הילד שהתחבא בביוב, הנערה שהצטרפה למחתרת: מדליקי המשואות ביום השואה

יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ט - מדינת ישראל תתייחד עם זכרם של שישה מיליון יהודים שנרצחו על אדמת אירופה על ידי הנאצים ועוזריהם בשורה של טקסים שיחלו הערב (רביעי) וכן בצפירה שתישמע מחר בשעה 10:00 ברחבי הארץ. האירועים ייפתחו הערב בשעה 20:00 בטקס הרשמי במוזיאון יד ושם, בכיכר גטו ורשה, בסימן "המלחמה שבתוך המלחמה".

במהלך הטקס יישאו דברים נשיא המדינה ראובן ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו. בטקס שיונחה על ידי הילה קורח, ייקחו חלק הזמרים עידן רפאל חביב ומירי מסיקה, השחקן תומר קאפון, וכן משמר כבוד של צה"ל, והרבנים הראשיים לישראל דוד לאו ויצחק יוסף.

לקריאה נוספת בנושא
"המשאיות, היריות, המגפיים": הילד מהשואה שטיפס לצמרת הרפואה
על אדמת אושוויץ: בת לניצולת שואה תגשים את חלומה הישן של אמה
בצל הירי בבית הכנסת: מספר התקריות האנטישמיות בארצות הברית הוכפל

בטקס תועלה אבוקת הזיכרון על ידי אבנר שלו, יו"ר הנהלת יד ושם, ואת דבר הניצולים תישא ציפורה גרנט, שורדת שואה שנולדה בצרפת, ובילדותה הוריה הועברו למחנות ההשמדה. היא טופלה על ידי נשים בארגון "חיל הישע", שסייע לילדי יהודים שנעצרו. הן אף לקחו את אחותה של ציפורה אל ביתן, ובהמשך העבירו אותה לבית יתומים יהודי בפריז. ציפורה פנתה לגסטאפו וביקשה להתאחד עם אחותה בפריז. כשנודע למנהלת הפנימייה על פנייתה של ציפורה, היא מיהרה להעביר אותה למקום בטוח יותר בעיר אחרת.

אחיה הגדול של ציפורה, שמואל, הוסתר בהרי האלפים הצרפתיים. אחיה הקטן, יוסף, נרצח בשואה.
בתום המלחמה, פגשה ציפורה חיילים יהודים-אמריקנים בבית הכנסת ואלה סייעו לה להתאחד עם אחיה ששרד. היא עברה עם אחיה ואחותה לשווייץ. לאחר מכן עלתה לארץ ישראל. ציפורה היא אשת עדות ופעילה ב"עלומים", ארגון ילדים שהוסתרו בצרפת בתקופת השואה.

במהלך הטקס יושאו שש משואות לזכרם של שישה מיליון הנספים בידי שורדי שואה. כל משואה תודלק בידי שורד שואה אחר שעמד בגבורה מול זוועות מלחמת העולם השנייה. אלו הם סיפוריהם:

בלה איזנמן נולדה ב-1927 בלודז' בפולין. את זוועות השואה חוותה עם הכיבוש הגרמני בספטמבר 1939 עת הוחרמה הסחורה בחנותו של האב. לאחר שנה נכלאה המשפחה בגטו לודז' וכל רכושה הוחרם. בביתה של בלה הצטופפו 13 נפשות. במאי 1942 נחקר האב ועונה במטה המשטרה הגרמנית ששכן מול בית המשפחה ולאחר ימים מעטים הוא מת מפצעיו ונקבר בקבר אחים. מאז עבדה בלה בתפירה ובסריגה - בין היתר בתפירת מדים לחיילים גרמנים - וכך גם הצליחה להשיג תלושי מזון עבור אמה. במרץ 1943 פרצו חיילים גרמנים לביתה של בלה והיכו את אחיה הבכור חיים, שסבל מתסמיני רעב כבד. כששבו בלה ואמה מעבודתן, מצאו אותו גוסס ולמחרת הוא מת מפצעיו.

האם שובצה לעבודה במשרד של בית מלאכה לתפירת מדי חיילים, והוסיפה את שמה של בלה לרשימת העובדים כדי להצילה מהאקציות. אך העבודה והרישום לא הצילו את השתיים, ובקיץ 1944 הן גורשו לאושוויץ. בהיותן על הרמפה הלבישה האם את בתה במעיל שלה, כדי שבלה תיראה מבוגרת מכפי גילה. האם נרצחה בתאי הגזים. בלה, שריד יחיד למשפחתה, חלתה ועמדה אף היא בפני שילוח לתאי הגזים, אך ביום השילוח חסרה אישה במשלוח לברגן-בלזן ובלה צורפה במקומה.

