פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אויבים היינו, ואולי שוב נהיה: היחסים המורכבים של ישראל עם מצרים

      40 שנים מאז שסאדאת ובגין חתמו על הסכם שלום, והקשרים בין המדינות שנלחמו ללא הרף זו בזו טובים מתמיד. עם זאת, מהפכה אחת במצרים כבר העלתה נשיא עוין כמו מורסי, וגם ירח הדבש עם א-סיסי יכול להסתיים במהירות מזרח תיכונית שלא ניתן לחזות

      אויבים היינו, ואולי שוב נהיה: היחסים המורכבים של ישראל עם מצרים
      צילום: רויטרס, עריכה: טל רזניק

      אילו היו מספרים לממשלת ישראל בעת מלחמת יום הכיפורים שפחות מחצי מאה לאחר מכן יהיה זה צה"ל בכבודו ובעצמו שעוזר לצבא מצרים נגד אויביו, חבריה ודאי היו חושבים שמדובר בבדיחה לא מצחיקה או בשיגיונות ודמיון פרוע.

      המדינה הערבית הגדולה, שהובילה את הקו האנטי-ישראלי האזורי מיום הקמת המדינה ב-1948, שינתה את כיוונה ב-40 השנים שחלפו מהסכם השלום, או כך לפחות עשתה ההנהגה שלה בחלק הארי מהזמן.

      קיים ויכוח היסטורי לגבי רצונו של אנואר סאדאת להגיע לשלום לפני המלחמה האחרונה ב-1973. יש המטילים את האשמה בכישלון המגעים על ראשת הממשלה גולדה מאיר, שלא היססה להציג עמדות נוקשות במהלכים הדיפלומטיים שקידם ממשלו של ריצ'רד ניקסון. אחרים מצביעים על כמה הזדמנויות לפריצת דרך שפוספסו על ידי המנהיג המצרי, שירש את גמאל עבד א-נאסר לאחר מותו לא הרבה אחרי התבוסה במלחמת ששת הימים.

      לקריאה נוספת:
      סיסי לכל החיים: הפרלמנט במצרים סלל את הארכת כהונת הנשיא עד 2030
      סיסי מעלה את שכר המינימום והפנסיות: "אי אפשר לחכות עוד"
      "בוא נעבור אליי הביתה": הגיבורים האלמונים של הסכם השלום עם מצרים

      נשיא מצרים אנואר סאדאת עם גולדה מאיר, 1977 (AP)
      סאדאת ומאיר, 1977 (צילום: אי-פי)

      מאיר קראה מעל בימת הכנסת ביולי 1972 "לשבת בצוותא" כדי לדון בהסדרי שלום ועל מנת שלא להנציח את קווי הפסקת האש של ששת הימים. זה לא קרה, וסאדאת גם לא נענה לנוסחה שהעלתה ראשת ממשלת ישראל בפני היועץ לביטחון לאומי הנרי קיסינג'ר הפרו-ישראלי - שעמד מול מחלקת מדינה עוינת - החזרת סיני תמורת ביטחונה של ישראל.

      לפי ג'יהאן, אשתו של סאדאת ומי שהייתה חלק מסוד העניינים, אין ויכוח - בעלה הוא זה שסיכל את השלום לפני מלחמת יום הכיפורים. "אינני מסכימה עם אלה האומרים כי סאדאת ניסה להגיע לשלום לפני 1973. אני סבורה שהוא רצה להגיע להפסקת אש, לא יותר. סאדאת נזקק לעוד מלחמה כדי להיכנס למשא ומתן לשלום מתוך עמדה של שוויון. בעלי היה איש שלום, אבל כמנהיג ערבי הוא לא היה מוכן להיפגש עם ישראל מתוך הרגשת נחיתות".

      לחיצת יד משולשת בין ראש ממשלת ישראל מנחם בגין (מימין), נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר ונשיא מצרים אנואר סאדאת, לאחר טקס חתימת חוזה השלום בין ישראל למצרים על מדשאות הבית הלבן בוושינגטון, ארצות הברית, 26 במרץ 1979 (אתר רשמי)
      בגין, קרטר וסאדאת בעת חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים, 1979

      אז סאדאת הרגיש בעמדת עליונות אחרי יום הכיפורים, על אף שמבחינה צבאית בשטח, ישראל הפכה את תמונת המצב והייתה בעומק מצרים וסוריה אחרי האבידות הקשות עם פתיחת המהלומה. זה לא שינה הרבה, כי בתודעה המקומית התקבעה המלחמה ככישלון מודיעיני קולוסאלי, שאותו אפשר היה למנוע אילו באמ"ן היו מקבלים את אזהרות המוסד שהגיעו מהמרגל אשרף מרואן.

