בגיל 105, ד"ר רות אנה-חנה הופר-אפשטיין כבר לא תזכה להגשים את חלומה הישן לשמוע קדיש על קרובי משפחתה במקום שכה רבים מהם נטבחו: אושוויץ. מי שתגשים אותו עבורה היא בתה בת ה-71, דורית לנג-הופר. לדבריה, כ-147 מקרובי משפחתה של אמה מצאו את מותם במחנה הריכוז. הופר-אפשטיין ניצלה, אך בדרך' שילמה מחיר נורא.
בגיל 25 סיימה אפשטיין דוקטורט בכימיה בשוויץ, ובשל יהדותה לא הצליחה להתקבל לעבודה. באותה העת, אמה חשבה שיהיה זה רעיון טוב אם תנצל את יופיה ואת המראה הלא יהודי שלה, ותחצה מדי פעם את הגבול משוויץ, שם התגוררו בבטחה, אל קרובי משפחתם בגרמניה. משפחתה שלחה אותה עם מכונית ונהג כדי שתעביר בכל פעם כמה מקרוביה לשטח המדינה הניטרלית.
פעמיים השלימה את המשימה בהצלחה. בפעם השלישית, היא הגיעה עם הנהג לגן הילדים של אחד מבני דודיה, אספה אותו והורתה לו להתחבא תחת ספסל הרכב. אולם הכל השתבש כשהתקרבו לבית הקרובים. מרחוק כבר אפשר היה להבחין בהמולה סביב הבית. כשיצאה מהמכונית צפתה אפשטיין בחיילי האס.אס. מוציאים את בני המשפחה כדי להוביל אותם לגירוש.
הקרובים הביטו בה ולא אמרו דבר שיסגיר אותה, אבל לחיילים החשדנים זה הספיק. הם עצרו אותה כדי לבדוק מה פשר הקשר, בעוד הנהג הצליח להימלט עם הילד.
"הם הביאו את אימא לנקודת האיסוף. שם היו עושים את הסלקציה ומחליטים מי לטרנספורט, לאושוויץ", סיפרה בתה. "אמי הצעירה והיפה הוחזקה בחדר נפרד, כי היו לה ניירות משוויץ ומעבר לקיר היא שומעת את החיילים מתווכחים ביניהם אם היא יהודיה ולשלוח אותה למוות, או שהיא לא ואז הם 'ישתעשעו' איתה קצת. הם מחליטים שהיא לא יהודיה, כלומר מותרת להם, והם אונסים אתה אחד אחרי השני, כמה פעמים".
"אחרי כמה ימים הם משחררים אותה. לא הייתה להם ברירה", הסבירה לנג-הופר. "אם הם היו מחליטים שהיא יהודיה זה היה אסור והם בעצם היו מפלילים את עצמם. היא הלכה ברגל בחזרה הביתה, לשוויץ, מרחק של חמישה-שישה קילומטרים". על הסיפור הזה לא דיברו בבית. גם לא לאחר שנישאה לאלפרד-לואי הופר.
"ילדות נורמליות להורים לא נורמלים"
"בכלל לא כל כך דיברו על השואה בבית", העידה הבת. "אם היו מתחילים אז סבתא שלי הייתה מתחילה לבכות. ידעתי שהייתה שואה. הרגשתי שמשהו נורא קרה למשפחה שלי, אבל לא משיחות. אבא שלי אמר 'תלמדי על זה בבית הספר'. בבית הספר למדו על מלחמת העולם השנייה לפני הבגרות אבל המורה אמר לי ולעוד יהודיה, 'אתן לא צריכות לשבת בכיתה, אני לא רוצה לפגוע בכן' ושחרר אותנו".
לנג-הופר סיפרה כי עלתה ארצה לבד בגיל 19. "עוד לא ממש למדתי על השואה. מה שידעתי היה בעיקר ממה שקראתי באופן עצמאי. 'רצינו שתגדלו כמו ילדות נורמליות', הסבירו לי בדיעבד ההורים ואני זוכרת היטב שעניתי 'גדלנו ילדות נורמליות להורים לא נורמלים'".
חלפו שנים. ב-1969 הופר עלתה לארץ והתארסה. כשהייתה בת 30 אהובה נהרג ממוקש והיא, כרווקה עם דרכון שוויצרי, אמורה הייתה לצאת בשליחות "לשכת הקשר", ארגון "נתיב" של המוסד לשליחות בברית המועצות. בדרך, תוכננה לה חניית ביניים בשוויץ. גם להורים הסקרנים לא הייתה יכולה לספר מה בדיוק השליחות ובשם מי, אבל אימא זו אימא, והיא בכל זאת טרחה להזהיר אותה בנוסח: "תשמרי על עצמך, הקג"ב זה כמו האס.אס".
