה, שהוכר כניצול שואה, כדי לברר פרטים וחוזרת עם ידיעה: "אחותי ליה הלכה לעולמה, אבל גיסי אומר שגם היא הייתה זכאית והוכרה על ידי משרד האוצר". גורן מעבירה לנציגת הרשות את הפרטים של אחותה, מנסה לגייס מסמכים שיוכיחו את יהדותה וכל פרט אפשרי שיהווה עדות כי היא ומשפחתה נרדפו במהלך המלחמה. "אחרי המלחמה חזרנו לאותו הבית, לאותו הבניין שנשאר, לא ידענו שגם בריחה בגלל הגרמנים מהבתים מהווה זכאות", אמרה גורן.

      גרגורי,מאיה ומאיה,פרוייקט ניצול זכויות של הרשות לניצולי שואה, 29 באפריל 2019 (דנה ירקצי )
      חפץ מציג את המסמכים למאיה הנציגה (צילום: דנה ירקצי)

      הנציגה שואלת אותה שאלות נוספות ובודקת אם בבעלותה מסמכים, ספרי זיכרון או תמונות שיכולים להוכיח את מקום מגוריה, כמו גם המקום אליו ברחה עם משפחתה. "אני מאוקראינה, אודסה, ולמרות שהיא עיר יפיפייה, טוב שאנחנו כבר לא גרים שם", מעידה גורן. מאחר והייתה צעירה מאוד, היא מבררת עם גיסה לאיזו עיר ברחו בסיביר. "ניז'ני טגיל", היא עונה.

      מאיה מסבירה לגורן כי הרשות תבדוק עם המחלקה המשפטית אם אחותה קיבלה את המענק, ואם כן - תקבל גם היא. "את יודעת כמה אנשים כמוך זכאים לקבל מענק ובגלל שהם לא פותחים לנו את הדלת אנחנו לא מצליחים בכלל להגיע למצב שאולי נאמת את זכויותיהם?", מספרת הנציגה.

      "לא תמיד זה הולך כל כך קל", מעידה מאיה עם היציאה מביתה של גורן. "כבר היה מצב שהגעתי לבית של ניצולה, המטפלת בדיוק יצאה, אני דפקתי בדלת והניצולה הכניסה אותי. הבן שלה ראה במצלמות שאני בתוך הבית, התקשר מהר למטפלת אמר לה לחזור הביתה ולנעול את הדלת. כשהוא הגיע הוא נלחץ והזמין משטרה וזה כמעט הגיע לאלימות. הוא חשב שאני רוצה לנצל את אימא שלו. היה גם מקרה של נכדה שנכנסה לבית וראתה שמתשאלים את סבתא שלה, והתחילה לדחוף את הנציגה עד שהגיע בן הזוג שלה והרגיע את הרוחות זה מאוד לא פשוט. אנשים מאוד חוששים".

      "עם הגרמנים לא רציתי להתעסק"

      צבי גרגורי חפץ מכניס אותנו לביתו, מתחיל להוציא את המסמכים ומראה תמונה של אביו שנלחם בצבא האדום והכניע את הגרמנים בברלין. "הייתי אז תינוק", מספר חפץ, בן 78, שאשתו לריסה רשומה במאגר הרשות. הוא עלה לארץ מלטביה. לדבריו, תעודת הלידה שלו נגנבה לפני 20 שנה בעת שפרצו לביתו.

      "נולדתי בלנינגרד, היום סנט פטרסבורג. עליתי לארץ בשנת 1977 ולא ידעתי שיש לי אפשרות לזכאות. עם הגרמנים לא רציתי להתעסק בכלל", אומר חפץ. טור, מנהלת הפרויקט, מסבירה לבני הזוג על הקמפיין התקשורתי בחצי השנה האחרונה שקרא להגיש טפסי הכרה כניצולי שואה על בסיס בריחה מחמת הפחד. "לא שמעתי על זה", מעיד חפץ.

      חפץ מספר כי "בשנת 1941 אני ואימא שלי ברחנו מלנינגרד ועד 1945 ברחנו מעיר לעיר. המקום האחרון אליו הגענו היה מוסקבה בשנת 1946. הייתי תינוק ואני זוכר רק קטעים. אחרי זה עברנו ללבוב ואני יצאתי ללנינגרד ועשיתי שם את המאסטר שלי ואחרי זה עבדתי בריגה. ב-5 בינואר 1977 הגענו לווינה ובאותו יום התמזל מזלנו ועלינו לארץ". כעת, בעוד חודש יקבל תשובה אם הוא זכאי להיות מוכר כניצול שואה. הוא בכלל לא חשב שהזכאות תקפה לגביו.

      גרגורי, ניצול זכויות של הרשות לניצולי שואה, 29 באפריל 2019 (דנה ירקצי )
      "הייתי תינוק". חפץ עם תמונת אביו (צילום: דנה ירקצי)

      על פי נתוני הרשות לזכויות ניצולי השואה במשרד האוצר, נכון לשנת 2019 חיים בישראל כ-210 אלף ניצולי שואה ונפגעי התנכלויות אנטישמיות. 155 אלף מהם הם ניצולי שואה מוכרים ואליהם מתווספים 60 אלף יוצאי מרוקו, אלג'יריה ועיראק שהוכרו בשנת 2015 בהחלטת שר האוצר, משה כחלון, כנפגעי התנכלויות אנטישמיות.