      גם בזמן אמת, היו בישראל, בראשם משה דיין, מי שהאמינו כי העם היהודי עומד בפני שואה נוספת וכיליון המדינה הצעירה ממשמש ובא, ושקלו להפעיל את נשק יום הדין נגד המצרים. לשמחתנו, ולשמחת העולם כולו, לא היה צורך בזה. המצרים קיבלו את "הניצחון" שביקשו כדי לשבת סביב שולחן המשא ומתן, והישראלים ספגו את "התבוסה" שהבהירה שהחזקת השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים תגבה מחיר יקר. היו, ויש עוד רבים עד היום, המוכנים לשלם זאת, אך לאחר מלחמת יום הכיפורים עשו המנהיגים בקהיר ובירושלים צעדים אמיצים של ממש למען השלום.

      רומן אסור מעיני הציבור

      הצורך של סאדאת, שיירצח בידי אסלאמיסט שלוש שנים אחרי הסכם השלום עם ישראל, לחרוט את תודעת הציבור שלו עם ניצחון שלא היה בשדה הקרב כדי לקבל את מה שהיה יכול גם לולא פתח במלחמה לא חלף גם אחרי תום מעשי האיבה. יורשו וסגנו, חוסני מובארק, הידק את היחסים עם ישראל ב-30 שנות שלטונו, אולם אלו היו בעיקר בגדר רומן אסור שהוסתר מעיני הציבור המצרי, במיוחד בתקופות של עימותים עם הפלסטינים.

      חלקים לא מבוטלים במדינה הערבית הגדולה ביותר עדיין רואים בישראל אויב, ישות כובשת הגוזלת מהאומה האסלאמית ומהעם הפלסטיני את אדמותיו. הגם שהנהגת מצרים ממהפכת הקצינים שהפילה את המלך פארוק ב-1953 ועד מובארק הייתה חילונית וקידמה לאומיות ערבית, האוכלוסייה העצומה של מצרים היא שמרנית ביותר. כשתנועת "האחים המוסלמים", שנולדה במצרים, קיבלה דרור והתחרתה בבחירות החופשיות הראשונות אחרי מהפכת תחריר, התוצאה הייתה נשיא אסלאמיסט, מוחמד מורסי, כשגם הסלפים הקיצוניים קיבלו נתח נכבד מהקולות.

      מורסי החזיק בתפקיד כשנה אחת בלבד, בטרם הודח על ידי הצבא שלא הסכים לוותר על מוסרות השלטון, אבל במהלכה לא הסתיר את דעתו על ישראל, אף שהבטיח לכבד את הסכם השלום עמה. עלייתו, חרף משכה הקצרצר, קיררה את היחסים בין קהיר לירושלים גם ברמה המדינית, שלמעשה ביטאה את רחשי הלב של האזרחים, והיא עדות לשבריריות של הברית שבימים אלו איתנה יותר מאי-פעם.

      נשיא מצרים חוסני מובארק, דצמבר 2010 (רויטרס)
      הידק את היחסים עם ישראל ב-30 שנות שלטונו. מובארק (צילום: רויטרס)

      בספטמבר 2011, תשעה חודשים אחרי הפלת מובארק וכשמצרים עדיין נתונה בכאוס, הסתער המון זועם על מתחם השגרירות של ישראל בקהיר. אנשי השגרירות התבצרו בחדר מאובטח חסרי אונים, כשבישראל הפעילו מכבש לחצים אדיר על נשיא ארצות הברית ברק אובמה ועל ראשי צבא מצרים להבטיח את שלומם. אחרי שעות ארוכות ומורטות עצבים, חילצו כוחות קומנדו מצריים את הצוות הנצור, ושנים לאחר מכן נחשף שישראל איימה לשלוח כוחות בעצמה כדי למנוע שפיכות דמים.

      אפילו שהיו מצליחים במשימתם, מראהם של חיילים ישראלים בלב קהיר, בימים של זעזועים טקטוניים במצרים ובכל העולם הערבי, לא היה ניתן להלבנה ולהרגעה. זה היה מחיר שבישראל היו מוכנים לשלם כדי להוציא את הנצורים בשגרירות בחיים מידי ההמון המבקש לעשות בהם שפטים.