בלה הגיעה להנובר כשהיא קודחת מחום, ונישאה בידיהן של כמה נשים לברגן-בלזן. היא עבדה במפעל ברוכליץ, ובמרץ 1945 הוצאה עם עוד אסירות לצעדת מוות. באחד הלילות התחבאו בלה ושלוש מחברותיה בקש באסם. הגרמנים דקרו בכידוניהם את הקש אך לא גילו אותן. בהמשך הלכו ליער ונקלעו לסופת שלגים. בלה הגיעה לבסוף לכפר צ'כי, ושם שוחררה בידי הצבא האמריקני.

יהודה מימון לבית וסרמן נולד ב-1924 בקרקוב בפולין לשרה ומאיר וסרמן. לשניים נולד עוד בן, גדול מיהודה, ושמו משה. יהודה למד בבית הספר היהודי ובגימנסיה העברית בקרקוב. הוא היה חבר בתנועת נוער יהודית-ציונית, ובגיל 14 נעשה מדריך בה. בסוף 1939, כחודשיים לאחר כיבוש קרקוב בידי הגרמנים, נסגרו בתי הספר היהודיים בעיר והחינוך היהודי הפורמלי בעיר ירד למחתרת. הילדים, ובהם יהודה, חולקו לקבוצות של חמישה תלמידים בכל קבוצה, והמורים עברו בין הבתים שבהם התכנסו הקבוצות. גם תנועות הנוער ירדו למחתרת. הן חינכו לעלייה לארץ ישראל וקיימו פעילויות חברתיות של עונג שבת.

במרץ 1940 הצטרף יהודה לתנועת הנוער "עקיבא", והמשיך בפעילותו בה גם אחרי הקמת גטו קרקוב. בקיץ 1942, עם ייסוד קבוצת "החלוץ הלוחם", הוא גויס למחתרת החלוצית. הוא היה הקשר של המפקדה, וביצע שליחויות שונות בפקודת דולק ליבסקינד ושמשון דרנגר. אימו ואחיו של יהודה הועברו למחנה העבודה פלאשוב, שם נרצחה אמו. אביו גורש למחנה ההשמדה בלז'ץ ונרצח בו.

ב-22 בדצמבר 1942 נמנה יהודה עם חברי המחתרת שהשתתפו בהתקפה על בית הקפה ציגנריה בקרקוב. במהלך פעולה נועזת אחרת מטעם המחתרת נעצר יהודה בידי הגרמנים. הוא נכלא בבית סוהר ובאפריל 1943 נשלח לאושוויץ. באושוויץ עבד יהודה בבית מלאכה והצטרף כציוני למחתרת הקומוניסטית שפעלה במקום. ב-1996 העניק לו נשיא פולין את עיטור הכבוד "צלב אושוויץ" על פעילותו במחתרת באושוויץ.

ב-18 בינואר 1945 ברח יהודה עם חמישה מחבריו מצעדת המוות מאושוויץ, והסתתר עד השחרור. לאחר מכן הוא שב לקרקוב והחל לפעול במסגרת ארגון "הבריחה", שעסק בהברחת פליטים יהודים לארץ ישראל. ביוני 1946 עלה יהודה ארצה עם אביבה ליברמן, לימים רעייתו, באוניית המעפילים "יאשיה וג'ווד".

מנחם הברמן נולד ב-1927 בעיר אורלובה בצ'כוסלובקיה וגדל בעיר מונקץ', השני מבין שמונת ילדיהם של יהודה-לייב ורחל הברמן. ההורים היו בעלי מחלבה חסידים, ובילדותו סייע מנחם בעבודות המחלבה ובשילוח תוצרתה ללקוחות. באביב 1940 גויס האב לשירות העבודה של צבא הונגריה ונשלח לחזית המזרחית, ומנחם הפסיק את לימודיו וסייע בעבודה במחלבה. באביב 1944 הקימו הגרמנים גטו במונקץ'. 21 בני המשפחה נדחסו בדירה בת שני חדרים, בתנאי מחסור ורעב. מנחם וחבריו גויסו לעבודות כפייה.