מהשיחה שהתפתחה צף ועלה בפעם הראשונה, ובאופן הזה גם בפעם האחרונה, סיפור האונס והתגלה סיפור גורל המשפחה, שכל כך הרבה מבניה נשלחו לאושוויץ. "אימא שלי ממשפחה של 12 ילדים. אבא ממשפחה של שמונה", הסבירה לנג-הופר. "הכל מעין סגירת מעגל כי אבא שלי תמיד אמר שכולם שתקו. גם אמריקנים. גם יהודים. שלא עשו שום דבר ושאם זה קורה שוב צריך לעשות משהו. אני זוכרת שבגלל זה כשהתחילו משפטי לנינגרד אמרתי לעצמי שאסור לשתוק, והתחלתי להיות מעורבת פוליטית וללכת להפגנות. כך בעצם בסופו של דבר התגלגלתי ללשכת הקשר ולשליחות הזו".
מסע בעקבות הצוואה
הופר-אפשטיין עלתה ארצה רק ב-2002, בגיל 87, אחרי ששנה קודם לכן הלך לעולמו בעלה ונקבר לבקשתו בישראל. היא עצמה לא הביאה איתה את הכתובה שלה וכך גם בתעודת הזהות בישראל נותרה "בת בלי דת". עכשיו היא מתגוררת בדיור מוגן בירושלים, לא במצב לשוחח או להצטלם. "יש לה מעין צוואה". סיפרה בתה. "היא רוצה שאני אסע בשמה לאושוויץ ואקרא את שמות כל הקרובים שנספו שם, ושיגידו עליהם קדיש".
בחודשים האחרונים שקועה לנג-הופר בביתה באריאל, במחקר סביב סיפור משפחתה. "פתאום אני שקועה בכל מיני חומרים שישבו אצלי כמעט 20 שנה ולא היו לי כוחות להעמיק בהם, כמו החוברת הזו על מבנה המשפחה שכתיבתה הסתיימה ב-1927, ושנמצאת אצלי מאז שאמא עלתה ארצה ורצתה כבר לזרוק את הכל". יש שם שמות, מקומות ותאריכים לפרטי פרטים, ובכמה קופסאות שאספה יש המון צילומים של בני המשפחה, בדרך כלל בבגדי חג מהודרים.
עם ההמתנה להגשים את הצוואה של אמה היא טרודה בסידור הארכיון המשפחתי הקטן הזה. במרכז ההכנות, רשימת שמות בעברית של כל הקרובים שנרצחו באושוויץ, כדי שניתן יהיה לומר עליהם את הקדיש. יש כבר כ-120, אולי 130. כל יום מתווספים עוד שמות של קרובים שנטבחו באושוויץ.
"אני רוצה למלא את הצוואה הזו של אימא שלי, כשהיא עוד בחיים", אמרה. "זו הזדמנות אחרונה לא רק בגלל הגיל המופלג שלה, אלא גם בגלל שאני לא חושבת שיהיו לי עוד כוחות. כל החיים נמנענו מלהיכנס שוב לגרמניה או לנסוע לפולין. זה מבחינתנו בית קברות ענק. בכל צעד אתה דורך על עפר ספוג דם של יהודים".
בעקבות בקשתה של אמה, ביקשה לנג-הופר להצטרף למצעד החיים. "חשבתי שלנסוע עם עוד הרבה אנשים של מצעד החיים ייתן לי כוח, אבל אומרים לי שהם לא לוקחים בודדים אלא רק קבוצות רשמיות. בכל זאת פניתי ואני מחכה לתשובה". לדבריה, "רציתי להצטרף קודם כל כי לבד אני לא אסע, ושנית, במיוחד השנה, יש דגש על סלוניקי. המשפחה מצד אבא שלי הצליחה להימלט דרומה מהונגריה לסלוניקי, אבל אז נלכדו שם על ידי הנאצים וגם הם נשלחו לאושוויץ ונרצחו".
לאחר סיום כתיבת הכתבה בישרו ללנג-הופר מלשכתו של יו"ר מצעד החיים, שמואל רוזנמן, כי יגשימו את המשאלה, וכי היא תצורף למשלחת הרשמית. "אני שמחה על משהו שבטח יביא אותי לימים של בכי בדמעות", אמרה בהתרגשות.
10,000 צעירים יצעדו בקריאה להילחם באנטישמיות
כעשרת אלפים בני נוער יהודים ולא יהודים ישתתפו במצעד החיים ה-31 שייצא לדרך ביום השואה שיצוין ב-2 במאי בסימן יהדות יוון. הצעירים יגיעו ב-110 משלחות מ-41 מדינות מכל רחבי העולם, ויצעדו 3.2 קילומטרים בין אושוויץ ובירקנאו לזכר נספי השואה ובקריאה להילחם באנטישמיות. זאת, על רקע התגברות פשעי השנאה נגד יהודים ברחבי העולם.
יו"ר מצעד החיים, גינה את הירי אמש בבית חב"ד בקליפורניה, בו נרצחה לורי גילברט קיי ונפצעו שלושה נוספים. "הרצח הזה מתרחש דווקא בשבוע בו אנו מציינים את הפשע הנורא ביותר בתולדות האנושות, שנבע מאנטישמיות", אמר רוזנמן. "מנהיגי העולם חייבים להתעורר ולקחת אחריות על המלחמה באנטישמיות. אלפי הצועדים במצעד החיים מתכוונים להזכיר להם את אחריותם".