      הנוכחות של הישראלים נתפסה על ידי חלק גדול בציבור כסממן של המשטר הישן של מובארק - שבניגוד למורהו סאדאת, לא ביקר בישראל למען קידום השלום האזורי או פתרון הסכסוך עם הפלסטינים אלא בהלווייתו של יצחק רבין - והשלטון הצבאי הזמני שמשל במצרים בתקופה שבין מובארק למורסי סבר שהוצאת קיטור תשחרר את מפלס הלחץ. הוא טעה.

      נשיא מצרים מוחמד מורסי. מאי 2013 (רויטרס)
      החזיק בתפקיד שנה אחת בטרם הודח. מוחמד מורסי (צילום: רויטרס)

      ההסתערות על המתחם המבוצר הביכה את השלטון, שנראה כמי שאינו יכול להשליט סדר בתהו ובהו בארץ הנילוס. התמוטטות המשטר הישן שחררה את השד הג'יהאדיסטי מהבקבוק, שאמנם לא היה סגור הרמטית - הפיגועים נגד מטרות תיירותיות בסיני בעשור הקודם - אבל עם השיתוק בממשל בקהיר הוא קיבל דחיפה משמעותית אל אוויר העולם. לאותם ארגונים קיצוניים, שבמרוצת השנים יתגבשו לכדי שלוחת "המדינה האסלאמית" (דאעש) בסיני, קרץ לתקוף גם את ישראל כדי לערער על היחסים בין השכנות.

      ב-18 אוגוסט 2011, כחודש לפני תקיפת השגרירות בקהיר, חדרו מחבלים מסיני לשטח ישראל והוציאו לפועל שורת פיגועים, שכללו ירי לעבר כלי רכב, שבהם נהרגו שמונה ישראלים. בתקרית הקשה נהרגו גם חמישה חיילים מצרים, וברוח הימים ההם, זעמו בקהיר על הביקורת שהעבירו בירושלים על השליטה הרופפת של הצבא בנעשה בסיני והחזירו את השגריר מתל אביב להתייעצויות.

      אחרי הפיגועים החל סבב של תקיפות ברצועת עזה, עם חיסול ראשי ועדות ההתנגדות העממית שאותן האשימה ישראל באחריות לפיגועים, ובתסריט שיחזור על עצמו שוב ושוב בשנים האחרונות, הושגה רגיעה בתיווך קהיר.

      ההתקפה שהסעירה את מצרים

      פחות משנה לאחר מכן, וכחודש מאז ניצחונו של מורסי, הייתה תקרית נוספת בגבול, הפעם עם תוצאות קטלניות רק עבור מצרים - ב-5 באוגוסט הרגו מחבלים 16 שוטרים וחיילים בסמוך למעבר כרם שלום, גנבו כלי רכב וחדרו לשטח ישראל, שם נבלמו ונהרגו בידי צה"ל. ההתקפה הסעירה את מצרים, לאור המועד שלה - עם שבירת צום הרמדאן, מספר האבדות הרב והפגיעה הנוספת בתדמיתן של מערכות השלטון לבסס את ריבונותן בחצי האי.

      מורסי ותומכי "האחים המוסלמים" רמזו לקונספירציה נגד המשטר החדש, בשל הניסיון לקשור את חמאס, בשר מבשרה של התנועה, למתקפה קטלנית. המחבלים עשו שימוש במנהרות שבין הרצועה לחצי האי, וככל הנראה היו חלק מאגף קיצוני בחמאס ששיתף פעולה עם אנשי הג'יהאד העולמי בסיני.

      מנחם בגין ואנואר סאדאת בכינוס משותף של הסנאט ובית הנבחרים האמריקאי שבו הכריז נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר על תוצאות פסגת קמפ דייוויד, ספטמבר 1978. (אתר רשמי)
      בגין וסאדאת, 1978

      בהחלטה שתסלול את הקץ לנשיאותו קצרת הימים, החליט מורסי הזועם להדיח את צמרת הצבא, כולל את מנהיגי המועצה הצבאית שהחליפה את מובארק ושמרה בידיה סמכויות גם אחרי הבחירות הדמוקרטיות הראשונות במדינה, שבהן זכה מורסי. הוא החליף את טנטוואי ברמטכ"ל הצבא עבד אל-פתאח א-סיסי, שהיה לשר ההגנה החדש.