במאי 1944 גורש מנחם עם יהודי הגטו לאושוויץ ברכבת בקר. במהלך הסלקציה על הרמפה עזר מנחם לאחיו הקטן בנימין, אך הם הופרדו, ובנימין שולח לתאי הגז עם אמו ועם עוד חמישה מאחיו. אחותו הגדולה, שלא שולחה לתאי הגז, מתה ממחלה, וכך נותר מנחם יחיד מכל משפחתו. על זרועו קועקע המספר 10111 A, והוא הועסק בפינוי אפר מתעלות המשרפות, באיסוף צואה לייצור קומפוסט ובקציר תבואה. בהמשך התגלה כסייס מוכשר, והוביל ציוד ומזון ברחבי אושוויץ-בירקנאו. בזכות המזון שנקרה בדרכו בעבודה הזאת עלה בידיו לשרוד.

בינואר 1945 הוצאו מנחם ושאר אסירי אושוויץ לצעדת מוות שבה נספו רבים מחבריו. האסירים הועלו על קרונות פתוחים והוסעו מערבה כשהם מתכסים בבגדי חבריהם המתים. במהלך הנסיעה הפציצו מטוסים את השיירה. מנחם נפצע והוציא בעצמו רסיס שחדר לכתפו. לאחר חמישה ימי נסיעה הגיעה הרכבת למחנה בוכנוולד, שם שהה בבלוק הילדים בתנאים קשים של מחלות ושל כינים, צפיפות ורעב. עם פינוי בוכנוולד, בתחילת אפריל 1945, הוא הסתתר בצינור ביוב. לאחר חמישה ימים נתפס והוצא לצעדת מוות, אך ברח ושב אל המחנה. למחרת שוחרר המחנה בידי הצבא האמריקני. בעת השחרור היה משקלו של מנחם 34 קילוגרם. מנחם חולה בשחפת, אושפז והועבר להחלמה בשווייץ. כעבור זמן הקים קואופרטיב עם חבריו וקנה מכשור לבית מלאכה למכונות כתיבה וחישוב. נודע לו שאביו שרד וחי ברוסיה. לאחר מכן עלו השניים ארצה.

פאני בן עמי נולדה ב-1930 בבאדן-באדן שבגרמניה. עם עליית היטלר לשלטון ברחה המשפחה לפריז. כשהוריה יצאו לעבוד, שמרה פאני בת החמש על אחיותיה הקטנות. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נאסר אביה, ולאחר מכן עם הכיבוש הגרמני נשלחו פאני ואחיותיה לבית הילדים שאטו דה שומון בעזרת אוז"ה, ארגון סיוע לילדים יהודים. פאני הייתה דמות אם לאחיותיה הקטנות ולילדים אחרים במעון.

ביולי 1942 פוזרו ילדי בית הילדים בגלל הלשנה ובואם של גרמנים לאזור. באביב 1943 הגיעה פאני לליון כדי לבקר את אמה וגילתה שהאם נאסרה. פאני, שהפגינה עזות מצח הצליחה לגרום לשוטרים לשחרר את אמה. לאחר מכן, אוז"ה העביר את פאני ואת דודתה להרי האלפים, שם החלה לסייע למחתרת. היא הביאה לחם לאנשי מחתרת ביער, ולאחר שצותתה לשיחת טלפון של סוחר מקומי, הזהירה אותם מפני פשיטה צפויה של הגרמנים. אוז"ה ביקש להבריח את פאני לשווייץ עם קבוצת ילדים. אמה ליוותה אותה לאוטובוס ואמרה: "מי יודע אם נתראה שוב". פאני לא ראתה עוד את אמה.

קבוצת הילדים הובלה בידי נער בן 17. כאשר התקרבה הקבוצה לאזור הגבול התמלא הנער בהלה בגלל הנוכחות המסיבית של הגרמנים באזור וסירב להמשיך. בלית ברירה לקחה פאני פיקוד והבריחה את הילדים ברכבת דואר לאנמאס. משם ניסתה הקבוצה להגיע לגבול במשאיות, אך התגלתה בסריקה של המשטרה הצרפתית (הז'נדרמריה). הילדים נכלאו ונחקרו, אך פאני הצליחה להבריח אותם דרך חלון השירותים. בחוץ ציוותה פאני על הילדים לצעוד תוך כדי שירה כדי שלא לעורר חשד, כאילו היו בחופשה. הקבוצה ברחה ליער ופאני הצליחה להבריח אותה לשווייץ.

לאחר המלחמה נודע לפאני שהוריה נרצחו. פאני ואחיותיה חזרו לצרפת וב-1956 עלתה לישראל.

שאול לובוביץ' נולד ב-1934 בברסלב (היום בבלרוס). בקיץ 1941, שבועות אחדים לאחר הכיבוש הגרמני, נרצח אביו בעת שהועסק בעבודות כפייה. עם ריכוז היהודים בגטו באפריל 1942 נאלצה המשפחה לעבור עם משפחות נוספות לבית הסב. ביום חיסול הגטו נכנסו בני המשפחה עם עוד מכרים ושכנים למסתור שנחפר מתחת לאסם.

