"המשאיות, היריות, המגפיים": הילד מהשואה שטיפס לצמרת הרפואה

ראש המרכז הרפואי "מעייני הישועה" בבני ברק, פרופסור מוטי רביד, היה בסך הכל בן שלוש כשהגרמנים פלשו לאדמת פולין בשנת 1939. הילד הצנום שעלה עם שני הוריו לארץ ישראל מעט לפני קום המדינה, לא דיבר על זוועות המלחמה. אפילו בנותיו ידעו רק חלקים מהסיפור. בשנת 2008 הכל השתנה כשבמהלך מפגש עם חברים קרובים, החליט לפתוח בפניהם דלת לעברו. "הייתה אווירה מתאימה וזה היה בשבילי גילוי שאני מסוגל לדבר וזה לא הורס אותי", סיפר בריאיון לוואלה! NEWS.

עם זאת, הוא מקפיד לספר את שעבר כצופה מהצד. "ברגע שאני חווה את המציאות, הלילות מתמלאים בסיוטים, חוסר שינה ואני לא מרגיש טוב. גם שנים אחרי, חלק גדול מהמראות הקשים עדיין אצלי בראש".

לקריאה נוספת:
על אדמת אושוויץ: בת לניצולת שואה תגשים את חלומה הישן של אמה
נשיא ברזיל בולסונארו: "ניתן לסלוח על פשעי השואה"
"הוכחת שהיהודים יודעים להילחם": אחרון לוחמי מרד גטו ורשה הובא למנוחות

רביד, 82, נולד ביאליסטוק שבפולין למשפחה מקושרת ורבת אמצעים. אמו הייתה סטודנטית לרפואה ואביו סטודנט למשפטים כשהכירו, ומשפחתו ניהלה מפעל לייצור חרס לציפוי תנורים. "הורי היו אנשים מאוד משכילים, אבל גם מאוד אמיצים", סיפר. חיי הרווחה נקטעו באחת כשפרצה המלחמה.

בזכות רדיו קטן שהחזיקה המשפחה, הם נותרו מעודכנים, והשכילו להימלט בזמן מבית המשפחה ביאליסטוק אל העיר לבוב בדרום פולין. "אבא שלי ידע כל הזמן מה קורה בחזית. הוא גם ידע מה קורה באושוויץ בזמן שאחרים לא ידעו, וידע על מחנות הריכוז בשלב מאוד מוקדם".

הם השתכנו באזור יהודי שלימים הפך להיות גטו. כשהיה בן חמש, האקציות החלו. הם הסתתרו במרתף בגטו ודרך החלון צר ראה את שהתרחש. "שמעתי את רעש היריות, ראיתי את הילדים שנזרקים אל בטן המשאיות של הנאצים, ראיתי את הגרירה בכוח של משפחות שלמות מבתיהם, וראיתי אסופות של גוויות בפינת הרחובות", שיחזר. ומידי אקציה, הסצנות הקשות היו חוזרות על עצמן. "המשאיות, היריות, המגפיים, שעות על גבי שעות, יום ולילה".

ככל שהתקדמו ימי המלחמה, הגטו התרוקן מיושביו, והוריו החלו לגבש תכנית מילוט. "אבא שלי תכנן להימלט אל בית קברות שהיה מחוץ ללבוב ולהסתתר שם כמה ימים". בני המשפחה החלו לאגור ציוד ומזון, ולחכות לעיתוי המתאים. "כשהגרמנים התחילו לסגור את האזור אני זוכר שאבא אמר לי 'אם אנחנו לא יוצאים עכשיו - לא נוכל לצאת'".

המשפחה אזרה אומץ ונמלטה. "ברחנו דרך אחת מתעלות הביוב, ובמהלך הבריחה, מישהו שהכיר את אבא שלי הזהיר אותו שהגרמנים הכינו שם מערב, אז הסתלקנו בצורה בלתי מתוכננת לאזור אחר. פתאום צצו שני חיילים גרמנים שירו לעברו והתחלנו לרוץ".

בעודם בשטח במנוסה, נתקלו לפתע בטנק גרמני. בדיעבד, הוריו הבינו שנכנסו לתוך שטח אימונים של הצבא הגרמני, "תוך כדי ריצה החלקנו מתחת לטנק, שכבנו והתחבאנו שם. הוריי חשבו שאם זה שטח לא פעיל, בלילה יתאפשר להמשיך בבריחה. אלא שפתאום זיהינו מגפיים שמקיפות את הטנק, ואז מישהו צעק 'ראוסססס'. יצאנו החוצה מתחת לטנק, עמדנו שלושתנו כשמסבבינו קבוצה של חיילים גרמנים שלא יודעים מה לעשות אתנו".

בשטח הצבאי התאמנו קצינים נאצים יחד עם חיילים אוקראינים, שקיבלו הוראה להסגיר את המשפחה לגסטפו. בינתיים, החיילים הכו את בני המשפחה, בהם גם את רביד. בדרך לגסטפו, השתנו התכניות. החיילים העמידו אותם בפינת הרחוב של הגטו, בכיכר השילוחים. המשפחה, החלה להבין שהסוף מתקרב. הם נפרדו אחד מהשנייה, וקיבלו החלטה - כל אחד ינסה להציל את עצמו. אביו של רביד בורח מהמקום, והוא נותר לבד עם אמו, שנשלחו על חשמלית אל עבר מחנה העבודה ינובסקה.

"בזמן שהחשמלית עשתה את אחד מסיבוביה, קפצנו ממנה ונמלטנו לתוך איזו דלת, זה היה כל כך מהר שלא הספיקו אפילו לירות עלינו, אף אחד לא שם לב", סיפר על אומץ ליבה של אמו. בחודשים שיבואו יחד עם בנה הקטן היא תצליח פעם אחר פעם להימלט מגזר הדין הצפוי, ותצליח, פעם אחר פעם, להציל את שרידי משפחתה הקטנה.