      תחת מורסי, האיום של אביגדור ליברמן אי-אז בתחילת שנות ה-2000 לתקוף את סכר אסואן במקרה של מלחמה עם מצרים לא היה נשמע מופרך כל כך. מובארק כבר לא היה, והשלום עם קהיר, שחרף קרירותו שחרר משאבים רבים ממדינת ישראל, וחשוב יותר, הציל חיים של אזרחים וחיילים רבים נוספים, נראה לפתע כמו דבר שאינו מובן מאליו עוד.

      נשיא מצרים באותם ימים דיבר בעד הצורך לשנות את הסכמי קמפ דייוויד, שהגבילו את חופש הפעולה של צבא מצרים בסיני. לכאורה היה צורך ביטחוני בכך, אולם כשזה הגיע מכיוונו של מי שכינה בעבר את היהודים "צאצאי החזירים והקופים" זה לא הבטיח רבות.

      נשיא מצרים לשעבר מוחמד מורסי במהלך דיון שבו נגזר עליו עונש מוות, 16 במאי 2015 (רויטרס)
      הודח ונכלא. מורסי, 2015 (צילום: רויטרס)

      "הדבר הראשון שעל העולם לפתור, הוא הסוגיה הפלסטינית, באמצעות עצמאות פלסטינית, שתושג במדינה שירושלים בירתה", אמר מורסי בנאומו בעצרת הכללית של האו"ם, הראשון והיחיד שנשא, ובו למעשה בלטה בהיעדרותה הזכרת שמה של מדינת ישראל. למחפשי הסמליות, הנאום שלו ניתן במהלך יום הכיפורים.

      לפי דיווחים שונים, נשמט מהנוסח המקורי את הבעת התחייבותו של מורסי לכבד את הסכם השלום ואת יוזמת השלום הערבית, וישראל נאלצה להסתפק באשרור של נשיא ארצות הברית לשעבר ג'ימי קרטר, מתווך החתימה ההיסטורית של סאדאת ומנחם בגין. הוא טען שמורסי יכבד זאת, אך גלגלי ההיסטוריה והטנקים של הצבא המצרי לא הותירו לנשיא ברירה בכל מקרה.

      בישראל הרשמית, בממשלתו השלישית של בנימין נתניהו, לא פצו פה על הטלטלות המתחדשות במצרים. היו אלו ימים שונים מהיוהרה שאוחזת כיום חלק מהשרים בבואם להתבטא נגד ההיאחזות האיראנית בסוריה, אם כי לא קשה לנחש שבירושלים שמחו לראות את נפילתו המהירה של הנשיא השנוי במחלוקת, שרקם ברית עם נשיא טורקיה רג'פ טייפ ארדואן והתקרב גם לאיראן ולקטאר.

      שובו של הממסד הביטחוני לשלטון ביולי 2013, עם הדחתו וכליאתו של מורסי, הובילה לתפנית נוספת ביחסים, הפעם לטובה. א-סיסי ראה ב"אחים המוסלמים" איום על מצרים, ויחד עם תמיכתן של ערב הסעודית ומפרציות אחרות שאינן קטאר, רמס את יריביו ביד קשה וזרוע נטויה. היו אלו דמדומי "האביב הערבי", כשרוחות התקווה התחלפו במשבי טרור ואלימות באותן מדינות שערערו על הסדר הישן. סוריה שקעה למלחמת אזרחים אכזרית, לוב הייתה באנרכיה, תימן שוב נקרעה בין הצפון לדרום וגם ניצני היציבות בתוניסיה טושטו באבק פיגועי הטרור.

      אובמה התרחק, פוטין התקרב

      הביקורת החריפה של ממשל אובמה על הטבח של הצבא המצרי הובילה להתרחקות בין וושינגטון לקהיר, אך אין ואקום. א-סיסי התעלם מצווחות ארגוני זכויות אדם וממשלות במערב, שלא באמת העזו להעניש אותו בסנקציות כפי שהן עושות מול משטרים במדינות שהיציבות בהן פחות מדאיגה אותן.