לאחר ימים אחדים גילו הגרמנים את המסתור וריכזו את המסתתרים בבית ספר. בעלה של דודתו של שאול, זוסמן, שיחד את אחד השומרים כדי שיאפשר להם לברוח. אמו של שאול החליטה להישאר עם בתה בת השלוש. דודתו חנה, ובעלה זוסמן ברחו עם שאול בן השמונה, עם אחד מבניהם, אריה בן החמש, ועם עוד משפחה. את משה, בנם בן השלוש, נאלצו להשאיר מאחור. בעת הבריחה שמע שאול יריות. הוא הבין שאמו, אחותו ובן דודו משה נרצחו.

הבורחים פנו לאיכר סטניסלב סאקל, וזה הסתיר אותם בדיר חזירים. כשהחלה שהותם לסכן אותו, נאלצו לעזוב. במשך חצי שנה הם נדדו בין הכפרים וישנו בשדות, בתעלות פתוחות ובין שיחים. בתקופה הזאת היה שאול פצוע ומלוכלך, וראשו היה מלא כינים. הדוד זוסמן עבר מכפר לכפר וחיפש לחם למשפחה. לאחר נדודים רבים מצאו הארבעה אסם תבואה והסתתרו בתוך הקש. אחרי כמה חודשים גילה אותם בעל האסם. זוסמן שיחד אותו כדי שלא יסגיר אותם והלך לחפש פרטיזנים. חנה ושני הילדים נשארו במסתור עד שהאיכר מצא אותם והביאם לחווה שלו. לימים הוענק לסאקל אות חסיד אומות העולם. זוסמן חזר ולקח את המשפחה לקבוצת פרטיזנים ביער.

עם שחרור ברסלב ביולי 1944 שבו שאול ומשפחת דודתו לעיר, שהייתה בשליטה סובייטית. הוא החל ללמוד בבית הספר, אך עד מהרה גרמה האנטישמיות לבריחת בני המשפחה. תחילה הם ברחו לפולין, ומשם המשיכו לגרמניה. הם שהו במחנות עקורים, בהם אשווגה וברגן-בלזן, וכעבור זמן עברו לצרפת. ב-1949 הגיעה המשפחה לישראל ושאול אימץ את שם המשפחה של דודיו - לובוביץ'. לימים התחתן עם נחמה, שנהרגה ב-1995 בפיגוע התאבדות בקו 20 ברמת גן.

שרה שפירא נולדה ב-1933 בעיר רדאוץ בחבל בוקובינה ברומניה - הצעירה במשפחה דתית בת חמישה ילדים שהשתייכה לחסידות ויז'ניץ. ב-1937 מת אביה בטרם עת והדוד איציק, אחי האם, פרס את חסותו על המשפחה. ב-1940 כבשה ברית המועצות את צ'רנוביץ, ואמה של שרה, טאובה, קיבלה את עצת אחיה ושלחה לשם את שני בניה ואת אחת מבנותיה. האם עצמה נשארה בבית עם האחות הבכורה, בינה, ועם שרה.

בסוף 1941, לאחר שמחת תורה, גירשו הרומנים את יהודי רדאוץ לטרנסניסטריה. יחד עם מגורשים אחרים נדחסו בני המשפחה בקרונות משא והוסעו לעיירה אטאקי, שעל גדות הדנייסטר. רבים מהנוסעים מתו במהלך הנסיעה הממושכת בצפיפות, ברעב ובצמא. על גדות הדנייסטר הועלו המגורשים על רפסודות. אחדים מהם - ובהם סבתהּ של שרה, מלכה - נפלו לנהר וטבעו. המגורשים הועברו למוגילב, ומשם הוצעדו צפונה לכפר קוזמינץ לאורווה ללא מים ומזון, ובתנאי היגיינה ירודים. אחותה ודודה מתו במגפת הטיפוס, בהמשך מתה גם אמה. "בלילות ישנתי צמודה לאמי וליטפתי וחיבקתי אותה", סיפרה. "בוקר אחד, כשקמתי, התברר שאמי נפטרה בלילה, תוך שאני צמודה אליה ומלטפת אותה כל הלילה ואיני יודעת שהיא כבר איננה. נשארתי לבדי. ילדה בת תשע".