כך למשל, האם ניצלה קשריה לבנות לעצמה זהות בדויה, אלמנת לוחם פולני שנהרג בקרבות. הדמות הפיקטיבית שבראה הצליחה למצוא להם מקום מבטחים במחנה צבאי גרמני, שם עבדה. "היא שלטה בגרמנית ופולנית ברמה של שפת אם", סיפר. גוון עורם הבהיר סייע להם לשרוד. "נראיתי גוי ואף אחד לא טרח להוריד לי את המכנסיים כדי לבדוק את יהדותי, אם היו בודקים לא הייתי יושב כאן היום".

דווקא מראהו הפולני שהציל אותו ממחנות ההשמדה, הכשיל אותו כשקצין גרמני נכנס למשרד בו שהה עם אמו והחל להכות אותו בשל מוצאו. "הוא תפס אותי חזק והעמיד אותי, הסתכל על אמא שלי, ושאל עם אני הבן שלה. היא ישר ענתה לו 'כן'. הוא החזיק בידו מוט מעץ ובין רגע הכה אותי ושבר לי את העצמות, אני זוכר שאני נאנח מכאבים ואימא שלי מסתכלת עלי ואומרת לי 'אל תיפול בני', היא פחדה שאם אפול, הוא יהרוג אותי. למה הוא עשה את זה? כי בא לו".

לקראת סיומה של המלחמה הוא שב עם אמו אל לבוב שם בעזרת הקשרים של אימו הצליחו להסתתר בחדרון קט בבית של משפחה פולנית. "ואז התחילו הפצצות ארוכות הטווח של הרוסים". לפחד מההפצצות נוספה חרדה גדולה, שמא מי מדיירי הבניין יגלו שהוא יהודי. "אפילו למקלט לא ירדנו, כי מה יקרה אם אצטרך לעשות פיפי ויגלו שאני נימול?". באחת ההפצצות, איו בדיוק יצאה מהחדרון, והוא נותר לבדו. "ופתאום היה בום גדול וחושך, פגז הוריד חצי חדר, למזלי הייתי בחצי השני של החדר, ובדרך נס שום דבר לא קרה לי".

לאורך שנות המלחמה, הוריו הצליחו להעביר מידעים בעזרת תיבות דואר וקשרים ענפים. כך הצליחו מידי פעם להתכתב עם אביו, ואף לפגוש אותו, עד שבסוף המלחמה התאחדו הוריו והוא. כמעט איש לא נשאר לו, למעט הוריו, אח אחד של אבא שלו, ובן דוד שלי.

כמו פליטים יהודים רבים, בסיום המלחמה נדדו ברחבי אירופה עד שהגיעו לדרום איטליה למחנה פליטים. רביד שחלה בשחפת, וסבל מדלקת בעצמות, ושרידי פציעות, מקבל שם סיוע רפואי וטיפול. הם מחליטים לעלות לארץ ישראל על ספינת "אוריון" ומגיעים לעתלית. שם, למרבה הקושי, הם נתקלים שוב בגדרות התיל, והחששות עולים. אבא שלו מבטיח לו "שהם לא חיות כמו הגרמנים".

חייו של רביד במדינה הקטנה שרק הוקמה לא היו פשוטים. "לא ידעתי עברית ולא ידעתי בכלל לתקשר עם בני גילי כי במהלך השואה לא הייתי עם ילדים", סיפר. למעשה, את הידע שלו רכש מאביו בסיום המלחמה, אולם לא ידע עברית, או תנ"ך, ולא שלט במקצועות שלמדו חבריו לבית הספר.

"הייתי באיזשהו מקום מאוד מבוגר לעומת שאר הילדים, אבל מהצד השני, חסר כישורים חברתיים, וזה גרם לזה שהצברים הציקו לי, הרביצו לי ובודדו אותי משאר החברה, תוסיף לזה שהייתי העולה החדש היחידה בכיתה שכולם צברים והאירועים האלה סגרו אותי לחלוטין והבנתי שאין עם מי לדבר בכלל", סיפר בגילוי לב.

בינתיים הוריו, החלו להשתקם והחליטו להביא עוד ילד לעולם. אחיו הצעיר, שרגא, לא האריך ימים. הוא נפל בקרבות בתעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים. "אמא שלי עברה את השואה, אבל מעולם לא השתקמה מאובדן בנה. היא ניסתה להתאבד, הסתגרה בתוך עצמה ומתה מצער ודכאון".

ביום רביעי הקרוב, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, בעצרת הממלכתית בקיבוץ תל-יצחק, רביד ישיא משואה. השנה יעמוד הטקס בסימן "השחרור: בין כאב לתקווה", וייערך במעמד השר ישראל כץ, מפקד חיל האוויר האלוף עמיקם נורקין, יו"ר משואה, פרופסור יצחק קשתי, ומנכ"לית משואה, איה בן נפתלי.

"עצרת הזיכרון תתמקד השנה בימי השחרור הראשונים - בין כאב השחרור לבין החזרה לחיים", אמרה בן-נפתלי. לדבריה, יום השחרור לא היה יום של שמחה, אלא היום הראשון שבו נאלצו הניצולים לעמוד מול המציאות המרה. "ראשית ההתמודדות עם האבדן הגדול, שרק לאחריו החלו לאסוף את שברי חייהם בניסיון לבנותם מחדש", הסבירה. "הניצולים שיעלו את משואות הזיכרון בטקס מייצגים מגוון רחב של סיפורי הישרדות ודפוסים שונים של התמודדות עם נסיבות השחרור אותן הם חוו".