      אובמה התרחק, אבל ולדימיר פוטין התקרב וחתם על עסקאות נשק. זה אמנם מעלה מהאוב את הברית בין הסובייטים למצרים עד לרגע שבו סאדאת החליט שהוא מעדיף את ארצות הברית במלחמה הקרה, אבל במקרה של א-סיסי, לפחות עד היום, זה לא בא על חשבון ישראל. אדרבא, מצרים הקרועה והמפולגת הייתה זקוקה לעזרתו של צה"ל מול קני הטרור שהתפשטו בשטחה, במיוחד בסיני שהפך לשטח הפקר.

      הדחתו של מורסי שחררה גלי פיגועים חסרי תקדים בחצי האי ובפנים מצרים, שכללו פיצוצים בכנסיות של קופטים ובירי חסר אבחנה על אוטובוסים שבהם נסעו בני המיעוט. שלוחת דאעש בסיני לבשה צורה, וכמו בכל מדינה שבה פועל הארגון, הוא חיפש לפגוע במרקם העדין שבין הקבוצות הדתיות והאתניות השונות במדינה. צבא מצרים המסורבל עדיין פעל בטקטיקת לחימה קונבנציונלית של צבא מול צבא, ולא הצליח להתמודד עם חוליות המחבלים החמושות בחגורות נפץ, רקטות וטילי נ"ט.

      עבור ישראל, לא היה מדובר רק בהושטת עזרה למנהיג ידידותי, אלא צורך ביטחוני. הגדר שהוקמה בגבול עצרה כמעט באופן הרמטי את החדירות מסיני אל דרום הארץ, אך היא לא מנעה מלוחמי דאעש לשגר רקטות מעת לעת או את מנהרות ההברחה. אז מצד אחד היא אפשרה לצבא מצרים להכניס כוחות נוספים לחצי האי, לראשונה מאז הסכם השלום ב-1979, אך לפי דיווחים רבים, והצהרתו של נשיא מצרים בעצמו, היא גם עזרה, ועדיין עוזרת, לקהיר להילחם בטרור באופן פעיל.

      זירת הפיגוע במסגד בחצי האי סיני, נובמבר 2017 (רויטרס)
      גל פיגועים חסרי תקדים. מסגד בחצי האי סיני, 2017 (צילום: רויטרס)

      בתחילת עידן א-סיסי, החליפות של דאעש בסוריה ובעיראק הייתה בשיא כוחה, ומדינות האזור חששו כי הארגון הסוני הקיצוני שלא ידע גבולות יכה גם בהן. הסניף של סיני הרג כמה אלפי אזרחים, שוטרים וחיילים בשנים האחרונות, והצליח להוציא לפועל מתקפות מתוחכמות שכללו תקיפת כמה מוקדים בו-זמנית, ירי על ספינת קרב מצרית, פגיעה במוקדי תיירות ודת ואף הפלת מטוס נוסעים רוסי, שכמעט שמוטטה את הכלכלה המצרית.

      כדי למנוע מחצי האי סיני להפוך לסוג של סוריה, הכריז נשיא מצרים על מצב חירום בו, שאפשר לו להתעלם ממעט זכויות האדם שעוד נותרו במדינה. "האחים המוסלמים" הוגדרו ארגון טרור, מאות נידונו לעונשי מוות, עיירות שלמות שעל גבול עזה שוטחו ומנהרות הוצפו, במטרה לעצור את זרימת הנשק מהרצועה לסיני ובכיוון ההפוך. עם זאת, היה צורך באמצעי נוסף - תקיפות אוויריות של ישראל.
      באוגוסט 2013, כמה שבועות לאחר עליית א-סיסי לשלטון, דווח בסוכנות הידיעות אי-פי כי מל"טים ישראליים חיסלו חמישה פעילי טרור בצפון סיני, בעקבות אזהרה של קהיר על מתקפה אפשרית שהם מתכננים נגד שדה התעופה באילת. מאז, זה רק ילך ויתעצם.

      נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי בעצרת הכללית של האו"ם 25 בספטמבר 2018 (רויטרס)
      הכריז על מצב חירום. א-סיסי (צילום: רויטרס)

      בפברואר אשתקד פורסם תחקיר של ניו יורק טיימס ולפיו חיל האוויר של ישראל, אותו אחד שחמק מסוללות נ"מ מצריות והשמיד את חיל האוויר שלה לפני פחות מחצי מאה, תקף יותר ממאה פעמים בסיני בתוך שנתיים באישורו של א-סיסי. מל"טים, מסוקי קרב ומטוסי קרב נשלחו לשמי חצי האי המדברי ורחב הידיים, אולם הפעם בעידודה של קהיר. האויב המשותף קירב בין שתי השכנות, על אף שהציבור בשתי המדינות לא היה מודע ברובו לנעשה.