שרה הועברה לבית יתומים יהודי במוגילב, שם חייתה ברעב תמידי. במרץ 1944 הוחזרו כ-4,000 ילדים יהודים - "יתומי טרנסניסטריה" - לרומניה. שרה הגיעה לבית יתומים בפלטיצ'ן, ושם, לראשונה זה שנים, התרחצה ולבשה בגדים חדשים. בחג הפסח היא התארחה בבית משפחת זיידמן, שהציעה לאמצה. שרה הסכימה, אך לאחר זמן קצר נודע לה במקרה שאחותה עדינה ואחיה זלמן חיים. היא מצאה את עדינה, והשתיים שבו יחד לרדאוץ. משם עברה לבוקרשט וגרה שנתיים בבית יתומים יהודי. בספטמבר 1947 היא עלתה על האונייה "מדינת היהודים", ולאחר ארבעה חודשים במחנות המעצר של הבריטים בקפריסין הגיעה לארץ ישראל.

במקביל לטקס המרכזי ביד ושם, יתקיים טקס גם במכון משואה שבקיבוץ תל יצחק. בהמשך הערב צפויים להתקיים טקסים ואירועים שונים ברחבי הארץ, ובתים רבים יארחו אירועי "זיכרון בסלון", במסגרתם מספרים ניצולי שואה את סיפורי חייהם מימי מלחמת העולם השנייה. מדובר ביוזמה חברתית שנולדה לפני שמונה שנים, במהלכה מציינים ישראלים רבים את יום השואה בדיון פתוח יחד עם שורדי השואה. "בעתיד הקרוב נתעורר למציאות בה ניצולי השואה כבר לא יהיו עמנו", אמרה עדי אלטשולר ממייסדי היוזמה. "לכן, צריך להיערך לדרכים אחרות לשימור הזיכרון ודרכו ובשמו להוביל לחברה מוסרית ומאוחדת יותר".

לפרטים על אירועי זיכרון בסלון

מחר יתקיימו טקסים במוסדות החינוך ברחבי הארץ. בשעה 10:00 צפירה בת שתי דקות לזכרם של הנספים. ב-11:00 יתקיים בכנסת טקס "לכל איש יש שם" בטרקלין שגאל, במהלכו יוקראו שמות נספי השואה על ידי יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, נשיא המדינה ראובן ריבלין, ראש הממשלה בנימין נתניהו, שרים וחברים כנסת. במקביל יתקיים טקס באוהל יזכור ביד ושם, שגם במהלכו יוקראו שמות הקורבנות. בשעה 13:00 יתקיים טקס אזכרה במקום.

בפקודת יום שפרסם הרמטכ"ל אבי כוכבי כתב לחיילי צה"ל, "אם יכולנו לשמוע את קולם של בני עמנו אשר נפלו קורבן לשנאה ולאנטישמיות, היינו שומעים אותם מבקשים מאיתנו דבר אחד - שלא נהיה נתונים לעולם לחסדיו של איש. אנו, מפקדי צה"ל וחייליו, בעבר, בהווה ובעתיד, מהווים את כוח המגן שאליו התפללו בדרכם למשרפות".

כמדי שנה, בשעות הצהריים ייצא לדרך מצעד החיים, בהשתתפות בני נוער, משלחות שגרירים, וקציני צה"ל. המצעד ייצא ממחנה ההשמדה אושווייץ הסמוך לעיירה אושווינצ'ים שבפולין ויסתיים סמוך למחנה בירקנאו. במצעד צפויים לקחת חלק גם יו"ר הסוכנות היהודית יצחק הרצוג, שגריר ישראל באו"ם דני דנון, והרב הראשי לישראל דוד לאו. אירועי יום השואה יסתיימו בעצרת מיוחדת בקיבוץ יד מרדכי במעמד נשיא המדינה ובטקס הנעילה בקיבוץ לוחמי הגטאות.

מוזיאון יד ושם, הגוף הישראלי האמון על הנצחת השואה, ממשיך בתיעוד מצולם של ניצולי שואה ובפרויקט "לאסוף את השברים" שמטרתו איסוף מסמכים, תעודות, יומנים, תצלומים, חפצים ויצירות אמנות מתקופת השואה הנמצאים בידיהם של אנשים פרטיים ברחבי הארץ.

ערב יום השואה, ביד ושם קוראים לציבור לסייע בשני המיזמים ולהירתם למלאכת ההנצחה. לתיאום צילום עדות בבית הניצול ולפרטים על ימי האיסוף של יד ושם ניתן ליצור קשר עם מדור איסוף וקליטת פריטים - לאסוף את השברים בטלפון 02-6443888 ובמייל collect@yadvashem.org.il. כמו כן, לקראת אירועי יום השואה, ביד ושם קוראים לציבור למלא דפי עד ולהנציח את שמותיהם של קורבנות השואה.