      עם הידוק שיתוף הפעולה הצבאי, החלו מצרים וישראל לחשוף את הקשרים שלהן בפומבי. נתניהו וא-סיסי נועדו בפני המצלמות לראשונה בספטמבר 2017, בשולי העצרת הכללית של האו"ם, וגם בעצרת האחרונה. בינואר כבר הודה נשיא מצרים בשיתוף הפעולה הצבאי עם ישראל, ואף אמר כי חיל האוויר שלו מקבל אישור לחצות את הגבול כדי לתקוף בסיני. "זה נכון", אמר כשנשאל אם היחסים עם ישראל הם הטובים ביותר שהיו אי-פעם.

      ואולם, ירח הדבש הנוכחי לא מעיד דבר על העתיד. מהפכת תחריר ב-2011 הפתיעה את כל העולם, כולל את מובארק וישראל, ורודנים ושליטים סמכותניים נראים בלתי-מנוצחים עד שיום אחד זה קורה. לא צריך ללכת כל כך רחוק - רק בתחילת החודש, מעבר לגבולה הדרומי של מצרים, נפל עומר אל-בשיר, הדיקטטור של סודאן ב-30 השנים האחרונות. א-סיסי השליך אלפים ממתנגדיו לכלא, עיקר את המערכת הפוליטית והאריך פוטנציאלית את כהונתו עד 2030, אבל הכול נזיל.

      פגישתם של ראש הממשלה בנימין נתניהו ונשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי בשולי עצרת האו"ם בניו יורק 27 בספטמבר 2018 (לשכת העיתונות הממשלתית , אבי אוחיון, לע"מ)
      פגישת נתניהו ונשיא מצרים בניו יורק, ספטמבר 2018 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

      אוכלוסיית מצרים ממשיכה לתפוח ובמקביל גדל המחסור במוצרים בסיסיים, לצד האיום הקיומי על הנילוס, עורק החיים של המדינה. וכשלאנשים אין מה לאכול - גם ההפגנות בסודאן החלו בשל עליה במחירי הלחם - הפחד מהשלטון מתפוגג.

      מכאן נובע הזעם של בכירים במערכת הביטחון על האישור שנתן נתניהו מאחורי הגב להעביר צוללות מתקדמות למצרים. הוא טוען שעצר את המהלך בתקופתו של מורסי, אבל הוא אינו יכול לנבא כמה זמן ישרוד א-סיסי ויותר חשוב, מי יחליף אותו. בתחילה ראו רבים מאזרחי מצרים בסיסי מושיע וגיבור, אבל הפיגועים, המצב הכלכלי הקשה והדיכוי החמור שחקו את הפופולריות הטבעית שלו ועכשיו נותר רק להסתמך על משאלי עם מפוברקים כדי להעריך את רחשי לבו של הציבור.

      צבא מצרים ממשיך להשתדרג, עם מטוסי קרב וספינות קרב מתקדמים מצרפת ומרוסיה, כשהוא מנסה להיגמל מהתלות בתעשיית הנשק האמריקנית. לנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לא אכפת כל כך מהדיקטטורה שכונן א-סיסי, הגרועה ביותר מאז ימיו של נאצר, אבל הקונגרס ספקני יותר לגביו ומי יודע מי יהיה בבית הלבן בינואר 2021.

      בינתיים, בממשל יצטרכו לשכנע את מצרים ויתר מדינות ערב בהיתכנות של תכנית השלום שגיבשו יועציו של טראמפ בשנתיים האחרונות, שתהיה שונה, כפי המסתמן, מכל היוזמות שגובשו לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אם אכן היא לא תכלול הקמת מדינה פלסטינית עצמאית, ותיחשב כפרו-ישראלית מדי, גם לא-סיסי, ודאי למלך ירדן עבדאללה, יהיה קשה לתמוך בה.

      אז מה נשתנה ב-40 השנים שחלפו מאז החתימה בקמפ דייוויד? כנראה שהכול. עבדים היינו בארץ מצרים, אחר כך גם אויבים, ועכשיו סוג של חברים, אך הגלגל הזה עשוי להסתובב שוב, ובמהירות שלא ניתן לחזות.